קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

קו התפר

בואו נתבונן שוב בסערה שהסתחררה בכוס התה הטלוויזיונית בעקבות התאונה שאירעה בשידור 'האח הגדול'. מה היה שם? עורך יושב בחדר הבקרה, מתכונן לשידור קטע עם אחת המתמודדות. לפתע משתלט עליו הילד הרע וגורם לו לפלוט התייחסות מינית, בהמית ומשפילה כלפי אותה מתמודדת. סליחה, זה לא היה ככה. מה שהיה שם זה גבר בעמדת כוח מול אישה בעמדת חולשה: היא נמצאת בחדר מלא מצלמות, לאחר פרק זמן ארוך בו היא כלואה (מרצונה) בחלל אחד עם קבוצת אנשים שנבחרה במטרה מכוונת לעקור זה לזה את העיניים או התחתונים. הוא יושב בחדר מוגן, רחוק מעין הציבור והמתמודדים, מרופד בביטחון שמעניקה לו האנונימיות. מה שהוא אומר או עושה לא שונה ממה ששאר צופי 'האח הגדול' אומרים או עושים כשהם יושבים מול המסך.

בהבדל אחד: הוא העורך– האיש שאחראי להימצאותה של המתמודדת בתכנית. ועוד דבר: המיקרופון שלו היה פתוח. קשה לי להאמין שמילותיו של יורם זק כלפי אותה דנה חורגות מהיחס הרגיל שמעניק צוות התכנית למתמודדים. איזו סיבה יש להם לנהוג בזהירות? הם נסתרים מהעין ומהאוזן, הוראותיהם מניעות מצלמות ויוצרות מניפולציות– הגרסה המודרנית לחוטי המריונטה. אם המיקרופון לא היה נותר פתוח, הסטטוס קוו של המשולש צופים–מתמודדים–עורכים לא היה מופר, ולעולם לא היינו נחשפים לפן הזה של התכנית. ברגע אחד נתגלה צידו הפנימי, צד התפר של 'האח הגדול'.

נדמה שיותר מהכעס על ההתבטאות המחפירה של זק, ישנה תרעומת על הגילוי. כמו זוכה חידון טריוויה שמתברר בדיעבד שקיבל את השאלות מראש, כמו סימני מתיחה בוטים מדי על פניה של כוכבת קולנוע נערצת– אנחנו לא רוצים לדעת. רובנו מעדיפים לקבל מינון מדוד של 'מאחורי הקלעים', סיור מודרך עם הצצות סנסציוניות–במידה לחייהם של אחרים, בלי הגועל נפש. תראו איך התייחסו פה לרומן בין דנה ספקטור לרן שריג: כל ערכי המשפחה לא יכולים לתרץ את המתקפה הזו על שני האנשים האלה, שחטאו בנורא מכל: הם העזו להראות לנו באמת מה יש שם, בחיים נטולי במאי, אחרי שהמפיק הלך הביתה. הם סירבו להיעלם לנו מהפרצוף גם אחרי שלחצנו על כפתור הכיבוי בשלט. רציתם להציץ לנו? לשחק לנו בחיים? לראות אותנו ברגעי השפל והשיא? בבקשה. קבלו.

ואנחנו נחרדנו. התפזרנו כמו יונים מבוהלות שהאיש שמאכיל אותן השתגע פתאום ובעט בצלוחית הגרעינים. לא רוצים לראות את התפרים.

למעשה, רוב הפרשות והשערוריות של השנה האחרונה היו כאלה שחשפו לעינינו את צד התפר של המציאות. פרשת גלנט– מה היא אם לא חשיפת התפרים הגסים של הליך מינוי רמטכ"ל? פרישת אהוד ברק– נחשפו התפרים שמחברים אותו ואת חבורת האינטרסנטים הקטנה שסביבו לכיסאותיהם. ענת קם? הטלאים הגסים שתופר צה"ל כדי לצפצף על קביעות בג"ץ בנושאים שבהם נוח לו לעשות זאת והחוט המחבר בקלות בין צו איסור פרסום לשופטת שהייתה תובעת צבאית במשך יותר מעשור. כל החוטים שמרקידים אותנו.

אנשים שיכולים להרשות לעצמם מתארגנים לחיים נטולי תפרים: מגדלי יוקרה שמהם רואים רק גגות וצמרות, לא אנשים, והכניסה והיציאה מהם לא מצריכה מגע או קשר עין עם האנשים שמתחזקים אותם: מנקים, מאבטחים, שומר בחניון. בקניונים ישנם מבוכי–שירות ואשפה שבהם מתרוצצים מאות אנשים בחלוקים עם סמל של חברות כוח אדם, תופרים שתי וערב עולם שאין להם חלק בו. כמות גדלה והולכת של אנשים מסתפקים בהצצה קצרה בכותרת עיתון שכל מטרת קיומו היא לרפד את כהונתו של ראש הממשלה. הם יודעים זאת, וזה לא משנה להם. בעלי ההון תופרים מעל לראשים שלנו עסקאות שלא נדע את פרטיהן, אלא אם ישתבשו במפתיע. קונים אותנו, מוכרים אותנו, מחכירים אותנו. שר הביטחון החליט לתפור מתקפה על איראן, והדבר היחיד שעצר אותו היה כמה דונמים עודפים בחצר של המועמד המועדף עליו. אנחנו יודעים את זה עכשיו, אבל תהיו בטוחים שמי שאחראי על הדברים האלה ידאג שנמשיך לדבר על העורך של 'האח הגדול' ומה שהוא אמר לדנה.

פורסם במדור 'פרשת השבוע', בכפולה הפותחת של מוסף תרבות, מעריב, שישי 18.2.2011

מה רוצים מדנה ספקטור

ימי שישי בתל אביב מתחלקים לשני סוגי פעילות: אנשים שבאים מחוץ לעיר כדי לקנות ולהסתכל על אנשים שיושבים בבית קפה, ואנשים מהעיר שיושבים בבית הקפה, ובדרך כלל אורבים לחלק מסוים של העיתון שנחטף מתחת לאפם וכעת שבוי בידיו של שותה קפה בשולחן הסמוך. לרוב אני קוברת את הראש במדורים האהובים עליי ולא ממש שמה לב למתרחש, אבל הפעם, בקפה הקבוע שלי, חלפו דקות בודדות עד שהבחנתי במשהו מוזר: מכל עבר היו האנשים שסביבי רכונים כלפי עיתונים בלהיטות יוצאת דופן, כשמדי פעם הרימו את הראש ודיווחו ליושב מולם, שאתרע מזלו להיתקע בלי עיתון, את עיקרי הדברים המודפסים.

מבט מקיף נוסף אישר לי את השערתי הראשונית: כולם, בלי יוצא מן הכלל, קראו את המדור של דנה ספקטור. היו שם כשלושים איש ושבעה-שמונה עותקים של המוסף, שעברו מיד ליד כמו במירוץ שליחים: סיימת? סיימת כבר? אחרי שתסיים, תתן לי?

יש כמה סיבות מצוינות להתפשטותה האגרסיבית של פרשת "ספקטור-גייט" מעל ומעבר לכל פרופורציה, גבולות טעם טוב או אנושיות מינימלית. ראשית – דנה ספקטור היא חומר נפץ. היא לא מנסה להתחבב על כל מגזרי העולם, כמו קולגה ידוע שלה מאותו מוסף. היא לא מרככת את האגרופים שהיא תוקעת שבוע אחרי שבוע בבטן הרכה של כולנו: המשפחה הישראלית, גידול ילדים, חיי נישואין, יחסים בין חברות.

דנה היא דנה – ולא שום דבר מלבד דנה. אם התואר לא היה תפוס כבר על ידי אנשים כמו אהוד יערי, הייתי מציעה שדנה תענה לטייטל "פרשנית". כי היא לא סתם כותבת או בעלת טור: מאז שהתחילה בכתיבת הטור "בקרוב אגיע רחוק", היא מפרשת לכל כך הרבה נשים ואנשים את חייהם מעל דפי העיתון. היא ראי עם כתוביות תרגום. ומה לעשות, בניגוד למראות המרזות בחנויות הבגדים, הראי הביתי לא תמיד מציג לנו את עצמנו כמו שחשבנו שאנחנו נראים.

וזה כואב. אוי, כמה שדנה ספקטור מכאיבה לנו. לקוראיה המסורים, ואפילו יותר לקוראים שאינם כאלה. בכל פעם שהיא מספרת בישירות מצמררת על הילדה שלה, שבזמן האחרון לא אוהבת להתחבק איתה, או על א' שאמר לה שהיא נראית זולה בביקיני החדש, אנחנו נצבטים. כי אף אחד לא מעיז לדבר על זה: יש מעט מאוד נשים בעלות טור בישראל. ומן המעט הזה אין עוד אחת שכותבת את חייה בצורה כה טוטאלית ומחוייבת כמו דנה.

מי מאיתנו לא מתפתה לייפות מעט את המציאות כשהוא נדרש לשאלה הכל כך יומיומית "מה נשמע?" הכל בסדר, אנחנו עונים לרוב, מספרים משהו נחמד או עוברים הלאה. אצל דנה אין בסדר ואין את ההחלקה האלגנטית הזו מעל התהום: דנה ניצבת על קצה הצוק ומביטה מטה, וכשהיא עושה זאת – אנחנו אלה שנבהלים.

מה בסך הכל קרה? שמועה, רומן ותסבוכת שהייתה חסרה לכל הנוגעים בדבר כמו הידבקות באבעבועות שחורות. אם הייתם קוראים את העלילה הזו בספר, היא לא הייתה מספיקה למלא אפילו חצי עמוד.
יותר מזה, בספר, הייתם פוסלים אותה על סעיף שעמום. נו באמת, שני אנשים נפגשים, חושבים זה על זה קצת, מספרים על זה לבני זוגם, ועוזבים את הבית. כמעט לא נעים לפהק לסיפור הזה בפרצוף. מרתק כמו בחירת מתנה לחג.
אבל בגלל נפיצותם של המשתתפים, הפכה הנוסחה הויקטוריאנית שלעיל לפטרייה אטומית רעילה שתותיר אחריה צלקות לדורות הבאים. אפשר ממש לגחך מול מי שחשב שמדובר בתרגיל יח"צ – אף אדם, ולו הנואש ביותר, לא היה משליך את חייו מנגד בצורה כזו לטובת תעלול פרסומי. שום אדם. וכאן אני חייבת להזכיר את מה שכל כך הרבה אנשים סביבי, זרים ומוכרים לי, שכחו במהלך הריצה המטורפת לסקופ השקרי הבא: יש פה בני אדם.

יותר מדי אנשים קראו את הפרשה הזו ונגזרותיה כמו שקוראים משל עם מוסר השכל בסופו: כך ייעשה לאישה שברגע מסוים בחייה נתקלה בנפש קרובה. נצלוב אותה ונתלוש ממנה את האיברים בסדר אלפביתי, רק כדי שבסיום התהליך נוכל לחזור הביתה, זכים וממורקים כנברשת בעלת אלפי קריסטלים: הנה, ביערנו את הרע מקרבנו. הוכחנו לעצמנו ולכל העולם שאצלנו, במשפחה הטובה והנעימה שלנו, עם ספת האיקאה ומסך ה42 אינץ', דבר כזה לעולם לא יקרה.

אנחנו נכלא עמוק ורחוק את השאלות והספקות והחלל הריק שבלב שלנו, ונשב ליד האיש או האישה שאיתנו ונדע שגם הערב הצלחנו להרחיק את הרעה מפתח הבית. ובשבוע הקרוב נפתח בלהיטות את הטור של דנה ושוב נמצא בו את עצמנו וניבהל מהבבואה הנשקפת – אבל נחזור אליה, בכל פעם מחדש. כי הרבה יותר נוח לכעוס על מעשים של אחרים, וטעויות של אחרים, ולצקצק בצדקנות מול בחירותיהם של אחרים. הרבה יותר קל מלעשות זאת לעצמנו.

פורסם ב'זמן תל אביב', 2.11.2010

פרסומים מטרידים

נכנעתי. אחרי אין-ספור טורים, כתבות, אייטמים ואזכורים בכל כלי תקשורת אפשרי צפיתי בעונה הראשונה של "מד מן‭.“‬ נכון, הסדרה הגיעה כבר לעונתה הרביעית, אבל למי אכפת.

ועד לפני יומיים הייתי הבחורה האחרונה במדינה שלא ידעה מי זה דון דרייפר, ועכשיו אני כבר יודעת (לצערי הרב) מי זו ג‘ואן הולוויי.
אוי, כריסטינה הנדריקס, הלוואי שידרוס אותי אוטובוס בכל פעם שאת מפציעה על המסך. שום דבר אחר לא ייתן ביטוי ראוי יותר לכאב הפיזי שאני חשה כשהיא מופיעה בפריים בהבעת פנים ערמומית, מטלטלת את גופה היפהפה והעולה על גדותיו בשמלה סגולה עם פריפת צווארון ורודה.

אבל נניח רגע בצד את הדימוי העצמי הנמוך ואת רגשי הנחיתות שלי: המסקנה הנחרצת שהגעתי אליה מהצפייה בסדרה היא שבעצם, לא הרבה השתנה מאז. אי-שם בתחילת שנות האלפיים עבדתי במשרד פרסום. שניים, למעשה. שלוש שנים חייתי בתוך עולם שסבב כולו סביב תמונות מעובדות במחשב, הזמנת משלוחי אוכל וניסיונות להמציא מילים מחמיאות לתיאור מכוניות. סקס לא היה שם.
עשן, לעומת זאת, היה בשפע. שולחן ביליארד ניצב בכניסה, ובכל רגע פנוי היינו מזנקים אליו, לקרוע את הלבד הירוק בחבטות ישירות. זו הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי, שאליה התקבלתי בלי שום ניסיון בפרסום – רק עם חוצפה ודף אחד שתלשתי מגיליון "בלייזר‭,“‬ שבו כתבתי אז.

אפשר לומר שהיה לי מזל. אנשים אחרים בגילי הזיעו על הגשת פרזנטציות במכללות לפרסום ותקשורת, רדפו ברחוב אחרי פרסומאים כשהם מנסים לדחוף להם תיק עבודות, ואני? לא פקידה או מזכירה, לא עוזרת מפיקה: אני הייתי קופירייטרית.

לא לכולם היה קל לקבל את זה. מחלקת הקריאייטיב (האחראית על יצירת התוכן המילולי והעיצובי) הייתה מורכבת משתי נשים: ארט דיירקטורית אחת ואני. כל השאר – מעצבים, קופירייטרים, מנהלי קריאייטיב – היו גברים. גברים מנוסים, עם רקורד של שנים בתחום, ולכמה מהם לא ממש התאימה המחשבה שהם ואני מועסקים תחת אותה הגדרת תפקיד. לא כולם היו כאלה – הארט דיירקטור שחלקתי אתו משרד היה גבר מקסים ומצחיק במיוחד, שהשעות שביליתי במחיצתו לימדו אותי כל מה שאני יודעת על סנוקר. אבל היו כאלה שראו בי עוול שנגרם להם, טעות בשיבוץ. אז הם ניסו לתקן אותה.

העובדות היבשות שיחקו לרעתי: הייתי בת ‭,21‬ חסרת ניסיון בתחום. אבל מה שבהתחלה היה נראה כמו משחק "ותיקים-וצעירים“ שגרתי של מקום עבודה, משהו שכולם עוברים, קיבל די מהר גוון ברור מאוד: את לא שייכת לכאן כי את נקבה. אחד מהקולגות שלי, רווק בן ארבעים, היה חכם וזריז – שנינו התקבלנו למשרד ביחד, וכבר בימינו הראשונים בעבודה הוא החל לכנות אותי "ילדונת‭,“‬ במיוחד בישיבות צוות.
זה עבד כמו שמן קיק – כולם התחילו לקרוא לי ככה. הבוס, הסגן של הבוס. ועכשיו תעמדי ותציגי את הרעיונות שלך ברצינות לאנשים האלה. הם לא היו מרושעים – הם פשוט שחו עם הזרם, לא עלה בדעתם לרגע שאם הייתי בחור, אפילו בלי ניסיון בכלל, הם היו קוראים לי "אחי“ או "גבר‭.“‬ כמו שהם תמיד קראו אחד לשני, בלי להתייחס לפער השנים והניסיון ביניהם.

כשאת "הילדונת“ קל למדר אותך מדברים חשובים. קל לשכוח אותך כשמזמנים את כולם לישיבה דחופה, קל להשמיט את שמך מרשימת האנשים שאמורים להמציא קונספט למותג בירה חדש. קל הרבה יותר מאשר אם היו קוראים לך בשם שלך. לכולם היו שמות – רונן ושלומי ואסף ומיכאל וגיא.
לי לא הייתה הפריבילגיה הזו. והכי נורא, שמצבי היה טוב מאוד ביחס למה ששמעתי על משרדי פרסום אחרים. באחד מהם, סיפרו לי עובדים לשעבר, נוהגים השותפים ובעלי המשרד לזמן את הבנות ללשכתם במילים "תביאי את הכ•ס שלך לפה‭,“‬ ומתבלים את השיחה בפנינים כמו "אני יכול להריח שאת מיוחמת‭.“‬

אותו משרד, אגב, אחראי בקביעות לקמפיינים רעים שמציגים נשים במגוון סיטואציות פורנוגרפיות. ובכל זאת, לא רק שהמשרד עודו פעיל, ועסקים שונים ממשיכים להשתמש בשירותיו (כי זו ערובה בטוחה לשערורייה תקשורתית שתיצור תשומת לב למותג).

בחיפוש ב“גוגל‭,“‬ חושף העוולות הגדול, מתברר שבשום מקום ברשת הישראלית לא מתוארים, ולו בקיצור, מעלליהם של בעליו. אולי טוקבק בשולי כתבה, לא יותר. נשים מסוגלות לקום כנגד שר בממשלה ונשיא מדינה – אבל בעולם הפרסום העסקים כרגיל.
כמובן שלא כולם כאלה – אבל המצב שכולם יודעים על זה ושותקים בלתי נתפס. המשרד ההוא אמנם יוצא דופן בדרך הבוטה שבה הוא משפיל את העובדות בו, אבל קוטנה וצפיפותה של תעשיית הפרסום הופכת את כולם בעצם לשותפים לפשע.

כמה חודשים לפני שהתחלתי לעבוד בפרסום, כשעדיין גרתי אצל ההורים, מצאתי לי ג‘וב מביך למדי של זמרת+גיטרה בפאב המקומי. לא ניכנס עכשיו לתחושת הבושה והכישלון שעוברים בך כשאת מנגנת ושרה לקהל שלם שמתאמץ להגביר את קולו כך שתיבלעי ברעש הכללי, וגם לא לעובדה שמעולם לא קיבלתי כסף על ההופעות ההן (לא הייתי יחידה – בעלת הפאב התחמקה מתשלום למלצרים ולספקים באותה אדיקות והתמדה‭.(‬

ערב אחד, אחרי שרוב הלקוחות כבר הלכו, ירדתי מהבמה הקטנטונת והתיישבתי עם כמה חבר‘ה מסביב לשולחן. כמו בהרבה מקרים, גם הפעם הייתי הכי צעירה מבין הנוכחים.
אני לא זוכרת מי הייתה האישיות הידועה שהואשמה באותם ימים בהטרדה מינית, אבל השיחה התגלגלה כמו מעצמה לנושא. כמה מהגברים (משכילים, בוגרים, חלקם אבות לבנות) הסכימו ביניהם שאם מישהו היה מטריד את הבת שלהם הם כבר היו מפרקים לו את הצורה.
שאלתי: "בנות כמה הילדות‭“?‬ אמרו לי: ‭.“19 ,16 ,14"‬ אמרתי: "אז כבר הטרידו אותן. ויותר מפעם אחת. אתם פשוט לא יודעים‭.“‬ הם נחנקו מעל כוס הבירה: "לא יכול להיות‭.“‬ הסברתי להם שמישהו, מתישהו, כבר פגע בבנות שלהם. גם אם לא פיזית, תודה לאל, אז מילולית. נהג גס רוח עם חלון פתוח, עובד בפיצרייה שהעסיקה אותן בחופש הגדול, מפקד, אפילו סתם אפסנאי דרג ז‘ בבקו“ם. מישהו כבר הגיע אליהן. וזה לא מפני שהבנות שלהם בולטות בשטח או מושכות תשומת לב – זה רק בגלל שהן נולדו בנות. זה הכול. הן אפילו לא צריכות לעבוד בפרסום בשביל זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.9.2010