משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

פגוש את העיתונות

"את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?" היא אמרה, מרימה אליי עיני במבי עייפות ועצובות, מוכנות לאכזבה. "ברור שלא. אני מבטיחה", הרמתי יד לשבועה, יודעת שברגע זה ביצעתי את הטעות הכי איומה שלי כעיתונאית מתחילה. בדקות האחרונות היו לי ביד – מה ביד? על הטייפ רקורדר! – ערמת משפטים נפיצים שיכלו להפוך את הריאיון הקטן הזה לכתבת שער במוסף. רק למרוח באותיות ענק מעל התמונה הנכונה, וזהו: מפרילנסרית זוטרה עם התמחות במילוי חורים אהפוך לספקית סקופים. העורך יכניס את המספר שלי לחיוג המהיר. במקום זה רכנתי קדימה ומחקתי בלחיצת כפתור את חמש הדקות האחרונות של ההקלטה. העיניים שמולי התמלאו פליאה והכרת תודה.

זה היה לפני ארבע שנים, ועורך העיתון שבו דשדשתי שלח אותי לראיין כוכבת צעירה ויפהפייה שפרצה לתודעה כשחקנית בסדרה פופולרית. בהתחלה ניסיתי להתחמק – לא צפיתי בסדרה – אבל לא הייתה בררה. זו הייתה הזדמנות לכתבה גדולה ולא רציתי להחמיץ אותה. בבוקר הריאיון אמר לי העורך "תוציאי ממנה עם מי היא מזדיינת". חשבתי שהוא צוחק.
פגשתי אותה בדירה הקטנטונת ששכרה. היא הייתה מקסימה, הכוכבת. אישה צעירה שעבדה מאוד קשה והרוויחה מעט, נתונה לביקורת תמידית ודעות קדומות. לאט-לאט נשרו ממנה ההגנות: היא סיפרה לי על משפחה קטנה ולא פשוטה, אבא חסר, אמא נחושה בדעתה לפצות על היעדרו. על שנים ארוכות של לימודים וניסיונות כושלים. סיפרתי לה על עצמי – לא כטקטיקת ריכוך עיתונאית, אלא כמו שתי חברות שמדברות זו עם זו. ברגע מסוים היא עצרה את עצמה באמצע משפט וצחקה – "אוי, אבל את זה אני לא יכולה לספר לך". מיד נדרכתי: מה? מה זה?

היא היססה. שעה ארוכה חלפה עד שהתרצתה. הסמיקה, ניסתה להפחית בחשיבות העניין. לבסוף נקבה בשמו של זמר טרי יחסית, חתיך ומבוקש. "לפני שבוע שכבנו. רק פעם אחת. מישהו הכיר בינינו, סתם ככה, וקרה שם משהו. התאהבתי". מאז, סיפרה כשעיניה משוטטות בין המרצפות, היא מתייסרת. ביומיים הראשונים הוא עוד השיב לטלפונים שלה, אחר כך חדל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי: היפהפייה המחוזרת, הברבור המרהיב הזה, האישה שכל צעד שלה שופע ביטחון בעצמה וביכולותיה – היא אוכלת את עצמה בגלל אפס רזה ומייבב עם גיטרה? הרי אם היו לומדים ביחד בתיכון, היא לא הייתה מתקרבת אליו גם אם זו הייתה משימה באמת או חובה. דקות ארוכות היא התכנסה במחשבות, ואז הרימה מבט פצוע ואמרה: "את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?"
הכתבה התפרסמה שבוע אחר כך, בלי התוספת הסנסציונית. לא סיפרתי לאיש על הווידוי ששמעתי. בבוקר הפרסום קיבלתי אס-אם-אס מהכוכבת: "תודה ששמרת עליי". באותו גיליון עצמו, כמה עמודים אחרי הכתבה, נכתב על קשר בין הזמר ההוא לדוגמנית ידועה. זמן מה אחר כך הם איששו את השמועות. מתברר שהם כבר היו יחד בזמן המפגש בינו ובין הכוכבת.
העורך לא התקשר אליי יותר אחרי הכתבה ההיא, ומאז לא הסכמתי לראיין אף אחד.

לפני חודש יצא לחנויות הספר החדש של ס'. אחרי השמחה והגאווה הראשונית ישנו כמובן החשש מהרגע שבו יתחילו העיתונים והתקשורת להתייחס אליו: אי אפשר לדעת מי יאהב אותו ומי יבחר דווקא לקרוע אותו לגזרים. מלבד הביקורות, ישנו גם הצורך להתראיין, ובראיונות אף פעם לא מסתפקים בדיבור על הספר עצמו, אלא מצפים מהסופר לנפק בשר כלשהו, נתח מחייו האישיים בו יוכלו הקוראים לנעוץ את שיניהם: יציאה מהארון, הורים נוטשים, סקס בשלישייה, נפילה לסמים – כל דבר. מה שיותר עמוק יותר צהוב.
הכתבות הראשונות עברו בשלום, גם אזכורים באינטרנט הצליחו לשמור על אלגנטיות – ואז הגיע מגזין 'טיים אאוט'.

ס' התקשר אליי לעבודה בסיום הריאיון, צוהל: היה נהדר, שאלות מצוינות. רגע לפני סוף השיחה נזכר לומר לי ש"דיברתי גם עלינו, הולך לצאת נורא יפה. ביקשו אפילו שאשלח להם תמונה של שנינו, הם רוצים לשבץ אותה בכתבה". "נחמד", חשבתי, ועזרתי לו למצוא תמונה משותפת שבה אף אחד מאתנו לא נראה כמו חרגול במצוקה (לקח הרבה זמן). הוא שלח אליהם וקיבל אישור: הכול בסדר, הכתבה תתפרסם בתוך כמה ימים. כשהגעתי למשרד ביום חמישי האחרון איתרתי את הגיליון הטרי אצל המזכירה, מצאתי את העמוד הנכון ושמחתי: שני העמודים הראשונים של הכתבה היו דבש טהור. אבל בעמוד השלישי חיכה לי העוקץ.

בראש העמוד הייתה פרושה התמונה שלנו רובצים בדשא ומחייכים באושר למצלמה. מתחתיה הופיעה פסקה שגרמה לי להתיישב, הלומת חולשה. נכתב שם בקצרה כי לפני שנתיים עזב ס' את ביתו לטובת אהבה צעירה – אני.
אחר כך הגיע, כמו משום מקום, ציטוט מספרו האחרון של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שבמקרה אחד המשפטים מתוכו עסק בצורה בוטה במין אוראלי. החזרתי מבט לראש העמוד וחשכו עיניי: את ההתייחסות למין אוראלי הפך עורך הכתבה לכותרת הפסקה שעוסקת בי. כמו שכתב ערן צור – יום ששוני הוא יום אסוני.

אז נכון, אני יודעת את האמת, וס' יודע את האמת, ובני ביתו יודעים את האמת. אבל מה זה עוזר לי, אם הגיליון הזה נמצא בכל בית קפה בעיר, ושם יושבים אנשים שמאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון?
להלן האמת: ס' לא עזב את ביתו בשבילי. למעשה, הוא נבעט מהבית (בצדק!) בגלל קשר עם מישהי אחרת – מישהי שאיננה אני בשום פנים ואופן. ההיתקלות בינינו אירעה כמה חודשים מאוחר יותר. מסובך? אולי. אבל אמת מסובכת היא לא תירוץ. זו לא הייתה סתם טעות – זו רשלנות נטו. הרי הריאיון הוקלט. הכתב לא היה צריך לדלות שום דבר מזיכרונו.

אז מה קרה? מה שקורה בדרך כלל. עייפות, רצון לקצר ככל האפשר, נטייה של עורכים לגזור משפטים ממקומות שונים בכתבה ולהדביק אותם זה לזה כציטוט אחד. שום דבר מיוחד – כתבות כאלה, עם טעויות גורליות וכותרות משפילות, מתפרסמות כל יום. האמת נותרת כמו שהייתה לפני הריאיון: לא ידועה לאיש מלבד המרואיין עצמו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.12.2010