חשיפה לצפון

לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.

המקום: צימר בצפון.
הזמן
: יום הולדתי.
המצב
: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?

***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולילקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוניסבתאג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.

זה לא הצימר שהיינו בו

זה לא הצימר שהיינו בו

***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלהסקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעתוילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנורהעצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתםבטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצורלכו להזדיין.


***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאותסקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?

זאת לא אני. לצערי

***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסיםאבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בוהו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?

***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אניאותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?

לצערי, גם זאת לא אני

זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזהיומולדת עם בנזוגי בצימרכדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריגמפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?

***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומןדק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.

***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחתרק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011

מתנות

באופק כבר נצנצו פנסי הגגות של מגדלי עזריאלי, ואי-הנוחות הקלה שהרגשתי במשך שעה וחצי של נהיגה מהצפון לתל אביב הפכה רשמית למועקה. ס' נמנם במושב הנוסע, ואני הידקתי לסתות ואת האחיזה בהגה. ברמזור בעלייה ממחלף השלום התעורר ס'. 'תיסעי קודם כול לדירה שלך, אני כבר אמשיך משם במכונית בחזרה אליי', הוא אמר, ואני הנהנתי בנוקשות.

מתנה

זה עתה חזרנו מטיול של כמה שעות בצפון לציון יום הולדתי. תכננו לנסוע לאזור עין חרוד, אבל גשמים כבדים ליוו אותנו מהבוקר ובלמו אותנו באיזור זיכרון יעקב. דמיינתי יום בטבע, השתרעות באחו ירוק וכרסום חמציצים, ובמקום זה מצאנו את עצמנו כלואים במכונית, עוצרים מדי פעם לגיחה קצרה החוצה, נושמים את ריח האדמה הרטובה, וחוזרים ספוגי טיפות פנימה, להתחמם.

קינחנו בפיתה עם לבנה בבת שלמה, וחזרנו הביתה בחושך, לא לפני הביקור המחייב ב"איקאה" (שולחן עם שלוש רגליים דגם בורגנסן, רק 49.90 שקלים!).

נכון, לא יצא בדיוק כמו שרצינו, אבל לס' ולי טוב ביחד, והנסיבות לא הפריעו לנו ליהנות מאוד, על אף המבול והתוכניות שהתבטלו. כשנמצאים עם אדם שאוהבים, אפילו נסיעה משותפת במכונית היא זמן איכות. אז איך קרה שעם כל קילומטר שעברנו בדרך חזרה לתל אביב התמלאתי כעס?

כשעצרתי את המכונית ליד הבניין שלי כבר הייתי אדומה מרוב איפוק. ס' שאל מה קרה, ובתגובה פרצתי בבכי מביך, משיכות באף והכול. "אתה לא הבאת לי מתנה", ייבבתי אל הדשבורד. ס' נאלם מתדהמה. "אני יודעת שזה מטומטם, ואתה בטח חושב שאני נקבה נצלנית, שרוצה יותר מדי, אבל אפילו לא כתבת לי כרטיס ברכה קטן, כמה מילים בדף של מדפסת, משהו".

שקט מסוכן השתרר בחלל המכונית. הרמתי את הראש מההגה, וראיתי את ס' מביט קדימה בזעם. "למה הכול חייב להיות לפי הטקס?" סינן. "זה כל כך משעמם! הרי היינו ביחד בטיול מ-10:00 בבוקר, אז למה ב-12:00 אני חייב לשלוף כרטיס ברכה וב-15:00 מתנה ארוזה בסרט? אני רוצה לתת לך מתנה, אבל לא מוכן להיות כבול לטקסים המטופשים האלה. כבר עברתי את זה. רציתי לשמח אותך, ואת גורמת לי להרגיש רע".

חמש דקות לאחר מכן כבר שכבתי לבד במיטה בחדר, מספיגה את הכרית ביפחותיי. האם ביקשתי יותר מדי? האם החמדנות הידועה לשמצה הרימה את ראשה המכוער גם אצלי? מה לא בסדר בי? מה היה לי רע בטיול החמוד שלנו? האם אני באמת זקוקה לחפץ כלשהו באריזה נוצצת כדי להרגיש שהיום יום הולדת? ס' הקדיש הרבה מאוד מזמנו כדי לשמח אותי – האם הרצון שלי במתנה חומרית הוא יריקה בפרצוף?

אף פעם לא הבנתי את הנשים האלו שיום ההולדת שלהן הוא תירוץ עבורן לרושש את הסביבה מנכסיה. בצבא ישנתי במיטת קומתיים מעל חיילת בשם אוסנת, שחודשיים לפני יום ההולדת שלה כבר בילתה שעות במתן הוראות מדויקות בטלפון לבן זוגה האומלל והמתרפס: לאיזה ספא היא רוצה שייקח אותה, סוג המסז' המדויק שהיא מחפשת (אבנים חמות ושמן פצ'ולי) ובירור רשימת התכולה והאבזור של הצימר, שהיא ביקשה ממנו להזמין עבורם לשלושה לילות.

שאר השיחות היו ניסיונות לסחוט מחברותיה רמזים על ההפתעות הנוספות המצפות לה ("אמרתי לו כבר מזמן שאני רוצה מנוי שנתי ל'לאשה', אבל נראה לי שהוא בסוף מביא לי רק בושם של דונה קארן"). לאחר מרתון שיחות שכזה נהגה אוסנת להוציא פנקס קטן ולסמן בו סימונים: המתנות שתקבל השנה ואלו שתיאלץ לדחות בצער ליום ההולדת הבא ("חבל, דווקא עכשיו ה. שטרן יצאו עם קולקציה מהממת. אוף").

אני נהגתי לנעוץ מבט בתקרה ולנסות לבלוע את הבחילה. בשבוע שעבר, כששכבתי במיטה בחדר ובכיתי, חשבתי על אוסנת. איפה היא ואיפה אני? ספר טוב עם הקדשה אוהבת על הכריכה הפנימית היה משמח אותי כל כך, וממילא צימר אף פעם לא היה כוס חליטת העשבים שלי. בכל זאת יצרתי אצל ס' תחושה שאני אחת הבנות האלה ששום דבר לא מספיק לה.

זה לא שהרגילו אותי למי יודע מה, להפך: רוב שנותיי מצאתי את עצמי מתבוננת בקנאה בחברות לכיתה שעבורן יום הולדת היה היום הזה שהן קמות בבוקר בידיעה ברורה שמישהו כבר עבד מאחורי הקלעים וארגן להן מסיבת הפתעה או לפחות ערמת מתנות נאה. זה לא שהזניחו אותי, חלילה. ההורים טרחו תמיד לציין את ימי ההולדת שלי ולהזמין את הכיתה למסיבה בסלון, אבל רוב הזמן רציתי להיות אחת הבנות האלו שהמסיבה מתארגנת סביבן מעצמה, לא מתוך יוזמה של איזו מורה שמרחמת על הילדה הלא משתלבת.

אולי החסך הזה הוא זה שגורם לי לצפות למשהו גדול? או אולי אלו החיים המודרניים שהרגילו אותנו לצפות תמיד לדרמה. אין ספק שאירועים גדולים כמו המילה הראשונה של ילד או סיום תיכון שווים חגיגה, אבל מה בנוגע לאירועים משניים וחוזרים כמו ימי הולדת? מה הסיבה שאנחנו עושים כזה עניין מיום אחד בשנה שבאופן שרירותי לחלוטין או באדיבות ניתוח קיסרי יצאנו בו לאוויר העולם? בר מצווה אני עוד מסוגלת להבין, אבל סתם יום הולדת, אפילו לא מספר עגול – מה הסיפור הגדול?

למחרת הבנתי: ס' ואני מעניקים זה לזה מתנות רבות, בלי צורך בתאריכים חיצוניים. לפני יומיים הכנתי לו תמונה לתלות על הקיר. כמה שבועות קודם לכן הוא נתן לי סריג בצבע לילך. לפני כן קניתי לו ספר ילדים שהזכיר לי אותו.
בכלל, הפגישות שלנו הן מתנה: הארוחות הקטנות שלנו ביחד, הטיולים הרגליים בקור המקפיא, חבוקים. ברור שבסופו של דבר קיבלתי ממנו מתנה ליום ההולדת. מתנה נהדרת, באמת. אבל המתנה האמיתית נמצאת בינינו, ואין בעולם כולו נייר צבעוני גדול מספיק שיוכל לעטוף אותה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.1.2010