לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.
המקום: צימר בצפון.
הזמן: יום הולדתי.
המצב: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?
***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולי–לקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוני–סבתא–ג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.
זה לא הצימר שהיינו בו
***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלה– סקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעת–וילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנור–העצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתם– בטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצור– לכו להזדיין.
***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאות–סקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?
זאת לא אני. לצערי
***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסים– אבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בו–הו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?
***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אני– אותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?
לצערי, גם זאת לא אני
זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזה– יומולדת עם בנזוגי בצימר– כדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריג–מפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?
***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומן–דק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.
***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחת– רק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011
נועה אסטרייכר | אחת העם 