דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

שוב 23 באוקטובר. יום ההולדת של אבא.
ובדצמבר (או בסוף נובמבר, תלוי אם נלך על התאריך העברי או הלועזי) תהיה האזכרה. שלישית במספר.

במקום להאריך פה על הגעגוע ושברון הלב והמקום הזה בבטן שתמיד מרגיש כאילו חטף בוקס, אספר על חמישה חפצים שהגדירו את אבא שלי, כי הוא לא זז בלעדיהם. ארבעה מתוכם היו איתו לפניי – ואחד הצטרף כשכבר הייתי בסביבה. אולי מתוך התיאור הזה יהיה קצת אפשר להכיר ולהבין מי הוא היה.

 

מספרי חובשים (או "מספרי טראומה", כמו שמסתבר שקוראים להם)

אבא שלי עשה מילואים במשך עשור עד ששחררו אותו, וכמו הרבה מילואימניקים שאינם חי"ר, הצבא הסב אותו לכל מיני מקצועות. פעם מכ"מ, פעם חובש. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חובש, והיא סתמה את הגולל על שירות המילואים שלו. הוא חזר משם הרוס. בכל אופן, המספריים היו בבית עוד לפני שנולדתי. והם היו המספריים היחידים (מלבד מספריים לציפורניים). כשהייתי צריכה לגזור נייר או משהו לעבודת יצירה או לבית הספר – מספרי חובשים. כשצריך לפרק את העוף – מספרי חובשים. כשצריך לפתוח אריזות מסובכות – מספרי חובשים. לקח לי זמן לתפוס שלא בכל הבתים יש את תפלצת המתכת המשונה הזו, שאף פעם לא גוזרת בקו ישר ותמיד מחרבשת את מה שגזרת. נדמה לי שהם נשארו אצלנו, המספריים האלה, עד שההורים התגרשו ופיצלו את החפצים. המספריים נעלמו. במקומם בא משהו מעוצב שגם גוזר וגם מפצח אגוזים או משהו. אבל זה לא היה אותו דבר.

1

מלקחיים

המלקחיים, כמו חלק ניכר מחפצי היומיום השימושיים שלנו, בא מבית הקפה (העסק המשפחתי שעבר לאבא שלי – בעל כורחו. הוא ממש לא רצה לעבוד בו או לנהל אותו, אבל אבא שלו מת פתאום ואמא שלו הייתה צריכה עזרה). המלקחיים שימשו, בבית הקפה, לאיסוף מאפים בלי להשתמש באצבעות. הלקוח ביקש כיס שמרים-גבינה? בבקשה. מלקחיים, שקית, בבקשה אדוני. הגברת רוצה עוגיית שקדים? מלקחיים. דובדבן מסוכר לקצפת שעל הטורט? מלקחיים. בבית הם שימשו לכל דבר.

3

המסחטה

אבא שלי היה חולה על הדרים. בעיקר על לימון (הוא לא ממש אהב מתוק, והיה מוסיף לימון גם לגלידה), אבל גם תפוזים וקלמנטינות (שניהם מהזן החמוץ נורא, של תחילת העונה) היו התמכרות בשבילו. ומיץ תפוזים טרי – או, זה כבר היה מעדן מלכים ששמור לארוחות הבוקר האולטרה-מושקעות של שבת. המסחטה הזו, שכנראה נולדה בסוף הסבנטיז, הייתה אצלנו בבית עוד כשאבא שלי היה רווק. כילדה, מבחן הכוח האולטימטיבי שלי ושל אחי הקטן היה לקחת תנופה ולזנק בכל משקל הגוף על הידית כדי להצליח לסחוט את התפוז כמו שצריך. אבל היינו קטנים ורק לאבא שלי היה מספיק כוח. כמה פעמים ניסו לתת לו במתנה מסחטות מודרניות יותר, מעוצבות יותר, אבל הן פשוט לא עמדו במשימה והוא חזר בכל פעם למסחטה הענקית הפלסטיקית הזו. כשגדלנו קצת והיינו מתעוררים מאוחר בשבתות, היה מחכה לנו על השולחן מיץ תפוזים סחוט, בכוס מכוסה בניילון נצמד – שלא יברחו הוויטמינים או משהו.

4

הקנקל

לכל טיול, פיקניק או סתם יציאה למדשאה קרובה, אבא היה מביא את הקנקל (למרות שבכלל לא קוראים לו ככה, מסתבר). מין מיכל עצום מקלקר, מלא במים קרים. היה לו ברז קטן ואבא היה מניח את הקנקל על שולחן קק"ל ביער ירושלים, למשל, ומטה אותו כך שנוכל לשתות ישר מהברז הזעיר. זה היה מין קטע של אבא שלי – תמיד, לא משנה לאן הולכים, צריך לקחת מים. למקרה שנגווע בצמא מבצורת פתאומית שתתקוף אותנו באמצע טיילת שרובר או גן שעשועים בשכונה. אחר כך הוא השתכלל ועבר למידנית (ע"ע).

5

המידנית

החפץ היחיד שהייתי עדה לרגע המפגש בינו לבין אבא שלי. זה היה ב-93, בטיול משפחות של בית ספר שדה אכזיב. למדריך (חנן!) הייתה כזו – איזה חידוש! מין תיק תרמי קטן, קל להדהים, שמיועד אך ורק לשמור על המים שלך קרים! וואו. באמצע הטיול חנן המדריך נתן לאבא מידנית רזרבית שהייתה לו, במתנה, והתלקח סיפור אהבה (בין אבא למידנית, לא בין אבא לחנן). אבא זנח את הקנקל (ע"ע) ומאותו רגע ועד מותו (משהו כמו 18 שנה) הסתובב עם מידנית (כמובן שההיא הוחלפה באחרת כשהתבלתה). בכל מקום. הולכים לדואר? מידנית. נוסעים באוטו לבקר את הדודים? המידנית. יוצאים לקולנוע? המידנית. בכל פעם שמישהו יצא מהבית, אבא היה שואל "אולי תקח/י מידנית?". כשהוא מת, אמרנו שנקבור אותו עם המידנית.

2

אקסטרה: הסולם

שמו של "הסולם", כמו הקנקל ומספרי החובשים, בכלל לא היה קשור לשמו האמיתי. בכל דירה שבה גרנו היה אחד כזה, "סולם". הסולם, לפי אבא שלי, לא היה הדבר הזה שמטפסים עליו כדי להגיע להחליף נורה, אלא – כמה משונה – יחידת מדפים גבוהה מעץ או מתכת שהייתה משמשת אצלנו על תקן מזווה/מחסן כלים. פשוט מדפים. אבל כנראה משהו בצורה, בשלבים, היה סולמי בעיניו. להלן: הסולם.
– "איפה המברג?"
– "בסולם".
– "אני לא מוצאת את הקופסה עם הפסטה"
– "הסתכלת בסולם?"
אחרי שההורים התגרשו ומכרו את הבית לזוג ששיפץ אותו לבלי היכר, אחי הקטן לקח את אחי הקטן 2 לשכונה, לחברים. כשהתקרבו לפנייה שמובילה לרחוב שפעם גרנו בו שאל אח א' את אח ב' – "בא לך ללכת לראות מה עשו מהבית?". אח ב' ענה: "לא, בטח הרוח רפאים של הסולם עדיין שם".

וזה היה אבא שלנו.

תרגיל 2# (שבעה חטאים)

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד היה שם.
הוא היה שם מרגע שהתעוררנו, נמזג לתוך צלוחיות הקורנפלקס שלנו. הוא היה זה שחטף ממני את הספר כי אין זמן לקרוא ואנחנו כבר מאחרים. הוא זה שהושיב אותנו על הספה וקשר לנו את השרוכים בחוסר סבלנות, הוא שדגדג לנו באצבעות קפואות במעלה המרפק בבקרים חורפיים, מושך את שרוול הגופיה מטה מתחת לסוודר, תוחב אותנו למעילים הנפוחים והודף אותנו מחוץ לדלת אל חדר המדרגות.

לא דיברו עליו אבל הוא חיכה לנו בצהריים על השולחן בין השניצל לפירה, נוקש בכפות ובמזלגות, חורק בכל תזוזת כיסא.
הוא נח לפרקי זמן קצרים, מוגבלים: מתחילת "הדרדסים" ועד אות הפתיחה של "ערב חדש". לפעמים ניסינו להיאחז עוד קצת, להתרכז במילים המשעממות של דן מרגלית, בתמונת ירושלים שהוקרנה מאחוריו באולפן. לרוב נתלשנו ממנו, נקראים לשורת משימות שלא היה לנו סיכוי לסיים:
לסדר את הלגו, להכניס צעצועים לארגז. להתאמן על המינואט בפסנתר. להתאמן. להתאמן. אני לא שומעת אותך מתאמנת. את ממהרת מדי ביד שמאל. אל תמרחי את הזמן. יש לך קונצרט בשבוע הבא, איך את רוצה להופיע בו ככה.

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד דלק בלהבה כחולה, נמוכה, לוחשת.
הוא חיכה לנו גם אם עמדנו בכל המשימות, ואם לא עמדנו בהן הוא היה מסיים אותן במקומנו: גורף את הלגו לארגז בתנופה, טורק את דלתות הארון, מלובה במילים שלא היו אמורות להגיע לאוזנינו אבל הגיעו.
כשניסינו לעזור, הדף אותנו – לא צריך טובות. הוא היה עצמאי. עזרה מאיתנו רק החלישה אותו, והוא לא רצה להיחלש.
הוא לא נעלם לגמרי אף פעם, גם כשהיינו לבד בבית ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. הוא ריחף שם כשעלינו על כיסא וחיטטנו בארון המטבח בחיפוש אחר השוקולד המוחבא. כל הצעדים במדרגות היו צעדיו.
הוא ידע לתפוס אותנו לא מוכנים, אנחנו שתמיד התכוננו לקראתו: פולש במפתיע לילקוט שנדחף תחת המיטה, שולף מתוכו מבחן שקיווינו להעלים, שאלה בחשבון שלא פתרנו למחר. מוצא את הקללה שכתבנו בצבעי פנדה על צידו התחתון של שולחן הכתיבה והיינו בטוחים ששם לא תתגלה.

לשיא תפארתו הגיע כשכבר היינו במיטות, נועץ עקבים יחפים במרצפות בדרך מחדרנו למטבח.
לא ידענו לאן הוא הולך אחר כך, נרדמנו.
אבל בבוקר כשהתעוררנו הוא כבר היה שם.

Hieronymus Bosch: "Wrath". From "The Seven Deadly Sins" (1475-80). Madrid, Prado Museum.

*****

תרגיל בכתיבה על אחד משבעת החטאים. החטא שקיבלתי לתרגיל היה כעס.

 

חבוטה

שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברראולי סוף סוף מישהו כתב עליי.

קל לכתוב 'הייתי לאמקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושהארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומרהיו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לאקלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' וד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצההם בחיים לא ימצאו אותה שם.

הם מצאוואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.

 

בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.

אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייהכל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמניהם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?

איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.

רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשליהילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.

הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגיתאת זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשותלא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010