חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

שוב 23 באוקטובר. יום ההולדת של אבא.
ובדצמבר (או בסוף נובמבר, תלוי אם נלך על התאריך העברי או הלועזי) תהיה האזכרה. שלישית במספר.

במקום להאריך פה על הגעגוע ושברון הלב והמקום הזה בבטן שתמיד מרגיש כאילו חטף בוקס, אספר על חמישה חפצים שהגדירו את אבא שלי, כי הוא לא זז בלעדיהם. ארבעה מתוכם היו איתו לפניי – ואחד הצטרף כשכבר הייתי בסביבה. אולי מתוך התיאור הזה יהיה קצת אפשר להכיר ולהבין מי הוא היה.

 

מספרי חובשים (או "מספרי טראומה", כמו שמסתבר שקוראים להם)

אבא שלי עשה מילואים במשך עשור עד ששחררו אותו, וכמו הרבה מילואימניקים שאינם חי"ר, הצבא הסב אותו לכל מיני מקצועות. פעם מכ"מ, פעם חובש. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חובש, והיא סתמה את הגולל על שירות המילואים שלו. הוא חזר משם הרוס. בכל אופן, המספריים היו בבית עוד לפני שנולדתי. והם היו המספריים היחידים (מלבד מספריים לציפורניים). כשהייתי צריכה לגזור נייר או משהו לעבודת יצירה או לבית הספר – מספרי חובשים. כשצריך לפרק את העוף – מספרי חובשים. כשצריך לפתוח אריזות מסובכות – מספרי חובשים. לקח לי זמן לתפוס שלא בכל הבתים יש את תפלצת המתכת המשונה הזו, שאף פעם לא גוזרת בקו ישר ותמיד מחרבשת את מה שגזרת. נדמה לי שהם נשארו אצלנו, המספריים האלה, עד שההורים התגרשו ופיצלו את החפצים. המספריים נעלמו. במקומם בא משהו מעוצב שגם גוזר וגם מפצח אגוזים או משהו. אבל זה לא היה אותו דבר.

1

מלקחיים

המלקחיים, כמו חלק ניכר מחפצי היומיום השימושיים שלנו, בא מבית הקפה (העסק המשפחתי שעבר לאבא שלי – בעל כורחו. הוא ממש לא רצה לעבוד בו או לנהל אותו, אבל אבא שלו מת פתאום ואמא שלו הייתה צריכה עזרה). המלקחיים שימשו, בבית הקפה, לאיסוף מאפים בלי להשתמש באצבעות. הלקוח ביקש כיס שמרים-גבינה? בבקשה. מלקחיים, שקית, בבקשה אדוני. הגברת רוצה עוגיית שקדים? מלקחיים. דובדבן מסוכר לקצפת שעל הטורט? מלקחיים. בבית הם שימשו לכל דבר.

3

המסחטה

אבא שלי היה חולה על הדרים. בעיקר על לימון (הוא לא ממש אהב מתוק, והיה מוסיף לימון גם לגלידה), אבל גם תפוזים וקלמנטינות (שניהם מהזן החמוץ נורא, של תחילת העונה) היו התמכרות בשבילו. ומיץ תפוזים טרי – או, זה כבר היה מעדן מלכים ששמור לארוחות הבוקר האולטרה-מושקעות של שבת. המסחטה הזו, שכנראה נולדה בסוף הסבנטיז, הייתה אצלנו בבית עוד כשאבא שלי היה רווק. כילדה, מבחן הכוח האולטימטיבי שלי ושל אחי הקטן היה לקחת תנופה ולזנק בכל משקל הגוף על הידית כדי להצליח לסחוט את התפוז כמו שצריך. אבל היינו קטנים ורק לאבא שלי היה מספיק כוח. כמה פעמים ניסו לתת לו במתנה מסחטות מודרניות יותר, מעוצבות יותר, אבל הן פשוט לא עמדו במשימה והוא חזר בכל פעם למסחטה הענקית הפלסטיקית הזו. כשגדלנו קצת והיינו מתעוררים מאוחר בשבתות, היה מחכה לנו על השולחן מיץ תפוזים סחוט, בכוס מכוסה בניילון נצמד – שלא יברחו הוויטמינים או משהו.

4

הקנקל

לכל טיול, פיקניק או סתם יציאה למדשאה קרובה, אבא היה מביא את הקנקל (למרות שבכלל לא קוראים לו ככה, מסתבר). מין מיכל עצום מקלקר, מלא במים קרים. היה לו ברז קטן ואבא היה מניח את הקנקל על שולחן קק"ל ביער ירושלים, למשל, ומטה אותו כך שנוכל לשתות ישר מהברז הזעיר. זה היה מין קטע של אבא שלי – תמיד, לא משנה לאן הולכים, צריך לקחת מים. למקרה שנגווע בצמא מבצורת פתאומית שתתקוף אותנו באמצע טיילת שרובר או גן שעשועים בשכונה. אחר כך הוא השתכלל ועבר למידנית (ע"ע).

5

המידנית

החפץ היחיד שהייתי עדה לרגע המפגש בינו לבין אבא שלי. זה היה ב-93, בטיול משפחות של בית ספר שדה אכזיב. למדריך (חנן!) הייתה כזו – איזה חידוש! מין תיק תרמי קטן, קל להדהים, שמיועד אך ורק לשמור על המים שלך קרים! וואו. באמצע הטיול חנן המדריך נתן לאבא מידנית רזרבית שהייתה לו, במתנה, והתלקח סיפור אהבה (בין אבא למידנית, לא בין אבא לחנן). אבא זנח את הקנקל (ע"ע) ומאותו רגע ועד מותו (משהו כמו 18 שנה) הסתובב עם מידנית (כמובן שההיא הוחלפה באחרת כשהתבלתה). בכל מקום. הולכים לדואר? מידנית. נוסעים באוטו לבקר את הדודים? המידנית. יוצאים לקולנוע? המידנית. בכל פעם שמישהו יצא מהבית, אבא היה שואל "אולי תקח/י מידנית?". כשהוא מת, אמרנו שנקבור אותו עם המידנית.

2

אקסטרה: הסולם

שמו של "הסולם", כמו הקנקל ומספרי החובשים, בכלל לא היה קשור לשמו האמיתי. בכל דירה שבה גרנו היה אחד כזה, "סולם". הסולם, לפי אבא שלי, לא היה הדבר הזה שמטפסים עליו כדי להגיע להחליף נורה, אלא – כמה משונה – יחידת מדפים גבוהה מעץ או מתכת שהייתה משמשת אצלנו על תקן מזווה/מחסן כלים. פשוט מדפים. אבל כנראה משהו בצורה, בשלבים, היה סולמי בעיניו. להלן: הסולם.
– "איפה המברג?"
– "בסולם".
– "אני לא מוצאת את הקופסה עם הפסטה"
– "הסתכלת בסולם?"
אחרי שההורים התגרשו ומכרו את הבית לזוג ששיפץ אותו לבלי היכר, אחי הקטן לקח את אחי הקטן 2 לשכונה, לחברים. כשהתקרבו לפנייה שמובילה לרחוב שפעם גרנו בו שאל אח א' את אח ב' – "בא לך ללכת לראות מה עשו מהבית?". אח ב' ענה: "לא, בטח הרוח רפאים של הסולם עדיין שם".

וזה היה אבא שלנו.

מודעות פרסומת

נכתב ב-1998, אקטואלי ב-2013

בעקבות הגל המבורך של נשים שמספרות על ההטרדות המיניות שהן עוברות, הנה תרומתי הצנועה:

את הקטע הבא כתבתי ופרסמתי לפני 15 שנה באתר "במה חדשה", שם נהגתי לפרסם בגיל 15 שירי בוסר איומים ונוראיים בתקווה שאיזשהו אהוב לא מושג שלי (תמיד היה אחד כזה לפחות) יראה ויבין שאני האישה שהוא מחפש (לא עבד). השנה הייתה 1998, ולמדתי בתיכון בירושלים. ירושלים, יכולה לספר לכן כל אישה בין הגילאים 3 ל-120, היא מעוז ההטרדות המיניות. כל אישה, בכל מקום, בכל מצב צבירה – היא מטרה לקריאות דוחות, מישושים נאלחים ומבטים לחים. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם אחרי שעברתי בגיל 20 לת"א היה הפחתה דרמטית במספר ההטרדות המיניות שנאלצתי לסבול ברחוב. בירושלים, מספיק היה ללבוש מכנסיים וסוודר בשביל להפוך מטרה לטינופת זכרית. בתל אביב אני יכולה ללכת חצי ערומה בשכונה וב-99% מהמקרים לא רק שאף אחד לא יגיד כלום, אף אחד גם לא יסתכל יותר מדי. ככה זה, בעיר שמרבית האוכלוסיה שלה מתייחסת למין כאל דבר אסור, מלוכלך או מסוכן (ירושלים), הגועל נפש פורץ החוצה. כשגברים ונשים מרגישים נוח ללכת איך שבא להם – זו כבר לא אטרקציה שצריך לעשות סביבה רעש. כמובן, אני מדברת על מרכז תל אביב. ברגע שחוצים את אלנבי או ממשיכים לדרום העיר – האווירה כלפי נשים הופכת עוינת יותר. אבל לפחות אני יכולה לשמוח על שבשכונה שלי אני לא מרגישה מאוימת. וזה לא רע, יחסית למי שהייתה ברווז במטווח של חרמנים ירושלמים רוב חייה.

בכל אופן, הנה הטקסט. חשבתי לערוך אותו, כי בכל זאת הייתי בת 15 והכתיבה שלי הייתה מאוד מאוד בוסרית – אבל החלטתי שלא. הטקסט הזה גם נועד במקור להצחיק. לא בגלל שהטרדות מיניות זה דבר מצחיק (זה ממש לא. לא עכשיו ולא אז), אלא בגלל שקיוויתי שהקהל הגברי שיקרא את זה יבין את המצוקה מתוך ההומור – ובעיקר יישאר לקרוא עד הסוף ולא יברח כמו שרבים מהם עושים ברגע שהמילים "הטרדה מינית" צצות בטקסט. אז הנה. זכרו בת כמה הייתי, וסלחו לי על הסגנון הדבילי.

זה קורה לכולן (או: אל תקרא לי כוסית!)

את יוצאת מבית הספר/מקום העבודה/בית, ואז זה מתחיל.
לא משנה איך את לבושה, כמה שכבות את לובשת (או פושטת), אם השיער שלך ארוך או קצר, אם החזה שלך גדול או קטן (את יכולה להיות שטוחה כמו קרש גיהוץ או מפותחת להפליא) אם את יפה או לא, אם את בהירה או כהה, לא משנה מי את ומה את חושבת על החיים. להם זה לא חשוב.
מרגע שעברת סף של מקום סגור כלשהוא ויצאת לרחוב, התחושה הכללית שלך היא כאילו את רצה עירום וערייה ברחוב, ולא כאילו היית לבושה לתפארת מעצבי האופנה/ יד שנייה. המבטים, הלחישות, הקריאות, השריקות, המכוניות שצופרות, המכוניות שעוצרות, הנשיקות המופרחות מחלון של אוטו ברמזור, המלמולים, החיוכים המזוהמים! שכחתי משהו?
אינני יודעת אם המצב הוא כך בכל מדינה מתוקנת בעולם, או שזה דבר שמתקיים רק במדינות חשוכות בעלות מאפיינים שובניסטיים במובהק, כמו ארצנו הקטנטונת. אבל כשאני עוברת ברחובות אני מרגישה כמו בובה לא לבושה בחלון ראווה.
אתן דוגמא למען מי שלא חוותה הטרדה ברחוב מימיה (שתקום!):
בוקר-צהריים שכזה, בהיר וקיצי, אני עומדת בתחנת אוטובוס ביציאה מעיר לא מרכזית במיוחד במדינתנו, בדרכי לירושלים הבירה, לביה"ס. לבושי קונבנציונלי, ללא מחשופים או חצאיות קצרצרות (זה מכבר הבנתי שבירושלים לא יתנו לי מנוחה) וגם אינו צבעוני או צעקני יתר על המידה. מכנסיים, טריקו. בעשרים הדקות שעברו עד שהגיע האוטובוס, הספקתי לספוג קריאות ושריקות וצפירות מנהגים בשני כיווני התנועה, כולל נהגי משאיות וכולל בעל מכונית אחד שהגדיל לעשות ועצר לידי תוך שידולים לעלות.
כארבע בלבד מתוך המכוניות שחלפו-לא צפרו, ואלו היו מכוניות שבהן ישבו נשים, או מכוניות של גברים עם נשותיהם. אילו היו לבד, כבר היו מגיבים.

אחד ממקרי השיא היה, ללא ספק, אותו בחור נפלא אשר עזר לי להכיר את הפינות הנסתרות של גופי, במשפט "איזה כוס יפה".
הקוראים מוזמנים לנקד את המשפט, למרות שברור לכולנו שקריאת התפעלות זו לא יועדה לחפץ בחנות כלי בית.
והעניין הוא כזה- אפילו אני לא יכולה לראות את הכוס שלי מבעד לבגדים-קיציים ככל שיהיו- איך אתה רואה אותו מבעד למעיל גשם בצבע ירוק, מכנסיים אפורים, ותחתונים שחורים, בערפל כבד?

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

הערה דומה באבסורדיותה קיבלתי כשנתיים לפני כן:
בין בית הספר ותחנת האוטובוס הקרובה מפריד גן הפעמון. גן זה היה בעבר מקום מפגש לזוגות ירושלמיים צעירים עם ילדים, ומיטב בניו ובנותיו של מחזור 84' בעיר בילה בו במשך שעות בילדותו. לאחר כמה שנים התמלא הגן במשפחות חרדיות, וכשאלו נטשו- הגיעה אוכלוסיית פשע על כל מגזריה לגן. סמים, אונס ורוקנ'רול.
תלמידות ביה"ס הוזהרו במשך שנים להימנע מכניסה לגן גם בשעות היום, אבל הרצון לקצר את הדרך הביתה עולה על הכל. בשנתיים האחרונות אירעו מקרי תקיפה מינית רבים של תלמידות בגן.
ובכן, יום בהיר אחד, לפני כשנתיים, בדיוק כשרציתי לנסוע הביתה וכמובן שחציתי את גן הפעמון לבד כי שאר חבריי הבריזו כמה שעות קודם-
עברו לידי שני נערים. נערים זו מחמאה שגדולה עליהם. הגדול מביניהם נמנה על מחזור 88' במקרה הטוב, והצעיר- אלוהים ירחם.
היה זה יום קיץ, ואני התהדרתי לי בגופיה נורמלית לחלוטין, שכן נמניתי על הבנות שאינן מרבות לחשוף את בטנן או את חריץ עכוזן לציבור בעזרת חולצות מתוחכמות. כאשר שני הנערים כמעט וחלפו על פניי, שמעתי את המשפט "איזה שדיים יפה". נא להימנע מביקורת על התחביר הקלוקל, שכן היו אלו בני מיעוט מסוים. אבל האבסורד שבמשפט הדהים אותי כל כך עד שכמעט ופרצתי בצחוק:
בתקופה שבה התרחש המקרה, לפני כשנתיים, צורת החזה שלי הזכירה קיר עם שני נעצים. שטוחה כשולחן מעץ סנדוויץ'. ובדומה לבחור שהפליא לראות את איבריי האינטימיים מבעד למעילי, עלתה בי התהייה- "אני בקושי רואה את החזה שלי, מה בדיוק הם רואים?".
והם היו כל כך צעירים!!!
מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהערות מסוג זה לא באות רק מבני המיעוט הנזכר לעיל, אלא מאוכלוסיות מגוונות שבימים כתיקונם (או במדינה כתיקונה) לא הייתי מעלה בדעתי שאשמע מהם מילה בסגנון זה. לדוגמה, חבורה של בחורי ישיבות, לא מהאדוקים במיוחד, הנמנים על הזרם הספרדי-אמריקאי (שילוב מוזר), בעלי חולצות לבנות וכיפות קטיפה שחורות, זעקו לעברי ברגש "כוווסית, מתוקה, חמודה, כפרה בואי שנייה", כאשר עברתי על פני קבוצה גדולה שלהם, שישבו במסעדה כשרה בעיר. כיוון שידעתי שהם נמצאים במרכז מקום הומה ולא יעזו לעשות לי דבר, הפניתי להם את האצבע הידועה והמשכתי בדרכי. התגובה הייתה צעקה של "וואי, זין? יא זונה!". מעניין מה האבות המייסדים של תנועתם היו אומרים.

דבר מגונה נוסף הוא הזקנים החרמנים. מי מאיתנו לא נתקלה בזקן מזיע עם סלים או בלי סלים, בד"כ בעל מבט מזוגג וכיפה צבעונית על ראשו? ובכן זקנים מסוג זה הם זן מעניין. הם נוטים לפעולה שנקראת "נעיצה". פעולה זו כוללת בתוכה נעיצות מבטים מגוונות, החל ממבטים חטופים לעבר רגליי, וכלה בנעיצה ממושכת ובהיה בעצמות הבריח שלי, במקרה הטוב, המסתמנות מבעד לצווארון הרחב של חולצתי, שכן יש לי בעיה עם חולצות בעלות צווארון חונק.
זקנים אלו אמנם לא יעשו דבר, ומצד שני זה לא נעים כשהם בוחרים להתיישב דווקא לידך באוטובוס.
ויש כמובן את החצופים באמת. כל הנזכרים לעיל הם תינוקות של בית רבן (תרתי משמע במקרה של בני הישיבה) לעומתם. דרדקים. חסרי חוט שדרה וחסרי און גברי.
בעודי יושבת ביום חם בתחנת אוטובוס ליד בית הספר, באחד מימות שנה"ל האחרונים, ניתק ממקומו גבר צעיר חובש כיפה ומזוקן שעמד כל אותה העת מאחורי התחנה, איפה שיש צל, וניגש אליי. הוא נראה לי די בסדר, אז לא הספקתי לעטות את המבט של "אני הורגת אותך", אבל אז הוא הפתיע אותי ואמר באנגלית "החזייה החדשה שלך מאוד מוצאת חן בעיניי". מייד חימשתי את המבט הקפוא והבטתי ישר נכחה.
ואז הוא התיישב לידי והוסיף (גם כן באנגלית) "את מוכנה להוריד את החולצה שלך בשבילי?" (?!) מרוב הלם שכחתי את כל מה שהבטחתי שאעשה במקרה כזה, (החל מיריקה וכלה בבעיטות באיזור רגיש) ורק סיננתי בעצבים "גו אווי" . אחרי שהוא הלך (כנראה לא חיכה באמת לאוטובוס) חזרה אליי תוכנית ההגנה העצמית. והאומץ.

ומה באמת מצפה אדם מסוג זה? שאומר לו כן? שאקפוץ לזרועותיו? שאוריד את חולצתי למענו כפי שביקש, או במקרה אחר, שאסמן לו לעצור ואעלה למכוניתו בחיוך? שאלחש לו באוזן בלחישה מתנשפת "לך חיכיתי כל חיי, תקרע לי את הצורה"? מה הם חושבים שישיגו? ההשפלה המבזה הזו שלנו היא השכר שלהם?

הבעייה היא כזאת- את אף פעם לא יכולה לדעת אם מי שעומד מולך יברח אם תבעטי בו, או יתקע בך סכין. בירושלים המצב לא ברור.
אי אפשר לקבוע את שגעונו של אדם בכמה שניות, ויתכן שהאדם שזרק לך "כוסית", לא משנה באיזה מבטא, יהיה מסוגל לתפוס אותך ולהשכיב אותך באיזו סמטה, ואפילו לקפח את חייך!
כך שכל מה שהבנות במחששה אומרות "תעשי לו זין, תקללי אותו", לא תקף. הנה פעם עשיתי זין לשני בחורים שצעקו לי משהו ממכונית נוסעת, והם עצרו בחריקה והתחילו לחזור ברוורס. אני כמובן דפקתי משם את ריצת חיי ובאותו השבוע התהלכתי אחוזת פחד רדיפה… ואין מזה מוצא! ואין איך לברוח או להתמודד עם זה ממש. עם ההשפלה, עם הבושה שרחוב שלם רואה אותך סופגת קריאות מעליבות, עם החיוך שלהם, שאומר "הנה השפלתי אותה", עם היחס המעליב, הדוחה הזה.
אולי במקום אחר "כוסית" זו מחמאה, אולי. אולי יש מקומות אחרים וארצות אחרות , וכשמישהו שם ניגש אלייך ומחמיא לך (על שמלתך, על תסרוקתך ועל שנינותך, לעולם לא על הכוס או הציצים שלך!) את מחייכת באמת ואומרת תודה וממשיכה לדבר איתו, ולא עוטה מבט קפוא במקרה הטוב או בורחת במקרה הרע. אולי יש מקום אחר שבו מישהו אומר לך שאת יפה ואת יודעת שהוא מתכוון לזה, ולא כי הוא פשוט ראה מהאוטו משהו עם שיער ארוך בתחנת אוטובוס (ויש לי כמה ידידים שספגו שריקות בגלל טעות בזיהוי) אולי יש מקום שבו בחור יזמין בחורה להיכנס למכונית שלו רק אחרי שראה שהיא מביעה רצון, מקום שבו בחורה היא לא כוס וציצים ומוצצת ומזדיינת ומותק וחומד וזונה ושרמוטה וכוסית והלו ובובה,
ו-וואי וואי ואיזה גוף ואיזה תחת ואיזה רגליים יש לך חמודה.
אלא נועה, ומוריה, ונטע, ולי, ורוני, ואנה, וגלינה, ודנה.

 

קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.