ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".

הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

עירם של החולמים

ב-6 ביולי 1882 עגנה האנייה "צרס" בנמל יפו, וירדו ממנה 14 צעירים יהודים, ובהם אישה אחת. באותם ימים עוד ישב תאודור הרצל בווינה וכתב מחזות לתאטרון המקומי, לא העלה בדעתו שכמה שנים לאחר מכן יטלטל משפטו של קצין צרפתי בשם דרייפוס את עולמו ויוביל אותו לראש מחנה בעל השם המוזר "ציונות".

נמל יפו קידם את פני הצעירים במשב צחנה עות'מאני, צעקות הסבלים ונהגי כרכרות, רשתות דיג המתלהטות בחמסין ונשימת בושם זול מגופן של הזונות בפתחי האופל של הבתים. פינה נשכחת זו של האימפריה הנרקבת הייתה התחנה הראשונה של ה-14 במסע שהתחיל ברוסיה, באספות נלהבות של צעירים שניסו להשתחרר מאחיזת משפחותיהם הגדולות, השמרניות, מלפיתת העולם הישן המאיים עליהם בפוגרומים ובחרון אפו של אל מיושן ונוטר.

כאן, ביובש הנורא העולה מעפר הדרכים, בשממה שאיימה לשוב ולכסות, רחוק כל כך מגדות הנהר הירוקות של ילדותם, קיוו הצעירים האלה ליצור דבר מה. צורה. מגדלור באפלת היהדות הישנה, החשוכה, הנתונה לחסדי הפריץ. שביל חדש, סלול ונקי.

פלסטינה של סוף המאה ה-19 הייתה שדה בור מרושע ועקר, אך לאנשים מזן מסוים נראה השדה הזה כחלקת החלומות אשר יוכלו להצמיח בה את נפשם – רחוקה מכל מסורת וחובה, פורקת עול.
כמה מהם מתו ממלריה, התאבדו, שקעו בדיכאון. אלו שהתקשו להשלים עם הצריפים הדלים והרעב שבו אל החוות הקטנות הבוציות של מזרח אירופה, שבורים ממרד נעורים שלא עלה יפה.
מעטים מהם דבקו בחיים, שלחו שורשים בעיקשות אל הקרקע, הקימו משפחות והעמידו שושלות מתיישבים ארוכות, ואלה קיימות עד היום.

יוני 2009. ארבע שנים חלפו מאז הגעתי לרציף הרכבת בתחנת "השלום", מטלטלת בגדים וספרים בתרמיל גב גדול. ברחתי מהלא כלום של המושב אשר הוריי גרים בו, מהיעדר האפשרויות לצעירים בירושלים, מההמתנה המייסרת מול הטלוויזיה עד שיקרה דבר מה גדול בחיי.

עבדתי בקלדנות ומזכירות, קופירייטינג ועריכת תוכן, משרות רציניות שנבעטתי מהן כעבור חודש, ומשרות זמניות שפרנסו אותי זמן רב. בין לבין מצאתי את מקומי בכתיבה.

כבר ארבע שנים תל אביב היא הבית שלי. בית גדול עם חדרים שלא את כולם גיליתי, וספק אם אי פעם אגלה. לפעמים הבית הזה מתכווץ סביבי ומחניק – נדמה שבשום אולם מאולמות הנשפים והמיטות בו אין אפילו מקום אחד אשר אוכל לנוח בו.

ימי שישי בצהריים מדגישים את הבדידות: מכוניות שדבקו כל השבוע בפיסת חניה נוטשות את הכחול-לבן ומפליגות, עמוסות שקי כביסה, אל בתי הורים חמימים מחוץ לגוש דן. הרחוב מתרוקן לאט, ובערב יורדת חשכה שרק אורותיהם האחוריים של העוזבים האחרונים מנקבים בה חורים קטנים אדומים.

בין 19:00 ל-22:00 תל אביב נהנית משקט קצר, מהפוגה בין תושביה הנוסעים ובין בלייני החוץ המגיעים בלילה להרעיש את הרחוב בבסים קצביים, לשתות וודקה רד בול בפיצוצייה ולדקור את המאבטח במועדון. לי אין מכונית, והוריי גרים רחוק מדי. לעתים נדירות אני נוסעת אליהם. חוזרת מהר, מלאת אי שקט. הרווחה שנושבת בי עם השיבה לתל אביב מתחלפת במועקה כשאני מתקרבת אל המגדלים הגבוהים באיילון: מדוע מיהרתי?

בדירה קטנה לא הרחק ממני גר אהובי, שגם הוא, כמוני, ניווט את עצמו לצדי הדרך. אולי העובדה שנולד וחי בתל אביב כל ימיו מאפשרת לו את הבחירה, מתירה לו שלווה גם בקיום שאינו נוצץ או מושלם, בלי להוכיח יותר שום דבר לאיש.
בימי שישי, כשכולם מסביב נוסעים להורים, אני מבשלת לנו ארוחת ערב. הוא פורס מפה על השולחן בגינתו הקטנה הריחנית ושנינו אוכלים, משחקים בלהיות המשפחה של עצמנו. ובכל זאת משהו חסר.

אלפי צעירים כמוני הגיעו לעיר הזו מהפריפריה, נדחפים מכוחו של צורך להיות מי שהם, מהשוני שבודד אותם במקום מוצאם וכאן עשוי להפוך ליתרון. מוזיקאים, צלמים, אמנים, פרחי עיתונות. כל אחד מהם פשט את חליפת הבית החונקת ועטה נוצות חדשות, מרהיבות.

רבים מהם נמחצים תחת כובד היום-יום, הפרנסה, שכר הדירה הדוחק. קשה לאדם להופיע במלוא הדרו בתום משמרת מייאשת בחנות או בפאב, מכוסה מעטה דק של זיעת עמל וריח סבון כלים. לעתים יוותרו על הניסיון ויעזבו או ייכנעו לתבוסה, יצנחו עייפים על המזרן, הוזים מחר אחר, זוהר, כמו זה שהובטח להם כשקראו בנעוריהם על תל אביב, עירם של החולמים.

תל אביב לישראל דומה באופן מסוים למה שהייתה פלסטינה לצעירים יהודים לפני הקמת המדינה. הרפתקה סוערת וחד פעמית, אפשרות אחרת, דמיונית ופלאית. סיפור מצית דמיון לפני השינה, ולעתים יקיצה כואבת.
תל אביב מלאה מהגרי פנים שהגיעו אליה מכל הארץ, מקווים לדבר מה חדש. מחיפה, מירושלים ומבאר שבע, ממושבים קטנים ומקיבוצים בצפון מגיעים לכאן עולים חדשים, מהגרים פנימיים שנפשם מחפשת פתרון. נושאים את היום-יום כמו מישור אמריקני בלתי נגמר. בודדים, לא יודעים אם ימצאו אי פעם את הדבר שבשלו הגיעו לכאן, אבל אינם מסוגלים לעזוב.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.6.2009