אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

שריפה, אחים (פורסם ב"הארץ" 13.8.15)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל.
אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.
כ-8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים – אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

מהן מטרותיה של הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם – אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים – שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו – ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם – בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לססמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום – המחשב עוד לא החליט.
קחו דוגמא מפולארד – אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לביבי באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?
פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה יותר חשובה מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ – הכל בדברי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.
אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב – הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.
מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה – קצת שמן זית זך והכל יילך חלק.
תכניסו טוב-טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף – כמו פולארד. או יותר טוב, כמו יוני נתניהו.
אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון-וואלי, ואיך הסבא-רבא שלכם הגיע מאודסה ב-1889 ובזיעת אפו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאיתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר:
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

• * הציטוט מתוך "חיילים אלמונים"  המנון הלח"י, מאת אברהם "יאיר" שטרן
• הטור פורסם בעיתון "הארץ", 13.8.15

בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.

כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

עבאס אקס מאכינה

פורסם במדור הדעות של עיתון "הארץ", 25.7.14

כמו פריחת הכלניות בצפון הנגב או פריחת אירוס הגלבוע, שוב הגיעה העונה הזאת בשנה, שבה נמלאים כלי התקשורת בהמלצות לישראלים לצאת בהמוניהם ולהתבשם מפריחת העבאס.

עונת העבאס (אבו מאזן בשמו העממי) פתאומית וחמקמקה היא, ואינה מגיעה בחודשים קבועים. השנה החלה העונה ברגע שישראל החלה לתקוף בעזה. באולפני החדשות הפתוחים מסביב לשעון צצו הראשים המוכרים, מוכי ההלוואה והחיסכון, ושלפו מזיכרונם את הסיסמה העונתית: "יש לחזק את אבו מאזן". הנימוקים היו משכנעים: הוא מתון, עבדנו אתו כבר, והכי חשוב — הוא לא יורה עלינו או צץ לנו ממנהרה באמצע הסלון, כמו הווילדע חייעס האלה מעזה. יש לעקור את היבלית העזתית מן הערוגה, חזרו המומחים על משנתם, ולשתול במקומה כמה שורות יפות של אבו מאזן.

אחריהם הגיעו מומחי המקלדת. בין הטוקבקים הרבים הקוראים לכיבוש מחודש של עזה ולהשמדת העזתים על נשותיהם וטפם, נראו ניצנים מבטיחים של מתינות: מגיבים שדרשו גם הם את כיבושה המחודש של עזה, אך לשם העברת מושכות השלטון בה לידי אבו מאזן.

פירות חמאס הבאישו, נטען שם בצדק רב — הגיעה העת לטעם קיצי חדש ומרענן.

אך עונת העבאס — מה קצרה וגחמנית היא! עונות קודמות הותירו אותנו משתוממים ועל לשוננו מרירות, כאשר למרות ניסיונותינו הרבים, סירב אבו מאזן להתאים עצמו לטעמנו: התקשח כשניסינו לרככו בבישול איטי, הפגין חמיצות שלא בעִתה וגרוע מכל — קפץ לקדירה אחת עם חמאס.

אז נכון שבמשך שנים ארוכות התעלמנו ממנו, טענו שאבד עליו כלח, שהוא אינו מוסיף דבר. התמכרנו לתפישה האופנתית, שלפיה יתרונותיו התזונתיים אינם אלא מיתוס, והשפעתו הכוללת אפסית. השפלנו אותו מול חובביו, רמסנו את שטחי הגידול הטבעיים שלו ברגל גסה תחת שטחי אש ואתרי בנייה חדשים. בכל השנים האלה הוא בלע את גאוותו וספג את ההתנכלויות, ממשיך לשמור על חלקתו הקלושה והמנוקבת מפני מזיקים שעלולים לגלוש לשטחנו, אך בכל פעם שניסה להציע, בכל זאת, הסדר – נתקל בגדר הפוליטית שלנו, שהלכה וגבהה הרבה מעל הבטון המזוין של חומת ההפרדה. דרשנו שיסתדר בלי חממה, דישון או השקיה, ואם אפשר — גם בלי אדמה. ביקשנו שמדי בוקר יימתח לדום וישיר שיר הלל לנו, הגננים והגוזמים, שאין עוד מלבדנו. ובכל זאת הופתענו וזעמנו כשגילינו שברוב ייאושו הוא מנסה לשלוח שורשים למחוזות זרים — האו"ם! — ועל כך הענשנו אותו בייבוש ארוך בשמש.

אך כמו שעון, בכל פעם שאנו מגלים כי גידולי פרא עיקשים פשו בגינה — לא מעט בשל הזנחה מכוונת וזלזול תמידי מצדנו, כמו גם ניסיונות עבר כושלים להחליף את זני המקום בזנים מהונדסים לפי צרכינו — נפתחת עונת העבאס במלוא תפארתה. הצמרת המדינית והביטחונית נשטפת נוסטלגיה, מזויפת כמו המלה "בַּלַדִי" במסעדה במתחם שרונה: אולי בכל זאת עבאס?

כמו בכל הפעמים הקודמות, הדיון כולו מתנהל בלעדיו ומעל ראשו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, המלים "לחזק את אבו מאזן" הן לא יותר מריטואל קבוע וחסר משמעות, בדיחה פנימית. המנגנון שמאחוריה נחשף לעין המצלמות ברגע קצרצר ולא מתוכנן ביום ראשון בערב, במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, יעלון וגנץ. אחת השאלות המעטות (כהרגלו של נתניהו שמעדיף נאומים באנגלית על פני תשובות בעברית) נגעה לאבו מאזן. נתניהו ענה תשובה ארוכה ומפותלת על חמאס, עם הרבה נצח וצדקת דרכנו.

– "אבל מה עם אבו מאזן?" הקשה הכתב.

– "מממ… אבו מאזן… אתה רוצה לענות לו על אבו מאזן?" פנה נתניהו ליעלון בחיוך משועשע.

– "לא", גיחך יעלון בזחיחות כשהוא מושך בכתפיו.

והשניים האלה, שגורלנו בידיהם, חלקו צחקוק אינטימי.

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14
צילום מסך מערוץ 10