פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

שריפה, אחים (פורסם ב"הארץ" 13.8.15)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל.
אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.
כ-8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים – אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

img459743
מהן מטרותיה של הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם – אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים – שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו – ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם – בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לססמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום – המחשב עוד לא החליט.
קחו דוגמא מפולארד – אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לביבי באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?
פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה יותר חשובה מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ – הכל בדברי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.
אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב – הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.
מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה – קצת שמן זית זך והכל יילך חלק.
תכניסו טוב-טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף – כמו פולארד. או יותר טוב, כמו יוני נתניהו.
אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון-וואלי, ואיך הסבא-רבא שלכם הגיע מאודסה ב-1889 ובזיעת אפו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאיתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר:
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.
etsy
כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

עבאס אקס מאכינה

פורסם במדור הדעות של עיתון "הארץ", 25.7.14

כמו פריחת הכלניות בצפון הנגב או פריחת אירוס הגלבוע, שוב הגיעה העונה הזאת בשנה, שבה נמלאים כלי התקשורת בהמלצות לישראלים לצאת בהמוניהם ולהתבשם מפריחת העבאס.

עונת העבאס (אבו מאזן בשמו העממי) פתאומית וחמקמקה היא, ואינה מגיעה בחודשים קבועים. השנה החלה העונה ברגע שישראל החלה לתקוף בעזה. באולפני החדשות הפתוחים מסביב לשעון צצו הראשים המוכרים, מוכי ההלוואה והחיסכון, ושלפו מזיכרונם את הסיסמה העונתית: "יש לחזק את אבו מאזן". הנימוקים היו משכנעים: הוא מתון, עבדנו אתו כבר, והכי חשוב — הוא לא יורה עלינו או צץ לנו ממנהרה באמצע הסלון, כמו הווילדע חייעס האלה מעזה. יש לעקור את היבלית העזתית מן הערוגה, חזרו המומחים על משנתם, ולשתול במקומה כמה שורות יפות של אבו מאזן.

אחריהם הגיעו מומחי המקלדת. בין הטוקבקים הרבים הקוראים לכיבוש מחודש של עזה ולהשמדת העזתים על נשותיהם וטפם, נראו ניצנים מבטיחים של מתינות: מגיבים שדרשו גם הם את כיבושה המחודש של עזה, אך לשם העברת מושכות השלטון בה לידי אבו מאזן.

פירות חמאס הבאישו, נטען שם בצדק רב — הגיעה העת לטעם קיצי חדש ומרענן.

אך עונת העבאס — מה קצרה וגחמנית היא! עונות קודמות הותירו אותנו משתוממים ועל לשוננו מרירות, כאשר למרות ניסיונותינו הרבים, סירב אבו מאזן להתאים עצמו לטעמנו: התקשח כשניסינו לרככו בבישול איטי, הפגין חמיצות שלא בעִתה וגרוע מכל — קפץ לקדירה אחת עם חמאס.

אז נכון שבמשך שנים ארוכות התעלמנו ממנו, טענו שאבד עליו כלח, שהוא אינו מוסיף דבר. התמכרנו לתפישה האופנתית, שלפיה יתרונותיו התזונתיים אינם אלא מיתוס, והשפעתו הכוללת אפסית. השפלנו אותו מול חובביו, רמסנו את שטחי הגידול הטבעיים שלו ברגל גסה תחת שטחי אש ואתרי בנייה חדשים. בכל השנים האלה הוא בלע את גאוותו וספג את ההתנכלויות, ממשיך לשמור על חלקתו הקלושה והמנוקבת מפני מזיקים שעלולים לגלוש לשטחנו, אך בכל פעם שניסה להציע, בכל זאת, הסדר – נתקל בגדר הפוליטית שלנו, שהלכה וגבהה הרבה מעל הבטון המזוין של חומת ההפרדה. דרשנו שיסתדר בלי חממה, דישון או השקיה, ואם אפשר — גם בלי אדמה. ביקשנו שמדי בוקר יימתח לדום וישיר שיר הלל לנו, הגננים והגוזמים, שאין עוד מלבדנו. ובכל זאת הופתענו וזעמנו כשגילינו שברוב ייאושו הוא מנסה לשלוח שורשים למחוזות זרים — האו"ם! — ועל כך הענשנו אותו בייבוש ארוך בשמש.

אך כמו שעון, בכל פעם שאנו מגלים כי גידולי פרא עיקשים פשו בגינה — לא מעט בשל הזנחה מכוונת וזלזול תמידי מצדנו, כמו גם ניסיונות עבר כושלים להחליף את זני המקום בזנים מהונדסים לפי צרכינו — נפתחת עונת העבאס במלוא תפארתה. הצמרת המדינית והביטחונית נשטפת נוסטלגיה, מזויפת כמו המלה "בַּלַדִי" במסעדה במתחם שרונה: אולי בכל זאת עבאס?

כמו בכל הפעמים הקודמות, הדיון כולו מתנהל בלעדיו ומעל ראשו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, המלים "לחזק את אבו מאזן" הן לא יותר מריטואל קבוע וחסר משמעות, בדיחה פנימית. המנגנון שמאחוריה נחשף לעין המצלמות ברגע קצרצר ולא מתוכנן ביום ראשון בערב, במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, יעלון וגנץ. אחת השאלות המעטות (כהרגלו של נתניהו שמעדיף נאומים באנגלית על פני תשובות בעברית) נגעה לאבו מאזן. נתניהו ענה תשובה ארוכה ומפותלת על חמאס, עם הרבה נצח וצדקת דרכנו.

– "אבל מה עם אבו מאזן?" הקשה הכתב.

– "מממ… אבו מאזן… אתה רוצה לענות לו על אבו מאזן?" פנה נתניהו ליעלון בחיוך משועשע.

– "לא", גיחך יעלון בזחיחות כשהוא מושך בכתפיו.

והשניים האלה, שגורלנו בידיהם, חלקו צחקוק אינטימי.

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14 צילום מסך מערוץ 10

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14
צילום מסך מערוץ 10

אין ביזנס כמו שואה ביזנס

– "מה זה, על מה ההפגנה?"
– "נגד הפצצה על איראן"
– "למה מה הבעיה בהפצצה על איראן? שיפציצו"
– "אתה מוכן גם למות במתקפת הטילים שתבוא מהם בעקבות ההפצצה שלנו?"
– "איזה טילים, נעליים, הם לא יכולים לעשות לנו כלום…"
– "רגע, אז למה להפציץ אותם?"
– "את יודעת כמה נשק יש להם? הם הולכים להשמיד אותנו!"
– "לא אמרת הרגע שהם לא יכולים לעשות לנו כלום?"

(שיחה שקיימתי עם עובר אורח בהפגנה נגד מתקפה על איראן, 14 באוגוסט 2012)

הגרעין האיראני

צילום מהפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן, 14.8.12 מתחת לאחת מדירותיו של אהוד ברק (אז שר הביטחון) צילום: יוסי גורביץ'. מצולמת: אני, שמצמצתי בתזמון מושלם

תארו לכם את הרטט שהיה עובר בעמוד השדרה שלכם לו נתקלתם היום בעיתון בפרסומת בנוסח הבא:
"לוקחים את הילדים לצימר עם בריכה בצפון? מצופי-השחייה ימנעו מהם אסון!".
אחרי החלחלה היה מגיע תורו של הזעם על בעל העסק הנבזי, שהעז לנצל את שתי הטרגדיות הנוראות שאירעו במושב חד-נס בשבוע שעבר, בהן טבעו שני פעוטות בבריכת הצימר שאליו הגיעו עם משפחותיהם. פרסומת כזו הייתה גוררת שערורייה תקשורתי ואוליגם סגירה של אותו בית עסק, אשר השתמש באסון מחריד לקידום מכירות.

ספק אם בעל עסק כלשהו, נואש ככל שיהיה, יהיה מספיק אטום בשביל לנקוט באסטרטגיה שיווקית שכזו. אולם ישנו במדינת ישראל אדם אחד שכבר שנים משתמש בטריק זהה ומלוכלך יותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בכל יום שואה, בכל שנה משנות שתי הקדנציות האחרונות שלו, משמש נאומו של נתניהו ביד ושם לפרסומת ארוכה למוצר האחד והיחיד שהוא, נתניהו, מחזיק על מדפיו: איראן.
ב-2009 התייחס נתניהו בנאומו לאיראן במילים "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחוייבות העליונה של מדינת ישראל".
ב-2010 אמר נתניהו: "מנהיגי איראן אצים לפתח נשק גרעיני ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל".
ב-2011 אמר: "איראן מתחמשת בנשק גרעיני למימוש איום זה. האיום אינו תיאורטי, הוא ניצב מולנו וצריך לעצור אותו".
ב-2012 : "איראן חמושה בנשק גרעיני היא איום קיומי על ישראל".
ב-2013: "איראן פועלת בכל האמצעים להשמיד את מדינת ישראל".
ביום השואה שצוין בישראל השבוע פתח נתניהו את ישיבת הממשלה כשהוא מצהיר "בראש רשימת מבקשי נפשנו נמצאת איראן" וגם "חמאס מבקש ליצור שואה נוספת". בנאומו באותו ערב ביד ושם, שכולו הוקדש לאיראן וסכנותיה, אמר "היום אנו עומדים בפני סכנה ממשית – איראן שקוראת להשמיד אותנו" והוסיף כי "הסכם עם איראן יביא את העולם לסף תהום".

בישראל החלו לחשוש מ"הגרעין האיראני" עוד מפרוץ המהפכה החומייניסטית ב-1979, וגרעין איראני אין. אגב, לפני המהפכה, בתקופת השאה, ישראל תמכה באופן פעיל בחימוש איראן ובתוכנית גרעין עבורה.
כל עוד איראן לא משיגה נשק גרעיני – נתניהו יכול להמשיך ולהציג את עצמו כקו ההגנה האחרון של ישראל והעולם החופשי, הילד עם האצבע בסכר אשר מונע אסון בעצם היותו – ואין עליו כל חובה להוכיח את "הישגיו". הרי אין עדיין גרעין איראני – משמע נתניהו "מצליח".

ואם יקרה הגרוע מכל שמפניו הוא מזהיר אותנו – אפילו התענוג שב"אמרתי לכם" לא יוותר לנתניהו, שכן הפצצה האיראנית תכחיד אותנו ואותו, ולא יהיה מי שיגיד ומי שישמע מלבד מקקים. כלומר, קיומו של נתניהו כראש ממשלה הוא לימבו: הוא מתנגד לגרעין איראני אך גם מתנגד לשיחות בין איראן למעצמות, שמטרתן למנוע פיתוחו של גרעין כזה.

האובססיה ותחושת הרדיפה של נתניהו השתלטו מזמן על דמותו הציבורית. נדמה שהוא סובל ממה שאפשר לכנות "גלגול נשמות פנטום" – כמו אדם כרות יד אשר חש שהיד שנכרתה "כואבת לו", כך נתניהו (שאינו בן למשפחת ניצולים) משוכנע שהיה בשואה, שכעת אנחנו על סף שואה ושהעתיד היחיד הצפוי לישראל הוא שואה. נתניהו לא יכול לספק לאזרחי ישראל קיום בכבוד מילדות עד זקנה או ביטחון פיזי וכלכלי – אז הוא מוכר להם שואה. אין לו עוד מלבדה.

נתניהו הוא מייצג מושלם למדינה שמניחה, באוזלת ידה המכוונת של הביורוקרטיה שלה, לניצולי שואה למות באלפיהם בחרפת רעב, בעוני מנוול – בעודה נואמת גבוהה-גבוהה על ההכרח לזכור ולא לשכוח. בחירתו הפתולוגית של נתניהו לדבוק בקידום עסקי-איראן שלו באמצעות אפרם של שישה מיליוני נרצחים דומה לחוצפה המשוערת הנדרשת לאותו בעל מפעל למצופי שחייה לפרסם את מרכולתו תוך שימוש במותם של שני פעוטות בבריכת הצימר. יותר מטעם רע – זהו רשע.

 

 

 

אני מפריע לכם? תמותו | תרבות מקומית

 

לפני מספר שבועות הייתי במופע של אביתר בנאי. המופע, באולם תיאטרון "גשר", פתח את סיבוב ההופעות שלו עם האלבום החדש והיה עדין וקשוח לסירוגין, כמו בנאי עצמו. הקהל היה מגוון: תיכוניסטים, זוגות חובשי כיפה ושביס, קבוצות של נשים בגיל העמידה, ותל אביבים בגיל שבין 25-35.
האווירה הייתה חגיגית, אבל כנראה לא חגיגית מספיק: צלצולי ניידים אמנם לא הפריעו להופעה, אבל אפילו בשירים השקטים והרגישים ביותר, כשהאולם החשוך נמלא קסם, תמיד היו מי שהחליטו שזה הרגע המושלם לצלם בסמארטפון.
אם גם אתם מחזיקים אחד כזה, ובאמת לא מבינים מה הבעיה, הנה הסבר קצר:
באולם חשוך (מועדון הופעות, אולם תיאטרון או קולנוע), הסמארטפון שלכם מאיר כמו זרקור משטרתי. גם אם אתם מצלמים בלי פלאש, או רק בוידאו – המסך מפיץ אור חזק מאוד על סביבתכם וגורם לכל מי שאתרע מזלו לשבת בשורות שמאחוריכם להביט ישר אליו. זה לא רצוני – זו תגובה של העיניים לגירוי ויזואלי פתאומי וחזק. וכך, במקום להתרכז ביופי השברירי שהתנגן על הבמה, מדי כמה שניות הוזנקו המבט והריכוז שלי אל מסך כזה או אחר. אולי יש לי פתיל קצר או סף גירוי נמוך מדי, אבל את ההופעה הזו סיימתי כשאני מותשת מהניסיון הכושל להתרכז במה שקורה על הבמה, במקום במלבנים המסנוורים שהונפו ללא הרף מפינות שונות באולם.

נחשו כמה כיף לראות הופעה מאחורי שמוק תורן כמו זה שבתמונה

ביקשתי יפה, התחננתי, בסוף גם נזפתי וזעפתי – וכלום. בנאדם בא להופעה של אביתר בנאי, משלם על כרטיס, ומתעקש לבלות את כולה כשהוא מביט באלילו המוזיקלי (שניצב על הבמה כמה מטרים בלבד ממנו) מבעד למסך מלבני זעיר. ההפרעה ליושבים סביבו ומאחוריו היא פרט שולי, מידע מיותר שאין לו שום עניין בו. ההתעלמות המוחלטת שזכיתי לה מהמפריעים אמרה רק דבר אחד: אנחנו מפריעים לך? תמותי.
הגישה הזו, שכזכור הופגנה באמצע אירוע תרבותי באולם תיאטרון מעונב, מאפיינת כיום חלק עצום מהמרחב הציבורי בישראל. אם עד לפני כמה שנים עוד היה נדמה שהערה למישהו תגרום לו להתנצל ואפילו לחדול ממנהגו הפסול, כיום שולטת תרבות ה"תמותו" ביד רמה.

דוגמאות לא חסרות: בתל אביב (אבל לא רק בה), קשה למצוא רחוב ללא ג'יפים ומכוניות יוקרה שחונים על לרוחב המדרכה ומאלצים הולכי רגל והורים עם ילדים בעגלות להסתכן בירידה לכביש כדי לעבור. אז מה? בעל הרכב היה צריך להגיע לאנשהו. לחפש חניה? לשלם לחניון? בשביל מה? יש מדרכה. למה מה יעשו להם?
התשובה היא, בכל המקרים, “כלום". מתי בפעם האחרונה ראיתם את הגרר החרוץ של העירייה מעמיס ג'יפ לקסוס? אני מנחשת שהתשובה היא "אף פעם".
אותו "כלום" נעשה גם בעניין הטוסטוסים, שמקצרים את הנסיעה ברחובות פקוקים או חד-סיטריים באמצעות דהרה מטורפת על המדרכה. אם שוטרים היו מוצבים ליום אחד בלבד בתחילתו ובסופו של הרחוב שלי, הדו"חות שהיו ניתנים לרוכבי קטנוע באותו יום היו סוגרים את הגרעון של משטרת ישראל ל-20 השנים הקרובות. ברחוב שלי יש בית ספר יסודי אחד ושני גנים, מה שלא מפריע לרוכבי הקטנועים לתפור אותו ב-80 קמ"ש על המדרכה תוך שהם צופרים להורים וילדים מבוהלים – שיזוזו!
זה בניגוד לחוק? אז מה. למה מה יעשו להם? כלום.

ג'יפ על מדרכה ושביל אופניים. אבן גבירול, ת"א.

כנ"ל לגבי חובבי חיות שמגיעים לבתי קפה וחנויות עם כלבם של בני בסקרוויל קשור ברצועה דקיקה ומדיף צחנה, מושיבים אותו על הכיסא/הספה או סתם מניחים לו להתרווח לרוחב הרצפה, אדישים לחלוטין לעובדה שכל הנפשות במקום (לרבות העובדים) נאלצים ללהטט ולקפץ מעל החיה שלהם כדי להגיע ממקום למקום. או סתם מאפשרים לכלב המתוק ללקק מים הישר מתוך פיה של ברזיה ציבורית, בלי לחשוב שאיש לא יוכל להשתמש בה אחריו? ואף מילה על איסוף קקי: מסתבר שזה פאסה.
את תרבות ה"תמותו" פוגשים בחוף הים, כשמשפחות שלמות משאירות אחריהן קילוגרמים של אשפה ומתפנות מהשטח על טפן וציודן בפרצוף אדיש. “תמותו" היא גם הגישה של אנשים שמנהלים שיחות עם רמקול מופעל או משמיעים מוזיקה בנייד באוטובוס או במונית שירות. “תמותו" היא ההצעה של כל מי שביקשתם ממנו לזוז ולא זז, לנקות ולא ניקה, להוריד ווליום ולא הוריד. זו גישה שאומרת: אני יודע שאני מפריע לך, וזה ממש לא מעניין אותי.

מה המקור ל"תמותו"? מאיפה זה בא?
הרי אני, כמו רוב האנשים מהמעגל הקרוב שלי, לא מעלה בדעתי לחסום את המדרכה עם הרכב, לצרוח בדיבורית או להשמיע מוזיקה באוטובוס, לצלם באמצע הופעה או לסמס באמצע סרט, לקום מהפיקניק בלי לאסוף את האשפה שיצרתי. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו פוחדים מהחוק או מכעסם של הסובבים – אלא כי מילדות טבועה בנו ההכרה שאנחנו פרטים בחברה, שכל פעולה שלנו משפיעה על זולתנו, ושאם נעמיד את האוטו על המדרכה זה יפריע למישהו לעבור.
איפה חינכו אותנו? בבתים שונים מאוד זה מזה, בערים ויישובים שונים בארץ, במשפחות ממוצא עדתי שונה.
איפה חינכו את אנשי ה"תמותו"? האם בבית שלהם אמרו להם "זה בסדר להשאיר לכלוך, לחסום את המדרכה ולעשות רעש ב-2 בלילה"? לא נראה לי.

נדמה לי שיש לתופעת ה"תמותו" הקשר רחב יותר מהמתרחש על המדרכה או באוטובוס, ושלא במקרה היא מתעצמת בשנים האחרונות:
ב-2011 קמה תנועת בישראל תנועת מחאה עממית. ההמונים שהצטרפו אליה דרשו צדק, הקלה בעול הקיום, ובעיקר דרשו הכרה: הכרה במצוקתם, בעצם קיומם.
נכון ל-2013, התשובה שקיבלה מחאת 2011 היא התעלמות מוחצת. מאחורי המילים היפות וההבטחות המתינו רק הכבדה בעול, בוז מוחלט לצרכים ולדרישות האזרחים וייתכן שגם מניעים נבזיים של ממש. למשל, מינוי של אדם כמו אורי אריאל לשר השיכון: המשפט הראשון שיצא מפיו של אריאל עם כניסתו לתפקיד היה "מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו". כך לא מתבטא אדם שהיה קשוב למחאה שחשפה את מצוקת הדיור לא רק במרכז אלא בכל הארץ. ומה תגובתו של אריאל למשבר? קידום בנייה ביהודה ושומרון. בשביל זה הוא בא. לא מתאים לכם? תמותו.
התבטאויותיו של שר האוצר יאיר לפיד הן ממש תרבית-תמותו מרוכזת: מבקריו הם "שנאוצרים שנשכחו בגשם”, בתגובה להפגנות נגדו אמר “עוד לא נולד המגאפון שישמעו בתוך ישיבת הממשלה", ולמאוכזבים בפייסבוק הוא כתב"אלה שמתאכזבים הכי מהר הם גם אלה שחוזרים הכי מהר". מה המסר האמיתי של המשפטים האלה, אם לא נפנוף יד מבטל של "לא טוב לכם, תמותו"?
ומעל לכל, עומד כבר קדנציה שנייה ברצף נתניהו, האיש שכל מיטה במטוס, פק"ל איפור ותקציב גלידה שלו הם "תמותו" אחד ארוך. למה מה נעשה לו? כלום. נמות.

תאומי ההרס

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.