ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

מודעות פרסומת

מועדון הספר הרע

לפני כמה ימים קראתי טור של שהם סמיט, סופרת ומתרגמת, אשר התוודתה על הקושי שלה לגרום לבתה הבכורה לקרוא ספרים. בשביל להגיע בכלל למצב שבו נשקלת קריאת ספר, נדרשת סמיט להימנע מכל המלצה או עידוד, כי ברור שספר שאמא אוהבת הוא ספר משעמם. בתכסיס חביב הצליחה סמיט לעניין את בתה בספר מסוים על ידי כך שפשוט הניחה אותו על השולחן ואמרה לבתה "אין לי כוח לקרוא אותו, תציצי ורק תגידי לי אם הוא טוב או לא". הבת הסתערה על המשימה בחדווה, ואפילו ביקשה את הספר הבא בסדרה.
למקרה של סמיט היה סוף טוב. לצערי, כמוכרת ספרים לשעבר, כקוראת ללא הפסקה מגן חובה וגם כאחות בכורה לשני אחים אינטליגנטים להפליא שאינם קוראים ספרים כלל, אני יודעת שברוב המקרים ההימנעות מקריאה פשוט נמשכת, לפעמים כל החיים.

האמת, אין הרבה סיבות להתפלא: אם לא הייתי מתאהבת בספרים בשלב מוקדם כל כך בחיי, סביר להניח שגם אני הייתי הופכת לאחת כזו, שמתענה מול הדף. למה? כי בשנות בית הספר היסודי לא מצאתי סביבי כמעט אף מורה שהיה אוהב ספר אמיתי. ואם היה, שמר את העדפותיו לעצמו, הספרים שהומלצו לנו היו לא מאוד מעניינים, בלשון המעטה. תאמינו לי, אשכרה קראתי אותם.

אולי זו גם שיטת הלימודים "השפה כמכלול", שיובאה מארצות הברית בשנות השמונים והוכתרה כאחד הכישלונות הצורבים של מערכת החינוך הישראלית. "השפה כמכלול" הניחה אחריה דור של חצי אנאלפבתים: כותבים בשגיאות כי אחד מיסודות השיטה הוא לא לתקן לילדים את שגיאות הכתיב, וטועים בקריאה בקול (אבל זוכרים בעל פה קטעים שלמים מסדרת הטלוויזיה "בלי סודות", ששימשה חלק משיטת הלימוד. חשוב, לא?). שום דבר ב"מה? איך אפשר לקרוא את זה? אהההה, אגס נשאר אגס" (תשאלו מישהו שנולד באייטיז, הוא יסביר לכם) לא רמז לנו שיש עולם נפלא כל כך מאחורי משחקי האותיות הטיפשיים וחוברות העבודה האידיוטיות.

למזלי, השיטה נוסתה עליי בזמן שכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, ואולי לכן לא הזיקה לי. בדיעבד, כמו הרבה אוהבי קריאה, אפשר לומר גם עליי שאני קוראת למרות בית הספר. על המראה בחדר שלי מודבק ציטוט של מארק טוויין, שניסח זאת טוב מכולם: "מעולם לא נתתי לבית הספר לחבל בהשכלתי".

שבוע הספר. תנו צ'אנס לספרים טובים (למצולמים אין קשר לכתבה)

ובכל זאת, היו כמה מקרים משונים של ספרים שהצליחו לחדור את חומת השנאה לקריאה ששררה בבית הספר היסודי (ועברתי שלושה, אז אפשר להגדיר זאת כסקר שוק). שני ספרים שעברו מיד ליד וצברו חתימות השאלה בקצב מסחרר (טוב, אצל הבנות, בכל אופן. הבנים לא קראו, נקודה). אחד מהם היה "פרחים בעליית הגג" של הסופרת האמריקנית ו.ס. אנדרוז.

הספר מתחיל במשפחה אוהבת של זוג הורים לנער בן 14, אחותו בת ה-12 ושני תאומים בני ארבע, בן ובת בשם קורי וקארי. הם חיים באושר עד שיום אחד האב נהרג בתאונה. זמן קצר לאחר מכן מגיעה בשורה ממשפחת האם, שניתקה עמה את הקשרים ונישלה אותה מהירושה לפני שנים, כשנישאה לבעלה. האם אורזת את חפציה וילדיה, והם עוברים לאחוזת הפאר של סבא וסבתא משום שסבא הנוטה למות הבטיח להחזיר אותם לצוואה בעקבות מות האב, שהיה סלע המחלוקת.

בינתיים, כדי לא להפריע לו או לגרום לו לשנות את דעתו, משכנות האם והסבתא את ארבעת הילדים בעליית גג, ומבטיחות שבקרוב, אחרי שסבא ילך לעולמו, הם ירדו לחיות בבית הגדול ברווחה ושמחה.
עד כאן אופרת סבון מצויה, ומכאן הופכת העלילה לרצף זוועות שאפילו אוליבר טוויסט, ללא ספק אחד הילדים האומללים בתולדות הספרות, היה נחרד מהן.

האם המסורה חדלה לבקר את הילדים, והם נותרים בעליית הגג, נתונים לאימת הסבתא האדוקה והמרושעת, שמספקת להם מעט מזון מדי פעם. הזמן חולף, הילדים גדלים, ובתוך ניסיונותיהם לשמור על השפיות ולהקנות לתאומים הקטנים יכולות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה, מתרחש גילוי עריות בין האח והאחות הגדולים, שגיל ההתבגרות והבידוד מהעולם מעוותים אותם נפשית.

בהמשך מגיעות סצנות כמו התעללות פיזית מצד הסבתא, והשיא הוא שאחד התאומים, אשר סובל ממחלה ממושכת, מת בייסורים והאחים הנותרים מבינים שהמקור למחלתו היה רעל עכברים שסבתם פיזרה על עוגיות שהביאה להם בקביעות. לבסוף הם נחלצים משם, ואז מסתבר להם שהסבא מת לפני שנים, שהאמא לקחה את הירושה ונעלמה עם בעל חדש, ויותר מכך, שהם עצמם תוצאה של גילוי עריות בין אמם לאביהם, שהיו קרובי משפחה. הם עוזבים את האחוזה האיומה ונגררים לעוד שלושה ספרי המשך של זוועות, גילוי עריות (כן, גם הצאצאים שלהם ממשיכים את המסורת) ורצח.

לפני כמה ימים שאלתי את חברותיי בפייסבוק אילו ספרי פולחן ליוו את ילדותן המאוחרת. "פרחים בעליית הגג" הייתה התשובה הנפוצה ביותר, ומיד אחריה הספר "שבט דב המערות" (מעין ניסיון לתאר את תחילת האנושות באמצעות נערה המתבגרת בתקופה הניאנדרטלית וצוברת חוויות כמו אונס, היריון לא רצוי ונידוי מהשבט).

כמה מהמשיבות ציינו גם ספרים העוסקים בשואה, בעיקר כאלו שנכתבו על ידי ק.צטניק, ונחשבו אסורים או "לא לגילך". אבל בניגוד לספרי שואה, "פרחים בעליית הגג" היה ספר לגיטימי, כזה שאין שום בעיה לבקש אותו מהספרנית בבית הספר. ההורים והמורים ראו אותנו קוראות אותו בשקיקה, מעבירות אותו בינינו – וכלום.

כנראה אף אחד לא קרא את הספר הזה בעצמו, אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שגוש הזוועות האמריקני הזה הגיע לכל כך הרבה בנות כמוני, תלמידות כיתה ה'-ו' משנות השמונים ואילך. עכשיו לכו תנסו להפחיד אותנו עם מה שהולך באינטרנט.

קשה מאוד לגרום לשונאי ספרים (כן, שמעתי אותם הרבה בחנות, רוטנים בקול מתחלף של גיל ההתבגרות, "אני ששששששונא/ ת ספרים!") לקחת ספר ליד ולקרוא. אני רואה גם את הבחירות של מפעלים מבורכים לכאורה כמו "מצעד הספרים" של משרד החינוך – בחירות יבשות, פדגוגיות, סלט דל שומן, ציונות בשקל במסווה רומן רומנטי, שוב ושוב אותן סופרות שמחברות לפי משקל עלילות נעורים זולות על רקע אירועים היסטוריים של עם ישראל.

ולבנים? ספרים על חבר'ה וכדורגל. לא יודעת מה אתכם, אבל "האסופית" עדיין נפלא. ואריך קסטנר, מה אתו? ואם רוצים ללמוד על שוני והגירה, מה עם "גבעת האירוסים השחורים"? תאמינו לי, אם הם ירצו ספרים גרועים הם כבר יגלו אותם לבד, מפה לאוזן. תנו להם צ'אנס למשהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2010