מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

מודעות פרסומת

הרווח כולו שלו

מכירים את הטיפוס המתרווח? אין בחורה שלא פגשה אחד כזה לפחות. הטיפוס המתרווח תמיד ישריין לעצמו טריטוריה נוספת, על חשבון הסובבים כמובן. באופן פרדוקסלי, בוחר המתרווח מלכתחילה למקם את עצמו דווקא בלב הצפיפות ומשם לדחוק ולהדוף את מי שנקלע לסביבתו. במוניות שירות יתיישב המתרווח דווקא באמצע השורה האחורית, ולשיא הנאתו הפרוורטית הוא יגיע כאשר המקום הפנוי היחיד יהיה בכיסא הסמוך לו.

כאשר עולה נוסעת, המתרווח לעולם לא יבצע תנועתכיווץ מנומסת כדי לפנות לה את הדרך לכיסא. משחקים כאלה הם לא לכבודו: הוא יישאר ישוב בפישוט איברים ויחכה שהנוסעת האומללה תיאלץ לחכך בו כל פיסה מגופה בדרך לכיסא הנכסף. ברגע שהיא מתיישבת, מתגבר המתרווח על חוקי האנטומיה וגדל למימדים של פי 40% מגודל גופו המקורי, כמעין דג אבונפחא אנושי. כך לוכד המתרווח את הנוסעת בשני המילימטרים שהואיל להקצות לה לישיבה, כשתיק הצד שלה נהדף אל גרונה ומונע מעבר חופשי של חמצן. כל שאר החלל מלא עד אפס מקום בכתפיו, ירכיו, זרועותיו ובמקרים קשים אף שערות אוזניו של המתרווח.

***
לא כל המקרים קיצוניים כל כך, כמובן. מתרווחים צנועים יותר מוצאים פורקן בדחיקת זרועו של שכנם מעל משענת היד בקולנוע, פרישת ז'קט על כיסא סמוך בבית קפה גם כשהם יושבים לבד וכדומה. תמיד חשבתי שהמתרווחים הם זן ייחודי שצומח במקומות ציבוריים, אבל מסתבר שהנגיף השתכלל וכעת הוא תוקף גם אנשים נכבדים וידועישם, שלא הייתי מנחשת לעולם שגם הם נפלו קורבן למחלה, אלמלא תקרית מצערת שחשפה אותם לעין כל.

***
יואב גלנט, למשל. אלמלא היה מוכרז כמינוי המועדף על אהוד ברק לרמטכ"לות, מי היה מזהה אותו? חוץ מש"ג מבוהל בכניסה לקרייה וכמה חבר'ה מהפיקוד, אני מתכוונת. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי: גלנט, בתאוות השררה והקידום השמורה לכל מי שנשאר בצה"ל בתום שירותו הסדיר, התברר כמתרווח פורה במיוחד: הצצה אחת במקדש אלף לילה ולילה עטור הצריחים והחלונות המפותלים שבנה לעצמו מספיקה כדי לקבוע זאת. גלנט נשוי ואב לשלושה ילדים, שיש יסוד סביר להניח שכולם עזבו את הקן המשפחתי. אבל גם אם מי מהם נשאר עדיין לגור עם ההורים, בואו נגיד את זה שוב: כל הוילה הזובשביל אבא, אמא ושלושה ילדים. ברור, אני יודעת שזה בדרך כלל היחס בין גודל הבית לגודל המשפחה, וככל שיש יותר ילדים, כך הבית קטן ועני יותר. אבל אי אפשר שלא להתפעל, בחרדה מסוימת, מהדרך בה גלנט המשיך להתרווח גם אחרי שהגיע לכאורה למנוחה ונחלה בוילה הענקית. שביל מילוט, חנייה אקסטרה, מטע זיתים, 350 מ"ר נוספים נולדים לפתע, דונם פה ודונם שם.

***
בשבועות האחרונים, כשסערת הוילה הייתה בכותרות, כתבו כמה אנשים באינטרנט וריאציות שונות על אותה מחשבה: מה כולם רוצים מגלנט? הוא בסך הכל השתלט על שטחים לאלו ושיקר אחר כך. מי יותר מתאים ממנו לפקד על צה"ל, הגוף שמשתלט על שטחים לאלו ומשקר לגביהם כבר יותר מ-40 שנה?

וילה גלנט: כל הפרטים, תחקיר "הארץ". לחצו על התמונה למעבר לתחקיר המלא

אבל גם אם אתם משוכנעים שצה"ל וגלנט שניהם חפים מפשע, קשה שלא לחוש מבוכה למראה הוילה והשטחים הכבושים שסביב לה. תארו לכם, כמה לא נוח צריך להיות לאדם בתוך עורו שלו, אם הוא נזקק לבית גדול כל כך ועוד מספח אליו כאחוז דיבוק את כל מה שמסביב. אפילו יותר משונה לחשוב על אדם כזה מתפקד בצוות צפוף של יועצים, בחדר דחוס פלזמות ושיחות דחופות. מצד שני, האיש נשאר בצבא מיוזמתו! הצבא, שבו אין סיכוי לתפוס שנייה של תנומה בלי שמישהו יוריד לך כאפה על העורף וישאל מתי פותחים ת'שקם, הצבא שבו לומדים לזהות בחושך את שותפיך לאוהל לפי סירחון גרביהם, הצבא שבו אין רגע אחד של פרטיות. איך בנאדם שחייב מרחבים פתוחים ובדידות נשאר מבחירה בארגון כזה?

***
לא צריך להיות מועמד לרמטכ"לות בשביל להימנות על מתרווחיהצמרת, וגם לא לגור במושב פסטורלי עם אדמות ריקות ומפתות. גם במגדלי היוקרה יש מתרווחים לא מעטים: הנהאהוד ברק, מליץ היושר הנלהב של גלנט, נאלץ להצטופף עם אשת חיקו נילי פריאל בדירה ששטחה 540 מ"ר. מעט יותר מחצי דונם. אזרח צרפתי אנונימי רכש דירה בפרוייקט בשדרות רוטשילד בת"א, ומכיוון שהמחשבה על 140 המטרים הרבועים שלה גרמה לו להתקפי אסטמה, הוא מיהר ורכש גם את הדירה הנותרת באותה קומה, בעלת שטח זהה. מחברידירות ומצרפיקומות כאלה ישנם בכל מגדל. צר להם המקום, מסכנים. ולמה להתעקש רק על דיירי מגדלים? גם בבניין רגיל אחד שהתגוררתי בו בעבר הייתה שכנה בעלת זמן וכסף שהשקיעה את רוב שעות היממה ביצירת מטרדי רעש וריח לדיירי הקומה שמתחתיה כדי שיתייאשו מהסבל המתמשך וייאותו למכור לה את דירתם. היא פנטזה על דירה של שלוש קומות, ולשם כך השתלטה כבר בכוח הזרוע על הגג המשותף. הדבר היחיד שהפריד בינה ובין חלומה היה השכנים מלמטה. היא לא הייתה סתם חמדנית. אף אחד מהאנשים האלה הוא לא סתם חמדןמדובר בהפרעה של ממש: בני אדם שמתפרשים על שטחים עצומים שלא לצורך, מתוך דחף נטול שם, עוד ועוד. ולתיאבונם אין גבול. שערו לעצמכם כמה צרה, צפופה ואפלה היא הנפש שלהם, שהם מרגישים צורך חריף כל כך להימלט מפניה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.2.2011

תגידו לי, השתגעתם?

לפני כמה שבועות יצא עיתון 'הארץ' בפרוייקט מיוחד שעסק בשנאה. למה אנחנו שונאים, את מי אנחנו הכי שונאים ומי שונא אותנו. פורסם שם סקר גדול של המכון לדמוקרטיה, כשהנשאלים נדרשו לענות על השאלה "אני לא רוצה לגור ליד-”. החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסיה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת ע"י שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.


בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה למרות שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.

***

פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס. אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכוןהכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמליים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכל, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם. חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'הכמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.

***

ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דוקוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם. 'אין לי סיכוי להיות שום דבר', אמר. היא ענתה לו חד וחלק: 'אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה'. זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך האיש ההוא לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתוכי אין שום דבר שיסגיר אותו.

***

כמובן שלא הכל ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש בו בחדר המדרגות יחשוב שעובר עליו יום מבאס, לא יותר. הוא לא מתפרץ ולא מקלל, דבר שכל ערס ממוצע עושה כל חמש דקות, בלי לסבול משום הפרעה נפשית. וכשהוא חוזר לעצמוהכל מסתדר. הוא ממשיך להיות מנהל מצוין, בעל טוב ואבא דואג. נו, כבר הזמנתם הובלה?

photoexpress

אנשים נחרדים למחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתיםחיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשיכה וחוטפת ילדים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?

***

ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל…You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולםמי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב, מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.

בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופרפארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף. 'אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות', הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שנימתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין, או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות'.

***
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.1.11

Live In צומת ביל"ו

כמו סינים, שנראים לאדם הלבן זהים לחלוטין אחד לשני, כך אנשים מחוץ לתל אביב אוהבים
לומר שהתל-אביבים כל כך מנסים להיות מיוחדים עד שבסוף הם נראים בדיוק אותו דבר. מהתמונות במדורי האופנה והרכילות נדמה שלכולם בתל אביב יש משקפי גיקים גדולים מדי, מכנסיים הדוקים מדי, חולצה צבעונית מדי ומבט מזוגג מדי. היפסטרים, סחים – מי מבדיל ביניהם בכלל. כמו שלכל הסטודנטיות יש קוקו תלתלים ותיק גב של "ג'אנספורט", לכל המזכירות יש ארנק תחוב בבית השחי ותחת גדול מדי, וכל הגרושות מעשנות פרלמנט ארוך או ברודווי מאה. קופי, שכפולים מתרבים במהירות. ככה הם, הלא-תל-אביבים, אוהבים לקטלג אותנו. מניחים אותנו בקופסה קטנה ונוחה לאחסון שכתוב עליה "אלה והשטויות שלהם".

כמו הרבה תל-אביבים נטולי רכב, גם לי לא יוצא הרבה לצאת מגבולות העיר. למעשה, בתור מי שנוהגת להגיע לרוב היעדים ברגל, עולמי הפיזי מתמצה ביפו מדרום וברחוב ארלוזורוב מצפון. מקסימום לנמל, וגם זה בתנאי שלא מתרחש שם שום אירוע שכולל את המילים "שוק","פסטיבל" או "בחסות".
ובכל זאת, מדי פעם אני מקבלת מפתחות לאוטו כלשהו ויכולה קצת לאוורר את עצמותיי הצפודות מרוב דילוג בין מוקשי כלבים לפסולת בניין (בונים ומחרבנים – שתי הפעילויות היחידות שבאמת לא מפסיקות בעיר ללא הפסקה). בהזדמנות האחרונה שדבר כזה קרה מצאתי את עצמי בצומת ביל"ו. האימה, האימה.

אם בוחנים את צומת ביל"ו מזווית פילוסופית, מדובר באמת בפרשת דרכים. וממבט לא כל כך זריז (כשלוש שעות) במתרחש בה, מאוד ברור לאיזה כיוון המדינה הזו החליטה לפנות.

הסבר קצר לטובת הקוראים שאינם מתגוררים באזור: צומת ביל"ו הוא צומת מקשר בין העיר רחובות, קיבוץ גבעת ברנר, גדרה, מזכרת בתיה וקריית עקרון. במיקום זה, בעל השם החלוצי, נבנה בשנת 1993 מרכז קניות. אם שמות היישובים שציינתי מעלים בדמיונכם צרכנייה כפרית, אתם כנראה לא חיים בארץ. שטחים פסטורליים כמו קיבוץ שפיים או שיפולי הגבעות של יקנעם הפכו כבר מזמן לקניונים שהביאו את בשורת המותגים גם למי שעד אותו רגע קיווה שיצליח לברוח מספיק רחוק. לא עוד "אופנת ניצה" – ויוה "קסטרו".

צומת ביל"ו, אם כן, שינה את פניו והפך ל"בילו סנטר" (אפילו בלי ראשי תיבות!), ובשנים שחלפו מאז הקמת המתחם נשלחו ממנו זרועות לכל עבר: מכל צד של הצומת צצו חניונים, חנויות, חושות וחיסולי מלאי. זהו אינו מבנה סגור של קניון אלא שטח פתוח, סלול ועצום שהאנגרים בני קומה אחת חוצים אותו שתי וערב, בכל רצועה חנויות רבות. מרבצי האספלט המיועדים שם לחניה יכלו לפתור את צרותיהם של תושבי תל אביב לנצח, או במחשבה שנייה לא: בשבתות אי אפשר להכניס לשם אפילו סמארט נהוגה בידי אנורקטית.

בשבת שעברה, בעקבות שילוב של שני נתונים מפתיעים (גיליתי שכבר קריר ואין לי חולצות ארוכות מחד, ולרשותי עומדת מכונית מאידך), מצאתי את עצמי נוהגת לכיוון בילו סנטר. כן, אפילו בעיר החטאים אין קניון שפתוח בשבת, ומכיוון שבמשך השבוע אני עובדת במקביל לשעות הפתיחה של החנויות החלטתי לנצל את יום השמש המקסים לטובת מדידת בגדי חורף, ואולי גם רכישה צנועה. הו, אילו רק הייתי יודעת מראש למה אני נכנסת – לא הייתי טורחת להוציא את האוטו מהחניה.

בספרו של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל" (הוצאת כתר, 2001) מצוטט המשפט "הרוצה לרדת אל העם – יעלה על אוטובוס". בשנת 2010 אין צורך לעלות על אוטובוס (וממילא את העם לא תמצא בו: רק עובדים זרים). פשוט קחו את עצמכם עם מימייה והרבה מצב רוח טוב וסעו לבילו סנטר ודומיו.
וכשתפגשו שם את העם, לא תוכלו להגיד שלא הזהרתי אתכם: הכתובת "עם ישראל חי", שמרוססת על קירות רבים בעיר, אולי רלוונטית מבחינה טכנית, אבל אם הגרפיטאי הנמרץ ירצה לתאר את המציאות, יהיה עליו לרסס "עם ישראל מכוער". כמה מכוער? מכוער כמו הילד הלא חוקי וההיפותטי של גולדה מאיר ודייגו ארמנדו מראדונה.
זוכרים את מה שאומרים אנשים מערים אחרות על התל-אביבים והנטייה שלהם להידמות זה לזה? עכשיו קחו את האמירה הזו, השליכו אותה לסל וחסל. כי העם שראיתי בבילו סנטר ביום שבת הזכיר לי את ההוא שמרביץ למראה: חבר'ה, טלו קורה. איזה קורה – טלו פיגום. טלו פאקינג יסודות בניין מבין עיניכם.

אם היו אומרים לי שמדען מטורף חטף משפחה ישראלית אחת, שכפל אותה לאלפיה ושחרר את כל ההעתקים להסתובב בצומת ביל"ו, הייתי מאמינה. האנשים שם כל כך דמו זה לזה עד שהתפתיתי לבקש מהם דגימות די-אן-אי. המשפחה המשוכפלת מצומת ביל"ו לעולם תכלול את המרכיבים הבאים: אבא – עם קרחת זיפית, קרוקס, דגמ"ח חאקי באורך שלושה רבעים וטריקו שלא מסווה את הכרס – צועד מלפנים, צועק בסלולרי.

אמא צועדת מאחור, עם נעלי פלטפורמה, שיער בגווני אדום-מספרה דהוי, בגדים צמודים במידה קטנה מדי, עודף משקל מצטבר משלוש לידות והמון אבני סברובסקי מזויפות על התיק, החגורה והג'ינס. דוחפת עגלה לפניה – ובעגלה צורח תינוק בעוד אחותו הגדולה נסחבת לצד האם, נתלית בשולי חולצתה וצורחת ברצף "אבל בא לי בא לי בא לי, אבל אמא בא לי".
המצב הזה נמשך לאורך כל המסע בין החנויות ובתוכן. הם לא משתנים. הם לא מחליפים תפקידים. ברגעי המנוחה הם ישבו על ספסל או גדר כשהעגלה חוסמת את המעבר, וכל אחד מחזיק גביע עצום של גלידה אמריקאית נוזלת. הילדה תפיל את הגביע על הרצפה. אחר כך את עצמה. האמא תתפוס אותה בפרק היד ותאיים עליה שהם לא באים לשם יותר.

והם יבואו. הם תמיד באים. לא בשביל הקניות. אף אחד לא צריך לקנות בגדים או כלי בית מדי שבוע. זה ברור – אחרת בשביל מה הם נכנסים לסופר-פארם, בדיוק אותו סופר-פארם שיש להם ליד הבית ופתוח כל השבוע עד מאוחר. הם באים כי זה המקום שלהם, ההזדמנות להראות לעצמם ולכל השאר שהם אנשים מן היישוב. ישראלים כמו כולם, עם משפחה ומשכנתה. גרים בארבעה חדרים שיסיימו לשלם עליהם בעוד 25 שנה. שתי מכוניות מליסינג, גן עם צהרון. הם לא רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים לאהוב את מי שכולם אוהבים ולשנוא את מי שכולם שונאים. את התל-אביבים האלה, למשל. שנראים להם ממש אותו דבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.11.2010

מודה אני

אחד מכינויי הגנאי הרווחים המופנים ברשת כלפי נשים מעורבות חברתית הוא "פמיניסטית
מקצועית", כלומר – אחת כזו, קרצייה, שכל הזמן חייבת לעסוק בנשים, שלא יכולה לשכוח אפילו לרגע שישראל עדיין רחוקה מאוד משוויון לנשים; שיש בארץ יותר עניות מעניים; שסיכויי ההצלחה של כל תינוק ממין זכר, אפילו אם נולד בזבל, גבוהים יותר מלכתחילה מהסיכויים שיש לתינוקת נקבה שנולדת באותו יום; שגברים רוצחים נשים בתדירות מבהילה; שבישראל, אם את נשואה ומעוניינת להפסיק היריון לא רצוי, עלייך לעמוד מול ועדה ולשקר שהתינוק לא מבעלך כדי לקבל היתר לעשות בגופך כרצונך; שבישראל ישנן עשרות עגונות ומסורבות גט שהרבנות מתמהמהת בעניינן כמו שבחיים לא הייתה חולמת לעשות אם נשים היו אלו שצריכות לשחרר את הבעלים ולא להפך.

"פמיניסטית מקצועית" היא אחת שבמקום להתרכז בכל הדברים הטובים שמסביב (הפריחה בענף התיירות, מסעדות חדשות, רשתות בגדים בין-לאומיות שפותחות סניף ראשון בישראל אחרי אלפיים שנות גלות) ממשיכה לנג'ס ולבקש את הדבר המרגיז הזה – יחס שווה בעבודה, יחס שווה בנישואים, יחס שווה בגירושים, יחס שווה בפני החוק. די כבר, שיסתמו ויגידו תודה שהן לא נולדו באיראן.
רעלה
בכלל, "תגידו תודה ש" הפך לטיעון פופולרי. ערביי ישראל טוענים לקיפוח? "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחיות פה, נראה אתכם מסתדרים בעזה"; אמנים מוחים נגד הופעה בשטח שאינו שייך למדינת ישראל על פי חוק? "תגידו תודה שהמדינה משלמת לכם משכורת"; עולים מאתיופיה או ברית המועצות מתלוננים על אפליה ובידוד? "תגידו תודה שהבאנו אתכם לארץ".
נדמה שכולם, אבל ממש כו-לם, צריכים לקום בכל בוקר ולהודות לאיזו ישות עלומה, איזה "אנחנו" מסתורי, לאמא ישראל הגדולה שמתאמצת כל כך קשה בשביל כולנו בזמן שהיא יושבת לבד בחושך, ואפילו כוס מים לא מגישים לה.

מי זו, המדינה הזו? היא מממנת את עצמה? לא. אנשים כמוני וכמוכם מממנים את השירותים החיוניים בה על ידי תשלומים שונים לאורך חיינו. היא מגנה על עצמה? לא, אנשים כמוני וכמוכם מתגייסים לצבא ועושים זאת. ואם אנחנו כבר פה, תחסכו ממני את הדיבורים על אנשים ש"הקדישו את החיים למדינה" בכך ששירתו שנים ארוכות בקבע. אם קצינים או נגדים היו מרוויחים את הסכום שמרוויח חייל בסדיר או מקבלים את הפנסיה שמקבל אזרח ממוצע, צבא הקבע היה מורכב כולו מעובדים זרים. תאמינו לי שגם את זה היה אפשר לסדר, ובטח גם לקמבן להם מערך גיור בחסות הרבנות הצבאית.

האנשים שלהם אנחנו באמת צריכים להודות הם אותם האנשים שאנחנו רומסים יום-יום: מנקי השירותים, אוספי הזבל, מורים בחינוך העל-יסודי, המאבטחים שעומדים בכניסה, מטאטאי הרחובות, מטפלים סיעודיים, רופאות ורופאים, אחיות ואחים בבתי חולים, הבנאים, הטייחים, הרצפים והטפסנים שעומדים במחסום שעות בשביל לבנות לנו בתים בזמן שהם לא יקבלו לעולם אישור להרחיב מרפסת (לכל מי שצועק "ערבים בונים בלי אישור!" המדיניות היא לא לתת להם אישור. אף פעם. אז מה החלופה?), עובדות סוציאליות, ארגוני זכויות אדם.

אף אחד לא "נותן להם" לחיות פה ולקרוע את התחת כדי שהחיים שלנו יהיו קלים יותר. הם פה כי ככה יצא, וכי כנראה אין להם הרבה סיכוי במקומות אחרים. כמו שרובנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצאים כאן מאותן סיבות בדיוק. אפשר גם לומר שזו ציונות: פשוט להישאר כאן ולעבוד קשה. בלי דגלי ענק, בלי שנאת האחר, בלי להכריח את הזולת לחשוב כמונו כדי שלא נפרק לו את הצורה.
אף אחד לא צריך "להגיד תודה ש", כי אף אחד מאתנו לא חייב שום דבר לאף אחד מלבד כבוד לגבולות המוסריים והאישיים של הזולת.

אני, כבת לעם היהודי, אישה, פמיניסטית ושמאלנית, לא צריכה להגיד תודה לאף אחד על כך שלא נולדתי באיראן. אני רק יכולה לומר תודה לכל מי שעושה משהו קטן כל יום כדי שישראל לא תהפוך לאיראן. תמשיכו.

פורסם ב'זמן תל אביב 21.9.2010

הערת אזהרה

אם במקרה יצא לכם להיוולד בישראל או לשהות בה יותר מחצי שעה ברצף, אתם כבר יודעים שרשימת הדברים המסוכנים שאסור לעשות פה ארוכה יותר מרשימת האסירים של חמאס. עוד לפני שלמדתם להתהפך לימדו אתכם שאסור להכניס אצבע לשטקר, וכשהתחלתם לזחול הזהירו אתכם לא לגעת בתנור. בגיל שלוש סיפרו לכם שבחפץ חשוד אסור לגעת, ובבית הספר אמרו שאסור לצאת לטיול בלי כובע ומים.
משביעים אתכם לא לדבר עם זרים ולא לגשת למי שמציע לכם סוכרייה על מקל בגן השעשועים. משננים לכם שאסור ללטף כלב בלי קולר ואסור לאכול משהו שנפל על הרצפה, אסור לספר באינטרנט איפה אתה גר ואסור לשחק באש, אסור להיכנס לים כשאין מציל ואסור לחצות בין מכוניות חונות. בצבא אסור לשחק בנשק, אסור לנסוע בטרמפים ואסור לדבר בסלולרי על היחידה שלך כשנוסעים ברכבת לבסיס. אחר כך אסור לגור בדירה בלי סורגים ואסור להחנות את האופניים בתוך חדר המדרגות, אסור להתערב אם רואים שניים הולכים מכות ברחוב ואסור לצאת לבלות במקומות שיש בהם יותר סכינים מבמטבח של ישראל אהרוני.

בשנה האחרונה, בלי סיבה נראית לעין, התווסף איסור אחד רציני לשורת הפעולות שרצוי לא לבצע אם אתם מעוניינים להמשיך לחיות: איסור ההערה. אותה פעולה תמימה שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו וחצתה עדות ומגזרים ("סליחה, הייתי לפניך") הפכה לסכנת נפשות. כל ניסיון להסב את תשומת לבו של הזולת לעובדה שהרגע הוא שפך את תכולתו של פח אשפה שלם היישר לתוך הגינה שלך עלולה להצית תגובה אלימה ולגרור רצף קללות קולני במקרה הטוב וסכין בבטן במקרה הרע.

בחדשות שומעים מדי פעם על מישהו ש"נדקר במסגרת ויכוח על מקום חניה". רוב האנשים הנורמלים מצקצקים וחושבים "מי הפסיכופת ששולף סכין בשביל סימון כחול-לבן?" אבל באותה נשימה מסוגלים להטביע את השכן שלהם בטינופת מילולית על הבוקר אם יגלו שהמאזדה שלו חוסמת להם את הסובארו. תגידו שיש הבדל בין מילים למעשים ושהשכן ממש לא בסדר, אבל זה קורה גם בסיטואציות טריוויאליות הרבה יותר.

עומדים בתור בארצות הברית. בלי

דוגמאות? בבקשה: אמא שוכבת על כיסא נוח בחוף הים ומשתזפת בזמן שילדיה מכסחים חטיפים ומשליכים "קובבות" של חול רטוב זה על זה. בתום שעתיים הם מתקפלים בהותירם הררי זבל על החול. המשתזפת הצעירה שלימינם פונה לאם המסורה ושואלת "אתם לא מתכוונים לנקות אחריכם?" האמא פוערת זוג עיניים מאופרות, שואגת "סתמי-סתמי, 'סתכלי על עצמך, יותר טוב", ואוספת בזרועות נחושות את פעוטיה המלאכיים, שלא יינזקו חלילה מהדרישה המעליבה להרים מהקרקע את עטיפות הבמבה שלהם בתום הזלילה.

או האיש המכופתר שמנהל את כל עסקי המשרד שלו בקולי קולות ברכבת עמוסה בין אשקלון לתל אביב, וכאשר האמיץ שבין הנוסעים מעז לפנות אליו ולבקש ממנו להוריד מעט את הדציבלים, הוא מגיב בנביחה "אז אל תקשיב, חצוף".

לא אשכח גם את הקשיש השקט שעמד באחד התורים בבנק, ופצח ב"חולירע! מי את בכלל, נבלה!" כשהאישה שעמדה לפניו העירה לו שאין טעם שינסה לעקוף אותה כי יש מספרים והתור צריך להתנהל לפיהם. אלה עוד המקרים העדינים, בסך הכול אנשים שיסתפקו בלקלל אותך עד שסבתא רבתא שלך תתהפך בקבר האחים שלה באוקראינה, אבל בחיים לא ישלפו סכין. למה? כי הם לא כמו החוליגנים האלה שמסתובבים חמושים ברחוב ומחפשים עם מי לריב. הם אנשים מן היישוב.

כמובן ישנם מצבים שברור לכל אחד כי עדיף לוותר על ההערה, צודקת ככל שתהיה, ולהימלט מזירת האירוע: רכב עם תאורת אולטרה-סגול חתך אותך בצומת? סע לשלום ונפנף בחיוך לנהג. פרחח מגודל הרביץ לילד שלך, ולאבא שלו יש על הכתף קעקוע שבוצע באמצעות מחט ועט שבור? עבור לגינת משחקים אחרת או בנה אחת במרכז הסלון. קל להימנע מתקרית פומבית כל עוד הסימנים ברורים דיים: יש אנשים שפשוט רואים עליהם שלא כדאי להתעסק אתם.

יש'ך בעיה? תקשר למשטרה

הבעיה היא שבזמן האחרון קשה לדעת מאיפה תבוא המכה. אנשים פה יורדים מהפסים, ולא טורחים לאותת לפני כן. טיפוסים שבחיים לא היית מנחש שמסוגלים אפילו לנזוף בחתול שלהם (ובדרך כלל לא יעזו – הם דואגים מאוד לזכויות בעלי החיים) מתנפלים עליך אם תנסה להעיר להם שהחניה הזו שמורה, שהסיגר שלהם ממש מסריח (אפילו שהוא בטח עלה המון), שהכרטיס שלך לסרט אומר בפירוש שורה עשירית, כיסא חמש, ולא, לא מתאים לך לשבת במקום אחר כדי שהם יוכלו להרגיש טוב יותר את הסראונד, שלא נעים לך שהילדה שלהם זורקת לך פופקורן לתוך הצווארון ומורחת מוחטה על הידית שבין המושבים שלכם, שהתאורה של הנייד שלהם מפריעה לכולם והצפצופים של האס-אם-אס לא ממש מסייעים לכם לחוויית התלת-ממד, שלא נוח לך להירדם כשהם יושבים על המדרגות של הבניין שלך ומעשנים נרגילה אגב ניתוח מדוקדק של הפרק האחרון ב'עספור', שעשית מנוי על העיתון כדי לקבל אותו בכל בוקר לתיבת הדואר ולא כדי לחלוק אתם את מדור הספורט, שלא מתאים לך לרקוד אתם אפילו שאת בחורה ובאת למועדון

ביום חמישי בערב, שיורידו את הידיים שלהם מהכתף שלך ואם כבר מדברים, אז גם מהתחת.

"מי מסתכל עלייך בכלל, יא מכוערת?" "סע, סע, יא מניאק", "יאללה, 'תחפף מפה או שאני מאשפז אותך", "סליחה תגיד לאבא'שך", "על הזין שלי מה אתה חושב", "נרא'לך אני יזוז עכשיו? יש'ך בעיה? תקשר למשטרה", "מה כואב'ך, כולה כיסא, יש מלא מקומות, "פפפפפפפייייי, איזה לחוץ אתה, תרגיע", "יאללה, מה כבר עשיתי?"

העלו את שכר חברי הכנסת, את תעריפי הסיגריות, את מחירי המזון, את מחירי הדירות ואת העמלות בבנקים. מנסים להשביע אותנו למדינה שעושה הכול חוץ מלדאוג לאזרחים שלה, מפקיעים בתים וקרקעות במזרח ירושלים לטובת עמותות נפיצות שמקבלות מימון מאנשים שבחיים לא יבואו לגור כאן, יש תכניות בנייה לכל חוף ופינה עם נוף, אנשים שצריכים לגור באוהל בכלא קציעות עושים חיים במזגן של מליאת הכנסת, מקצצים במשכורות ומעלימים לנו את הפנסיה – אבל בזמן שמסוכן להעיר למי שיורק עליך ברחוב, פלא שאף אחד לא עושה כלום למי שמשתין עלינו מהמקפצה?

פורם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.7.2010

מוכרחים להיות שמח

מה יפה היא תקופת החגים. קרירות סתווית נושבת בכול, מסחררת עלי שלכת כתומים וצהובים מן המדרכה אל הכביש. מאפים מתוקים תופחים בתנורי הבתים, וניחוחם מסתלסל מן החלון הרחובה. ילדים צוהלים מצמידים את אפיהם הקטנים לחלונות הראווה המרהיבים של החנויות הבוהקות באור יקרות, זבנים לבושים בצבעי החג מקדמים באדיבות לקוחות המשייטים להם מעדנות בין מדפי הצעצועים לאגף כלי הבית, ובבתים משפחות מאושרות יושבות סביב האח, אבא ואימא שותים ליקר ביצים בעוד הילדים מתחרים ביניהם בפתיחת המתנות הניצבות מתחת לעץ האשוח בסלון. המסך משחיר לאטו, תזמורת פוצחת במנגינה סוחפת, כתוביות רצות, סוף.

קונים לקראת החג.

קונים לקראת החג. צילום ארכיון: יוסי אלוני

ככה זה תמיד: הגויים יודעים לעשות שמח, ואילו אצל היהודים מוכרחים להיות שמח. אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה עובר לו בראש בתקופת החגים, סביר להניח שתשמעו ממנו שרשרת נהמות, ובה המילים "אוכל", "פקקים", "חמותי" ו"יאללה שייגמר כבר".

אולי זה משום שהחגים סמוכים כל כך לחופש הגדול, שהמשפחה הישראלית יוצאת ממנו סחוטה, מזיעה ומרוששת. אולי מזג האוויר ההפכפך (ארבעים מעלות בצל וגשם לפרקים) ואולי העובדה שאיננו אוהבים להצטופף סביב שולחן אחד עם אנשים שמזכירים לנו איך ניראה אחרי שנשמין ונקריח. כך או כך, למרות הסבל המתוקשר והקיטורים הרבים, מעטים האנשים שמעזים לוותר על הטקס הישראלי כל כך הזה של ארוחת החג ונגזרותיה.

היחידים אשר מצליחים להיחלץ מטבעת החנק המשפחתית מתויגים אוטומטית כסוציומטים, רווקים בכפייה, קמצנים או סתם רשעים. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יוותר מרצונו על הזכות להידחס למכונית מליסינג עם מקבץ אקראי של שארי בשרו ולהיתקע אתם בפקקים של ואדי ערה. מה אמרת? את לא באה אלינו לחג? מצחיק מאוד. עכשיו תיקחי נייר ועט ותרשמי בדיוק איזו פשטידה אני רוצה שתביאי אתך.

מלבד הפוטנציאל המשפחתי הנפיץ והייחודי כל כך לעם היהודי בארץ ובתפוצות, אימצה התרבות הישראלית את מנהג ההפרזה בקניית מתנות לחג. אורגיית השופינג הזו, שבסרטים אמריקניים מצטיירת כחוויה על-חושית המשלבת פריטים מעוצבים ואריזות מתנה מוזהבות, נהייתה בגרסה הישראלית משהו המזכיר יותר פלישת ארבה. נחילים עצומים פושטים עם שחר על שדות הרכש, מחככים את מחושיהם בחמדנות, ופוצחים בזלילה רעבתנית של כל דבר שרץ לא מהר מספיק. ספרים, צעצועים, דיסקים – הכול נבלע במלתעותיו האכזריות של הקונה הישראלי המצוי, ובסוף היום החנויות נראות כמחסן מאובק ונטוש. המדפים ריקים, ניירות מושלכים על הרצפה, סדקים פעורים בקופה הרושמת.

כמוכרת בחנות ספרים, נקרתה בפניי השבוע ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות מטווח אפס באסון שנקרא "קניות לחג". החנות שאני עובדת בה ניצבת בטבורו של רחוב שהיה אופנתי בעבר אך כיום משמש בעיקר מרבץ לרשתות הגדולות שהשתלטו עליו בשנים האחרונות. קהל הקונים מורכב מלקוחות שכונתיים ומתיירי פנים, המגיעים אל העיר הגדולה כדי לקנות בה בדיוק את אותם דברים אשר יכולים היו לקנות בסניף הקרוב לביתם.

יומיים לפני החג נשבר הסטטוס קוו. כמיליון ושלושים אלף לקוחות צבאו על דלתות הסניף הצנוע שלנו, מאיימים לרסק את הזגוגית אם לא נמציא להם כאן ועכשיו את הספר שביקשו כמתנה לגיסתם מצד הדודה. הרוב המוחלט של הלקוחות השתייך בבירור למין הנשי, והניסיון לסווג אותן לטיפוסים היה יכול לתת תעסוקה שנתית לכל אנתרופולוג.

ראשונה מגיעה הלחוצה. הלחוצה דופקת על דלת החנות כעשרים דקות לפני שעת הפתיחה. כשמסמנים לה להמתין היא מתחילה לטלטל את הידית בהיסטריה ולנפנף בגפיים. ענן קיטורים מלווה את כניסתה לחנות: "אתם פותחים ממש מאוחר, ואני ממהרת. תביאו לי את כל מה שכתוב ברשימה". הרשימה שלה, איך לא, כוללת כארבעים שמות של ספרים, חמישים אחוז מהם טרם הגיעו לחנויות ("אבל קראתי על זה אתמול במוסף!"), ואילו השאר – הדפסתם הסדירה הופסקה לפני שנים עקב חוסר ביקוש.
בנקודה זו תגלה הלחוצה פתאום שיש לה שפע של זמן, ותבלה את השעתיים הקרובות בהרצת צוות המוכרים ובאיסוף ערמות מוצרים ליד הקופה. לבסוף תזנח הכול, תמלמל: "טוב, אני לא אוהבת לבחור מתנות בלחץ", ותצא מהחנות בלי שום פריט, בדרכה אל הקרבן הבא.

זמן קצר אחריה תגיע הכרטיסנית. הכרטיסנית קיבלה את שמה בזכות אוסף כרטיסי האשראי המרהיב בארנקה. היא עשירה מאוד, בדרך כלל מנישואים ולא מעבודה, ונהרות הכסף הזורמים אל כיסיה והחוצה מהם אינם מפריעים לה לדרוש הנחות מופרכות ולהתמקח ליד הדלפק כמו נולדה לבסטיונר ולא למשפחת קבלנים. הכול הולך אצל הכרטיסנית: היא תישבע שבסניף אחר של הרשת כבר נתנו לה הנחה, תדרוש לדבר עם המנהלת, תעכב את התור הארוך ממילא, ותאיים לקנות אצל המתחרים. "מה זאת אומרת, הרי יש לי קבלה שמוכיחה שכבר קיבלתי הנחה". אם תידרש להציג את הקבלה, תטיח הכרטיסנית יד מתוכשטת במצחה המנותח ותגיד: "אוי, התבלבלתי ביניכם ובין חנות אחרת". רגע לפני שהעומדים בתור מאחוריה קורעים אותה לגזרי בוטוקס היא תשלוף אחד מכרטיסיה המוזהבים, תשלם את מלוא הסכום בלי למצמץ, ותיעלם ללא מילת התנצלות.

מובן שישנן גם לקוחות נדיבות עד אין-קץ, דוגמת הסבתא אשר מגיעה לקופה עם ערמת פריטים בגובה מגדל אייפל ומגהצת את האשראי בלא אומר ודברים. מתנות לנכדים, היא אומרת, ובדיוק כשהמוכרת המותשת מחייכת אליה ומושיטה לה את השקיות הגדושות מתכרכמים פניה של הסבתא החביבה, והיא צולפת מבין שיניה: "אבל אני צריכה כל מתנה ארוזה בנפרד". לא מעניין אותה שמדובר ב-68 פריטים, לא מועד סגירת החנות ואף לא פרץ דם ספונטני שנולד ממפגש בין זרועה הימנית של המוכרת לחותכן הסלוטייפ שעל הדלפק.
לאחר שכל המתנות ארוזות והמוכרת מפרפרת על הרצפה ממחסור בחמצן, עוד נשמע קולה של הסבתא: "אבל בובהל'ה, ככה אי-אפשר לראות מה יש בפנים. בואי תפתחי כל עטיפה בזהירות, ואז תרשמי לי מבחוץ בפתק". שיהיה לכולנו חג שמח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.10.2009