הערת אזהרה

אם במקרה יצא לכם להיוולד בישראל או לשהות בה יותר מחצי שעה ברצף, אתם כבר יודעים שרשימת הדברים המסוכנים שאסור לעשות פה ארוכה יותר מרשימת האסירים של חמאס. עוד לפני שלמדתם להתהפך לימדו אתכם שאסור להכניס אצבע לשטקר, וכשהתחלתם לזחול הזהירו אתכם לא לגעת בתנור. בגיל שלוש סיפרו לכם שבחפץ חשוד אסור לגעת, ובבית הספר אמרו שאסור לצאת לטיול בלי כובע ומים.
משביעים אתכם לא לדבר עם זרים ולא לגשת למי שמציע לכם סוכרייה על מקל בגן השעשועים. משננים לכם שאסור ללטף כלב בלי קולר ואסור לאכול משהו שנפל על הרצפה, אסור לספר באינטרנט איפה אתה גר ואסור לשחק באש, אסור להיכנס לים כשאין מציל ואסור לחצות בין מכוניות חונות. בצבא אסור לשחק בנשק, אסור לנסוע בטרמפים ואסור לדבר בסלולרי על היחידה שלך כשנוסעים ברכבת לבסיס. אחר כך אסור לגור בדירה בלי סורגים ואסור להחנות את האופניים בתוך חדר המדרגות, אסור להתערב אם רואים שניים הולכים מכות ברחוב ואסור לצאת לבלות במקומות שיש בהם יותר סכינים מבמטבח של ישראל אהרוני.

בשנה האחרונה, בלי סיבה נראית לעין, התווסף איסור אחד רציני לשורת הפעולות שרצוי לא לבצע אם אתם מעוניינים להמשיך לחיות: איסור ההערה. אותה פעולה תמימה שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו וחצתה עדות ומגזרים ("סליחה, הייתי לפניך") הפכה לסכנת נפשות. כל ניסיון להסב את תשומת לבו של הזולת לעובדה שהרגע הוא שפך את תכולתו של פח אשפה שלם היישר לתוך הגינה שלך עלולה להצית תגובה אלימה ולגרור רצף קללות קולני במקרה הטוב וסכין בבטן במקרה הרע.

בחדשות שומעים מדי פעם על מישהו ש"נדקר במסגרת ויכוח על מקום חניה". רוב האנשים הנורמלים מצקצקים וחושבים "מי הפסיכופת ששולף סכין בשביל סימון כחול-לבן?" אבל באותה נשימה מסוגלים להטביע את השכן שלהם בטינופת מילולית על הבוקר אם יגלו שהמאזדה שלו חוסמת להם את הסובארו. תגידו שיש הבדל בין מילים למעשים ושהשכן ממש לא בסדר, אבל זה קורה גם בסיטואציות טריוויאליות הרבה יותר.

עומדים בתור בארצות הברית. בלי

דוגמאות? בבקשה: אמא שוכבת על כיסא נוח בחוף הים ומשתזפת בזמן שילדיה מכסחים חטיפים ומשליכים "קובבות" של חול רטוב זה על זה. בתום שעתיים הם מתקפלים בהותירם הררי זבל על החול. המשתזפת הצעירה שלימינם פונה לאם המסורה ושואלת "אתם לא מתכוונים לנקות אחריכם?" האמא פוערת זוג עיניים מאופרות, שואגת "סתמי-סתמי, 'סתכלי על עצמך, יותר טוב", ואוספת בזרועות נחושות את פעוטיה המלאכיים, שלא יינזקו חלילה מהדרישה המעליבה להרים מהקרקע את עטיפות הבמבה שלהם בתום הזלילה.

או האיש המכופתר שמנהל את כל עסקי המשרד שלו בקולי קולות ברכבת עמוסה בין אשקלון לתל אביב, וכאשר האמיץ שבין הנוסעים מעז לפנות אליו ולבקש ממנו להוריד מעט את הדציבלים, הוא מגיב בנביחה "אז אל תקשיב, חצוף".

לא אשכח גם את הקשיש השקט שעמד באחד התורים בבנק, ופצח ב"חולירע! מי את בכלל, נבלה!" כשהאישה שעמדה לפניו העירה לו שאין טעם שינסה לעקוף אותה כי יש מספרים והתור צריך להתנהל לפיהם. אלה עוד המקרים העדינים, בסך הכול אנשים שיסתפקו בלקלל אותך עד שסבתא רבתא שלך תתהפך בקבר האחים שלה באוקראינה, אבל בחיים לא ישלפו סכין. למה? כי הם לא כמו החוליגנים האלה שמסתובבים חמושים ברחוב ומחפשים עם מי לריב. הם אנשים מן היישוב.

כמובן ישנם מצבים שברור לכל אחד כי עדיף לוותר על ההערה, צודקת ככל שתהיה, ולהימלט מזירת האירוע: רכב עם תאורת אולטרה-סגול חתך אותך בצומת? סע לשלום ונפנף בחיוך לנהג. פרחח מגודל הרביץ לילד שלך, ולאבא שלו יש על הכתף קעקוע שבוצע באמצעות מחט ועט שבור? עבור לגינת משחקים אחרת או בנה אחת במרכז הסלון. קל להימנע מתקרית פומבית כל עוד הסימנים ברורים דיים: יש אנשים שפשוט רואים עליהם שלא כדאי להתעסק אתם.

יש'ך בעיה? תקשר למשטרה

הבעיה היא שבזמן האחרון קשה לדעת מאיפה תבוא המכה. אנשים פה יורדים מהפסים, ולא טורחים לאותת לפני כן. טיפוסים שבחיים לא היית מנחש שמסוגלים אפילו לנזוף בחתול שלהם (ובדרך כלל לא יעזו – הם דואגים מאוד לזכויות בעלי החיים) מתנפלים עליך אם תנסה להעיר להם שהחניה הזו שמורה, שהסיגר שלהם ממש מסריח (אפילו שהוא בטח עלה המון), שהכרטיס שלך לסרט אומר בפירוש שורה עשירית, כיסא חמש, ולא, לא מתאים לך לשבת במקום אחר כדי שהם יוכלו להרגיש טוב יותר את הסראונד, שלא נעים לך שהילדה שלהם זורקת לך פופקורן לתוך הצווארון ומורחת מוחטה על הידית שבין המושבים שלכם, שהתאורה של הנייד שלהם מפריעה לכולם והצפצופים של האס-אם-אס לא ממש מסייעים לכם לחוויית התלת-ממד, שלא נוח לך להירדם כשהם יושבים על המדרגות של הבניין שלך ומעשנים נרגילה אגב ניתוח מדוקדק של הפרק האחרון ב'עספור', שעשית מנוי על העיתון כדי לקבל אותו בכל בוקר לתיבת הדואר ולא כדי לחלוק אתם את מדור הספורט, שלא מתאים לך לרקוד אתם אפילו שאת בחורה ובאת למועדון

ביום חמישי בערב, שיורידו את הידיים שלהם מהכתף שלך ואם כבר מדברים, אז גם מהתחת.

"מי מסתכל עלייך בכלל, יא מכוערת?" "סע, סע, יא מניאק", "יאללה, 'תחפף מפה או שאני מאשפז אותך", "סליחה תגיד לאבא'שך", "על הזין שלי מה אתה חושב", "נרא'לך אני יזוז עכשיו? יש'ך בעיה? תקשר למשטרה", "מה כואב'ך, כולה כיסא, יש מלא מקומות, "פפפפפפפייייי, איזה לחוץ אתה, תרגיע", "יאללה, מה כבר עשיתי?"

העלו את שכר חברי הכנסת, את תעריפי הסיגריות, את מחירי המזון, את מחירי הדירות ואת העמלות בבנקים. מנסים להשביע אותנו למדינה שעושה הכול חוץ מלדאוג לאזרחים שלה, מפקיעים בתים וקרקעות במזרח ירושלים לטובת עמותות נפיצות שמקבלות מימון מאנשים שבחיים לא יבואו לגור כאן, יש תכניות בנייה לכל חוף ופינה עם נוף, אנשים שצריכים לגור באוהל בכלא קציעות עושים חיים במזגן של מליאת הכנסת, מקצצים במשכורות ומעלימים לנו את הפנסיה – אבל בזמן שמסוכן להעיר למי שיורק עליך ברחוב, פלא שאף אחד לא עושה כלום למי שמשתין עלינו מהמקפצה?

פורם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.7.2010

מוכרחים להיות שמח

מה יפה היא תקופת החגים. קרירות סתווית נושבת בכול, מסחררת עלי שלכת כתומים וצהובים מן המדרכה אל הכביש. מאפים מתוקים תופחים בתנורי הבתים, וניחוחם מסתלסל מן החלון הרחובה. ילדים צוהלים מצמידים את אפיהם הקטנים לחלונות הראווה המרהיבים של החנויות הבוהקות באור יקרות, זבנים לבושים בצבעי החג מקדמים באדיבות לקוחות המשייטים להם מעדנות בין מדפי הצעצועים לאגף כלי הבית, ובבתים משפחות מאושרות יושבות סביב האח, אבא ואימא שותים ליקר ביצים בעוד הילדים מתחרים ביניהם בפתיחת המתנות הניצבות מתחת לעץ האשוח בסלון. המסך משחיר לאטו, תזמורת פוצחת במנגינה סוחפת, כתוביות רצות, סוף.

קונים לקראת החג.

קונים לקראת החג. צילום ארכיון: יוסי אלוני

ככה זה תמיד: הגויים יודעים לעשות שמח, ואילו אצל היהודים מוכרחים להיות שמח. אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה עובר לו בראש בתקופת החגים, סביר להניח שתשמעו ממנו שרשרת נהמות, ובה המילים "אוכל", "פקקים", "חמותי" ו"יאללה שייגמר כבר".

אולי זה משום שהחגים סמוכים כל כך לחופש הגדול, שהמשפחה הישראלית יוצאת ממנו סחוטה, מזיעה ומרוששת. אולי מזג האוויר ההפכפך (ארבעים מעלות בצל וגשם לפרקים) ואולי העובדה שאיננו אוהבים להצטופף סביב שולחן אחד עם אנשים שמזכירים לנו איך ניראה אחרי שנשמין ונקריח. כך או כך, למרות הסבל המתוקשר והקיטורים הרבים, מעטים האנשים שמעזים לוותר על הטקס הישראלי כל כך הזה של ארוחת החג ונגזרותיה.

היחידים אשר מצליחים להיחלץ מטבעת החנק המשפחתית מתויגים אוטומטית כסוציומטים, רווקים בכפייה, קמצנים או סתם רשעים. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יוותר מרצונו על הזכות להידחס למכונית מליסינג עם מקבץ אקראי של שארי בשרו ולהיתקע אתם בפקקים של ואדי ערה. מה אמרת? את לא באה אלינו לחג? מצחיק מאוד. עכשיו תיקחי נייר ועט ותרשמי בדיוק איזו פשטידה אני רוצה שתביאי אתך.

מלבד הפוטנציאל המשפחתי הנפיץ והייחודי כל כך לעם היהודי בארץ ובתפוצות, אימצה התרבות הישראלית את מנהג ההפרזה בקניית מתנות לחג. אורגיית השופינג הזו, שבסרטים אמריקניים מצטיירת כחוויה על-חושית המשלבת פריטים מעוצבים ואריזות מתנה מוזהבות, נהייתה בגרסה הישראלית משהו המזכיר יותר פלישת ארבה. נחילים עצומים פושטים עם שחר על שדות הרכש, מחככים את מחושיהם בחמדנות, ופוצחים בזלילה רעבתנית של כל דבר שרץ לא מהר מספיק. ספרים, צעצועים, דיסקים – הכול נבלע במלתעותיו האכזריות של הקונה הישראלי המצוי, ובסוף היום החנויות נראות כמחסן מאובק ונטוש. המדפים ריקים, ניירות מושלכים על הרצפה, סדקים פעורים בקופה הרושמת.

כמוכרת בחנות ספרים, נקרתה בפניי השבוע ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות מטווח אפס באסון שנקרא "קניות לחג". החנות שאני עובדת בה ניצבת בטבורו של רחוב שהיה אופנתי בעבר אך כיום משמש בעיקר מרבץ לרשתות הגדולות שהשתלטו עליו בשנים האחרונות. קהל הקונים מורכב מלקוחות שכונתיים ומתיירי פנים, המגיעים אל העיר הגדולה כדי לקנות בה בדיוק את אותם דברים אשר יכולים היו לקנות בסניף הקרוב לביתם.

יומיים לפני החג נשבר הסטטוס קוו. כמיליון ושלושים אלף לקוחות צבאו על דלתות הסניף הצנוע שלנו, מאיימים לרסק את הזגוגית אם לא נמציא להם כאן ועכשיו את הספר שביקשו כמתנה לגיסתם מצד הדודה. הרוב המוחלט של הלקוחות השתייך בבירור למין הנשי, והניסיון לסווג אותן לטיפוסים היה יכול לתת תעסוקה שנתית לכל אנתרופולוג.

ראשונה מגיעה הלחוצה. הלחוצה דופקת על דלת החנות כעשרים דקות לפני שעת הפתיחה. כשמסמנים לה להמתין היא מתחילה לטלטל את הידית בהיסטריה ולנפנף בגפיים. ענן קיטורים מלווה את כניסתה לחנות: "אתם פותחים ממש מאוחר, ואני ממהרת. תביאו לי את כל מה שכתוב ברשימה". הרשימה שלה, איך לא, כוללת כארבעים שמות של ספרים, חמישים אחוז מהם טרם הגיעו לחנויות ("אבל קראתי על זה אתמול במוסף!"), ואילו השאר – הדפסתם הסדירה הופסקה לפני שנים עקב חוסר ביקוש.
בנקודה זו תגלה הלחוצה פתאום שיש לה שפע של זמן, ותבלה את השעתיים הקרובות בהרצת צוות המוכרים ובאיסוף ערמות מוצרים ליד הקופה. לבסוף תזנח הכול, תמלמל: "טוב, אני לא אוהבת לבחור מתנות בלחץ", ותצא מהחנות בלי שום פריט, בדרכה אל הקרבן הבא.

זמן קצר אחריה תגיע הכרטיסנית. הכרטיסנית קיבלה את שמה בזכות אוסף כרטיסי האשראי המרהיב בארנקה. היא עשירה מאוד, בדרך כלל מנישואים ולא מעבודה, ונהרות הכסף הזורמים אל כיסיה והחוצה מהם אינם מפריעים לה לדרוש הנחות מופרכות ולהתמקח ליד הדלפק כמו נולדה לבסטיונר ולא למשפחת קבלנים. הכול הולך אצל הכרטיסנית: היא תישבע שבסניף אחר של הרשת כבר נתנו לה הנחה, תדרוש לדבר עם המנהלת, תעכב את התור הארוך ממילא, ותאיים לקנות אצל המתחרים. "מה זאת אומרת, הרי יש לי קבלה שמוכיחה שכבר קיבלתי הנחה". אם תידרש להציג את הקבלה, תטיח הכרטיסנית יד מתוכשטת במצחה המנותח ותגיד: "אוי, התבלבלתי ביניכם ובין חנות אחרת". רגע לפני שהעומדים בתור מאחוריה קורעים אותה לגזרי בוטוקס היא תשלוף אחד מכרטיסיה המוזהבים, תשלם את מלוא הסכום בלי למצמץ, ותיעלם ללא מילת התנצלות.

מובן שישנן גם לקוחות נדיבות עד אין-קץ, דוגמת הסבתא אשר מגיעה לקופה עם ערמת פריטים בגובה מגדל אייפל ומגהצת את האשראי בלא אומר ודברים. מתנות לנכדים, היא אומרת, ובדיוק כשהמוכרת המותשת מחייכת אליה ומושיטה לה את השקיות הגדושות מתכרכמים פניה של הסבתא החביבה, והיא צולפת מבין שיניה: "אבל אני צריכה כל מתנה ארוזה בנפרד". לא מעניין אותה שמדובר ב-68 פריטים, לא מועד סגירת החנות ואף לא פרץ דם ספונטני שנולד ממפגש בין זרועה הימנית של המוכרת לחותכן הסלוטייפ שעל הדלפק.
לאחר שכל המתנות ארוזות והמוכרת מפרפרת על הרצפה ממחסור בחמצן, עוד נשמע קולה של הסבתא: "אבל בובהל'ה, ככה אי-אפשר לראות מה יש בפנים. בואי תפתחי כל עטיפה בזהירות, ואז תרשמי לי מבחוץ בפתק". שיהיה לכולנו חג שמח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.10.2009