קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.
etsy
כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

אנחנו המגש, הם הכסף

חוק אורבני מס' 1:
כשפרוייקט נדל"ן מפלצתי משווק את עצמו לרוכשים עשירים, הוא תמיד ימכור להם את מה שלמעשה נכחד ברגע שפרוייקט הנדל"ן עצמו יקרום עור וגידים.

"מתחם בצלאל" (לשעבר שוק בצלאל) בתל אביב? מציג בפרסומות שלו את בתי הקפה הקטנים של טשרניחובסקי, הציוריות המקסימה של רח' ביאליק ו"חיי התרבות" הפעילים של מרכז העיר. כל אלה נמחקו או יימחקו ברגע שגורגונת הנדל"ן הכעורה של המתחם העתידי תיבנה ותאוכלס בכמה מאות נודים עם 3.2 רכבי יוקרה פר דירה.  הרחובות הצרים והציוריים יתמלאו ג'יפים מצפצפים בדרך לחניונים הפרטיים שלהם. התרבות האורגנית שצמחה במקום תפנה את מקומה לפסטיבלים בחסויות מסחריות. העילה שבזכותה נבחר דווקא המיקום הזה לפרוייקט נדל"ן תיעלם – בגלל הפרוייקט עצמו. בגלל אותם אנשים. הירק והשקט של "שרונה"? טראח, בואו ננחית עליה 6 מגדלים ענקיים וקניון של כ-70 חנויות (יוקרה…) כדי שבעלי הדירות יוכלו להרגיש קרובים לירק ולשקט (שכמובן נעלם ברגע שהדחפור הראשון עלה על השטח).

כל "שכונת האירוסים" הייתה פעם גבעת האירוסים. כל "פנינת הים" הייתה פעם חוף ים. בתל אביב זה בוטה במיוחד: הנדל"ניסטים והרוכשים מתכחשים לקיומנו (התושבים הקבועים, הרגילים, העניים) בכל מאודם, אנחנו מפריעים להם לבזוז ולחמוד ולבלוע את הארץ.

אבל הם ישמחו מאוד ליהנות משירותינו כמלצרים וטבחים במסעדות ובתי קפה ("צמוד לכל מתחמי הבילויים!"), שחקנים, ("רק חמש דקות הליכה מ'הבימה'!"), נגני-רחוב ("בלב התרבות התוססת של תל אביב!"), ומוכרים ("קרוב למרכזי הקניות המובילים!"). מבחינתם, אנחנו מוזמנים לבוא לשרת אותם – באוטובוס. מראשון לציון, חולון או לוד. אם אנחנו טוענים לזכותנו להמשיך לחיות במקום שבו חיינו הרבה לפני שהם הגיעו עם הג'יפ והדיינרס, אנחנו "מפונקים" (שרוצים משום מה לגור בדיוק איפה שהם רוצים לגור! חוצפה כזו). אנחנו המוצגים בחלון הראווה, מוכרים אותנו כמו מוצר צריכה – אין לנו זכות לחיים של ממש. התרבות, הבילויים, המסעדות? הם נוצרו בשבילם, לצרוך ולצרוך ולצרוך. לקנות "תרבות" מחומצנת, מנותחת ומעוקרת ב"מתחמים" מפוחלצים עם גלידת בוטיק. לנו מותר להתקיים כל עוד אנחנו שומרים על חלקנו בעסקה: משרתים את האדונים במסעות הרכישה שלהם. בבקשה, הנה הכרטיסים שלכם, תיהנו. בבקשה, הנה הגלידה. בבקשה, הנה הנעליים במידה שלך.

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

sarona2

לעיון נוסף:

טקסים פינת קפלן. עילה לזעם. ביזת העיר/יגאל סרנה

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

לשבור את החזיר

"גוטפריד קלפרבּיין הוא חזיר. שכן מצויים חזירי אדם גם בין הילדים ודבר זה מכאיב ביותר. סימני ההיכר של חזירי אדם מרובים הם. אם האדם עצל ושמח לאיד חברו, נוכל וגרגרן רודף בצע ומרבה לשקר, יכול אתה להתערב מאה כנגד אחד, שלפניך חזיר-אדם. כל הרוצה להפוך חזיר כזה לאדם הגון למה הוא דומה? לטוחן מים.אין לך בעולם משימה קשה ממנה. וכל כך למה? לכאורה, אם תסביר לאדם מה טוב ומה נעים להיות הגון – ההגיון אומר, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיהיה לאיש הגון, האין זאת? כולכם מכירים את המשקפות הנתנות להתארך במשיכה. הן נראות קטנות ונאות, יכולים לתת אותן בכיס. אבל כשאתם מושכים אותן, מגיע ארכן עד לחצי מטר ומעלה. הוא הדין, לדעתי, בחזירי-אדם, ואולי אף בסתם בני-אדם. כל מדותיהם טבועות בהם מטבע ברייתם. אין בני האדם משתנים, אינם אלא גדלים, ממש כאותן המשקפות. אין כח בעולם שיוכל להעניק לאדם תכונה שאינה מצויה בו מלידתו. אפילו לא אם תעמדו על הראש." (אריך קסטנר, מתוך "פצפונת ואנטון")

כבר כמה שבועות שהרצון לכתוב מצרצר לי. קראתי כמה ספרים טובים והתכוונתי לכתוב עליהם ביקורת אוהדת ("מאה ימים" של לוקאס ברפוס, הוצאת בבל. מהרו!), ועוד כמה מחשבות שביקשו להתנסח על הצג- ובכל זאת לא כתבתי. לא הרגשתי את הצורך הבוער. וכשלא בוער, עדיף לא לכתוב כלל. אז הנה, היום הגיע הגפרור שנשרף והצית להבות:
בעל הבית התקשר.

כבר 6 שנים שאני גרה בתל אביב, מתוכן 3 בדירה הנוכחית. הדירה שלנו מאכלסת 3 שותפות ב-3 חדרים, בלי סלון. שכר הדירה עלה 6 פעמים ב-3 השנים האחרונות: מ-1500 ש"ח לשותפה ל-1550, 1650, 1750, 1800 ולפני חודשיים הודיע לנו בעלבית ששכר הדירה יעלה מ-1800 ש"ח ל-2050 ש"ח לכל שותפה. חרקנו שן והסכמנו. 250 ש"ח זה פחות מלעבור דירה. השותפה השלישית עוזבת אחרי שנה לטובת לימודים בירושלים ואנחנו מחפשות לה מחליפה. היום בעל הבית התקשר והודיע שהשותפה הבאה שנמצא תצטרך לשלם 2250 ש"ח, ובבוא היום, גם אנחנו. כלומר- קפיצה של 450 ש"ח בשכר הדירה החודשי, שלא כולל ארנונה, מים וכו' (עניין של כ-400 ש"ח לכל שותפה, וזה עוד לפני אינטרנט). למה? ככה.

תשובתו: זה עדיין יוצא יותר נמוך מהמחיר הריאלי. עניתי לו בטון הכי שקט שלי: ריאלי למי? ריאלי למה? המשכורת הריאלית שלי לא עלתה באופן ריאלי מאז 2009. להיפך, אפילו ירדה. הוא ענה: ראיתי פשוט דירה אחרת באותו גודל שבדיוק מעלים בה את השכ"ד. אמרתי: נכון, גם טרה ושטראוס העלו את מחירי הקוטג' כשהם ראו שתנובה עשתה את זה. אז מה? תראה, אמרתי לו, אין לי מה להתווכח. זו הדירה שלך. אין שום חוק, שום רגולציה, שום דבר שעומד בדרכך. אף אחד לא יכול להגיד לך כלום. מותר לך. אבל זה שמותר לך לא עושה את זה טוב או נכון יותר.

הוא מלמל משהו כמו "זה שאני נחמד זה מביא אותי למצבים לא נעימים".

אז לא, עודד. זה לא כי אתה נחמד- זה כי אתה חמדן.
אתה רק צריך לסדר מחדש את האותיות. קמת הבוקר, קראת בעיתון שהמחירים בתל אביב עדיין מטפסים במדרגות לגן עדן והחלטת שאפשר להעלות את שכר הדירה כי גם הפעם אף אחד לא יעמוד בדרכך. כי אתה חי במדינה שבה מותר לך לעשוק ולגזול תחת הססמה "אני יכול למצוא מישהו שישלם את זה".
הדירה לא רעה. לא טובה, אבל גם לא רעה. משופצת אה-לה-בעלבית-לחוץ, במינימום השקעה או עניין. אבל אנחנו אסירות תודה על המיקרוגל הישן והדלתות החורקות כי כמו שכולנו יודעים, בתל אביב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אבל 450 ש"ח?! על מה?
אתה בעל בית טוב, באמת. מתקן כשצריך לתקן, לא שומעים ממך 99% מהזמן. האם זה כשלעצמו שווה 450 ש"ח נוספים בכל חודש? מילא, אם בחוזה היה סעיף "בעל בית נחמד", שעליו היה נגבה הסכום הזה. אולי אז היית יכול לומר שיש לך ביד אוצר. אבל אין סעיף כזה, והדירה עצמה לא עברה שום שינוי לטובה בשלוש השנים האחרונות: הדלתות מ-1940 עדיין חורקות ומלאות תולעי עץ. הרטיבות במקלחת עודנה שם. הביוב בחצר עדיין פתוח והתריס שביקשתי להחליף ב-2008 עדיין מחייך אליי חיוך חסר שיניים. אולי בעצם הסעיף החדש בחוזה צריך להיות סעיף יציבות: שום דבר לא משתנה, גם זה שווה כסף.

אתם יודעים איך עובדת גביית דמי חסות ("פרוטקשן")? בספר "יהודים קשוחים" מתאר ריץ' כהן את שיטת הפעולה של הגנגסטרים היהודים בניו יורק בשנות ה-30: שניים היו מגיעים למאפיית לחם, מציגים עצמם לפני בעל הבית. אחד היה נושא נאום עצוב על הפשע ברחובות ועל הצורך להגן על עסקים תמימים מפניו. "אם תצטרף אליי ותשלם לי, אני אדאג לשמור עליך מכל מיני מהגרים מטורפים שעלולים לבוא פתאום ולשרוף לך את המקום". אם בעל העסק היה נבהל מספיק, העסקה הייתה נחתמת במקום. אם לא – כמובן שכבר באותו לילה באו "מהגרים מטורפים" ושרפו לו את העסק. אחרי פעם אחת כזו הוא כבר הבין את הרמז ושילם.

פרוטקשן הוא דבר שרובנו חושבים עליו בהקשר של עבריינים גדולים, ערסים, מועדונים או בדואים בבאר שבע. רחוק, נכון? עכשיו תחשבו רגע על הדברים שבעלי בתים אומרים: "אני יכול למצוא מאוד בקלות דייר אחר", "לא תמצא דירה זולה יותר", "אני מאוד נחמד איתך, בעלי בתים אחרים כבר היו מפנים אותך ומשכירים למישהו שמשלם". יד על הלב- לא פרוטקשן? כשאני עוברת בשדרה ורואה את עמדות האופניים בתשלום של העירייה אני חושבת על ארבעת זוגות האופניים שנגנבו ממני ב-3 השנים האחרונות. את כולם רכשתי בחנות, כמו ילדה טובה. ובכל פעם מצאתי את השרשרת חתוכה לשניים, לועגת לי בבוקר. מישהו עבר בלילה, גזם אותה ולקח. פעם אפילו באתי למשטרה עם שם ותמונה של מישהו שבאופן מאוד מחשיד פרסם 20 זוגות אופניים למכירה במחירים מגוחכים, כולם "לרגל מעבר לקטנוע/מעבר דירה/מעבר למכונית". המשטרה לא עשתה כלום. תמונה של הפנים שלו! הייתי צריכה להביא אותו אזוק, כנראה. אנשים מאשימים את העובדים הזרים, אבל לא הם גונבים את האופניים אלא החרא מהשכונה שלי שמוכר להם אותם ב-100 שקל. מה'כפת לו, רווח טהור. והם? הם צריכים להגיע לעבודה איכשהו, לא? כמוני. אז בשביל שלא יגנבו לי את האופניים אני צריכה לשלם לעירייה פרוטקשן. זה ששילמתי וקניתי אופניים משלי זה לא מספיק טוב. תשתמשי באופניים שלנו, זה יעלה לך כסף אבל לפחות לא יבואו "מהגרים מטורפים" שישרפו לך את העסק.

עכשיו יבואו הטוקבקיסטים הפופוליסטים ויאמרו לי: "אל תגורי בתל אביב". סליחה? באתי לתל אביב כדי לעבוד. לא כדי להפוך לכוכבת קולנוע. ואני עובדת קשה. תמיד עבדתי קשה וסביר להניח שתמיד אעבוד קשה. לצערי, העבודה שלי נמצאת כולה באיזור תל אביב. לא רק המעסיק הספציפי- אלא תחום התעסוקה כולו. נסו למצוא מערכת עיתון מרכזית בעיר אחרת, נראה אתכם. תגידו לי להחליף מקצוע? תחליפו אתם מקצוע. אני לא יוצאת למועדונים ולא למסעדות, לא מתועדת בפפראצי בקנטינה ולא רוקדת על השולחן עם עינת שרוף בגנקי. אני אישה צעירה שעובדת קשה, בלי גב כלכלי, בלי עתיד באופק. אתם באמת חושבים שבנצרת עילית יהיה לי טוב יותר? בבקשה, עברו לשם, נראה אתכם מתפרנסים.

אז מה אני אגיד לך, עודד בעלבית- אתה לא איש רע. אני משוכנעת שאתה אבא טוב, ושהבית שלך ברמת השרון מכניס אורחים. אני גם לא חושבת שאתה מתעשר על חשבוני, כי אף אחד לא מתעשר מתוספת של 450 ש"ח לחודש, אפילו אם מכפילים את זה בשלוש שותפות. סביר להניח שהכסף הזה יעבור בחשבון הבנק שלך וייצא ממנו בלי שתרגיש בכלל, כי גם לך יש משפחה ואוטו והוצאות וחוגים לילדים. זו רק אני שארגיש כל שקל ושקל, ארבע מאות וחמישים פעם. בכל חודש, שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל

משלמים בקרדיט

בואו נעשה תרגיל קצר בדמיון מודרך. אין צורך במזרןיוגה או פסקול גליים וחלילית: עצמו את עיניכם ודמיינו את מקום העבודה שלכם. את ההתעוררות המוקדמת מדי והנסיעה כשקורי שינה עדיין בזוויות עיניכם. דמיינו את המשרד או החנות, הקולגות שאתם מסתדרים איתם וגם את אלה שלא, ארוחת הצהריים המהירה שאתם משתדלים להספיק לעכל מול המחשב או הדלפק. את הממונים עליכם, שהדרישות שלהם מרגיזות אתכם לפעמים, את הימים שבהם אתם מרגישים על סף פיצוץ ורק הידיעה שאין לכם מקום עבודה אחר בינתיים שומרת עליכם מלהפוך את השולחן, לרוץ במורד המדרגות ולהשתין על הג'יפ של הבוס בצרחות "אני מתפטר!”. סביר להניח שזו מציאות מוכרת לכם. רגע, לא לפקוח עיניים עדיין. עכשיו, דמיינו שבתחילת החודש אתם לא מקבלים משכורת. לא, לא מדובר בטעות במחלקת שכר. גם לא בפשלה של הבנק, עיצומים או קיצוצים: לא קיבלתם משכורת, כי אלה תנאי העבודה שלכם. כן, בחינם.

מה, לא טוב? אויש, אל תהיו מפונקים. קודם כלידעתם את זה כשהתחלתם לעבוד. הסבירו לכם מצוין שמדובר בעסק קטן ומתפתח שעוד לא יכול להרשות לעצמו לבזבז כסף על עבודה מהסוג שאתם עושים. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על צרכים כל כך הכרחיים בגלל תקציב מצומצם, נכון? יופי. בשביל זה יש אנשים כמוכם. נו, שמוכנים לעבוד בחינם. יאללה, יש לנו עוד דברים לעשות היום. תהיו חמודים ותעזרו לנו. מתישהו זה ישתלם לכם. מתי בדיוק? נו, אל תהיו קטנוניים.

השבוע, במסגרת שיטוטיי הקבועים ברשת, נקלעתי לאתר חו"לי נחמד שבו מוצגת (בגרפיקה משרדית פשוטה) השאלה "האם עליי לעבוד בחינם?”. הגולש מוזמן לעבור בין מגוון סיבות ונסיבות (אני עושה טובה לחבר, זו עמותה ללא כוונות רווח) עד שיגיע לתשובה הסופיתכן או לא. לא ברור איך עדיין לא העלו מקבילה ישראלית לרשתהרי אין דבר שאהוב יותר על המעסיק הישראלי מאשר לקחת עובדים ולא לשלם להם. את הדוגמאות הקשות ניתן למצוא אצל העובד הזר הקרוב לביתכם, אבל גם בלי לשייף את הסוואהילי שבפיכם תוכלו לפגוש עשרות ומאות, אם לא אלפים, של עובדיחינם. או בשמם הפחות רשמי, עובדי תעשיית התקשורת המודפסת, האלקטרונית והמשודרת בישראל.

כן, עשרה קבין של תירוצים, שקרים והבטחות שווא ירדו לעולם, תשעה מהם נטל ענף התקשורת. ויהיה זה כלי התקשורת המוסרי, הטהור, לוחם הזכויות ומגן החלשים הנחוש ביותרברגע שזה מגיע לתשלום, הוא הופך חלקלק כסרסור נמלט. תארו לעצמכם מה קורה בגופי תקשורת פחות נעלים. אמת, ניתן למצוא עבודה קבועה בשכר (לא שכר הוגן, אבל שכר) בתקשורת, אבל סביר להניח שהדרך לשם תארך מאוד ותהיה עמוסת מכשולים מרפי ידיים בדמות הצעות עבודה שאינן אלא התנדבויות במסווה נוצץ. מה, אתם לא רוצים להיות חלק מהברנז'ה? בטח שכן. אז יאללה, תכתבו לנו 400 מילה פעמיים בשבוע, צאו עם מצלמה לראיין את דיירי האח הגדול המודחים, הנסיעה לנווה אילן על חשבונכם. תביאו לנו ססמה מנצחת. אם יתפנה אצלנו משהו בתשלום, נרים לכם טלפון. בינתיים נשים את השם שלכם בפונט מודגש, סבבה?


קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להימנע מעבודהבחינם בענף הזה, מדובר בענף עצום: העיתונות (דפוס, טלוויזיה ואינטרנט), הוצאות הספרים (עריכה, הגהה, לקטורה), פרסום (רעיונאות ועיצוב) וכמובן האינטרנט בפני עצמו: לנסות למצוא ג'וב, אפילו פרילנס, בתשלום באינטרנט משול לרדיפה אחר פטה מורגנה של נווה מדבר: נדמה שהנה, כבר יסכימו לשלם לכם את השכר המביש הרגיל, ותמיד ברגע האחרון צצים התירוצים. אנחנו בהרצה, אנחנו בפיתוח, אנחנו קומוניסטים.

בניסיון (אבוד מראש, אני מודה) לסייע לקולגותיי ההולכים ומתרוששים בענף, אני מביאה כאן את מיטב המשפטים שצריכים להדליק לכם נורה אדומה בכל פעם שאתם מציעים את עצמכם לעבודה. לגזור, לשמור וכמובן לקמט ולהשליך ברגע האמת.

  • אם זה יתפרסםנשלם (אז מה אם הזמנו מכם את הפרוייקט הזה ועבדתם עליו במיוחד)
  • זה יופי של רזומה (כן, וכשהמעסיק העתידי ישמע שעבדתם בחינם בשביל קודמו, הוא ממש ייצא מגדרו כדי לשלם לכם)
  • זה פרוייקט לעמותת צדקה (דווקא קיבלנו תקציב, אתם פשוט לא חלק ממנו)
  • יהיה לך קרדיט גדול במיקום נצפה במיוחד (קיבלנו ימבה כסף על מודעות הפרסומת ששמנו בעמוד הזה. הכסף הזה יוקדש להגדלת מחלקת המודעות)
  • אנחנו מתבססים על עובדים קבועים (אתם, אגב, לעולם לא תהפכו לכאלה)
  • אנחנו עסק קטן/סטארטאפ (אנחנו מחכים שמייקרוסופט יקנו אותנו, וגם אז לא נשלם לכם)
  • אנחנו מקווים שנוכל להתחיל לשלם בקרוב (אנחנו גם מקווים לשלום כולל במזרח התיכון)

איך זה קרה? מאיפה החוצפה לבקש מאנשים להקדיש זמן, מאמץ וכישרון ובתמורה לא לתת להם דבר? מתי נולדה הנורמה הזו? אולי זו האינפלציה היחסית של כותבים, כשכל טוקבקיסט ופייסבוקיסט מקיף את עצמו במשבחים ומהללים שמאיצים בו "לעשות עם זה משהו", וכך נוצרת בועה ענקית של כותבים גרועים שמוכנים לתת הכלבחינם – תמורת הזכות לראות את שמם מתנוסס בראש מאמר? הרי המעסיקים שיושבים מולכם ומבקשים מכם לעבוד ללא תשלום לא היו מעלים בדעתם לתת את תיקון המזגן או המכונית לידיו של חובבאלקטרוניקה טרי רק כי הוא מוכן לעשות זאת תמורת קרדיט. שלא לדבר על העובדה שהם עצמם לא היו מוכנים לבלות יום אחד של משחק סוליטייר במחשב בלי שכר. תנאי ההעסקה בענף התקשורת זוכים לעיתים תכופות לתואר "זנות". שכחנו שזונות לפחות מקבלות כסף.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.1.2011