"גוטפריד קלפרבּיין הוא חזיר. שכן מצויים חזירי אדם גם בין הילדים ודבר זה מכאיב ביותר. סימני ההיכר של חזירי אדם מרובים הם. אם האדם עצל ושמח לאיד חברו, נוכל וגרגרן רודף בצע ומרבה לשקר, יכול אתה להתערב מאה כנגד אחד, שלפניך חזיר-אדם. כל הרוצה להפוך חזיר כזה לאדם הגון למה הוא דומה? לטוחן מים.אין לך בעולם משימה קשה ממנה. וכל כך למה? לכאורה, אם תסביר לאדם מה טוב ומה נעים להיות הגון – ההגיון אומר, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיהיה לאיש הגון, האין זאת? כולכם מכירים את המשקפות הנתנות להתארך במשיכה. הן נראות קטנות ונאות, יכולים לתת אותן בכיס. אבל כשאתם מושכים אותן, מגיע ארכן עד לחצי מטר ומעלה. הוא הדין, לדעתי, בחזירי-אדם, ואולי אף בסתם בני-אדם. כל מדותיהם טבועות בהם מטבע ברייתם. אין בני האדם משתנים, אינם אלא גדלים, ממש כאותן המשקפות. אין כח בעולם שיוכל להעניק לאדם תכונה שאינה מצויה בו מלידתו. אפילו לא אם תעמדו על הראש." (אריך קסטנר, מתוך "פצפונת ואנטון")
כבר כמה שבועות שהרצון לכתוב מצרצר לי. קראתי כמה ספרים טובים והתכוונתי לכתוב עליהם ביקורת אוהדת ("מאה ימים" של לוקאס ברפוס, הוצאת בבל. מהרו!), ועוד כמה מחשבות שביקשו להתנסח על הצג- ובכל זאת לא כתבתי. לא הרגשתי את הצורך הבוער. וכשלא בוער, עדיף לא לכתוב כלל. אז הנה, היום הגיע הגפרור שנשרף והצית להבות:
בעל הבית התקשר.
כבר 6 שנים שאני גרה בתל אביב, מתוכן 3 בדירה הנוכחית. הדירה שלנו מאכלסת 3 שותפות ב-3 חדרים, בלי סלון. שכר הדירה עלה 6 פעמים ב-3 השנים האחרונות: מ-1500 ש"ח לשותפה ל-1550, 1650, 1750, 1800 ולפני חודשיים הודיע לנו בעלבית ששכר הדירה יעלה מ-1800 ש"ח ל-2050 ש"ח לכל שותפה. חרקנו שן והסכמנו. 250 ש"ח זה פחות מלעבור דירה. השותפה השלישית עוזבת אחרי שנה לטובת לימודים בירושלים ואנחנו מחפשות לה מחליפה. היום בעל הבית התקשר והודיע שהשותפה הבאה שנמצא תצטרך לשלם 2250 ש"ח, ובבוא היום, גם אנחנו. כלומר- קפיצה של 450 ש"ח בשכר הדירה החודשי, שלא כולל ארנונה, מים וכו' (עניין של כ-400 ש"ח לכל שותפה, וזה עוד לפני אינטרנט). למה? ככה.
תשובתו: זה עדיין יוצא יותר נמוך מהמחיר הריאלי. עניתי לו בטון הכי שקט שלי: ריאלי למי? ריאלי למה? המשכורת הריאלית שלי לא עלתה באופן ריאלי מאז 2009. להיפך, אפילו ירדה. הוא ענה: ראיתי פשוט דירה אחרת באותו גודל שבדיוק מעלים בה את השכ"ד. אמרתי: נכון, גם טרה ושטראוס העלו את מחירי הקוטג' כשהם ראו שתנובה עשתה את זה. אז מה? תראה, אמרתי לו, אין לי מה להתווכח. זו הדירה שלך. אין שום חוק, שום רגולציה, שום דבר שעומד בדרכך. אף אחד לא יכול להגיד לך כלום. מותר לך. אבל זה שמותר לך לא עושה את זה טוב או נכון יותר.
הוא מלמל משהו כמו "זה שאני נחמד זה מביא אותי למצבים לא נעימים".
אז לא, עודד. זה לא כי אתה נחמד- זה כי אתה חמדן.
אתה רק צריך לסדר מחדש את האותיות. קמת הבוקר, קראת בעיתון שהמחירים בתל אביב עדיין מטפסים במדרגות לגן עדן והחלטת שאפשר להעלות את שכר הדירה כי גם הפעם אף אחד לא יעמוד בדרכך. כי אתה חי במדינה שבה מותר לך לעשוק ולגזול תחת הססמה "אני יכול למצוא מישהו שישלם את זה".
הדירה לא רעה. לא טובה, אבל גם לא רעה. משופצת אה-לה-בעלבית-לחוץ, במינימום השקעה או עניין. אבל אנחנו אסירות תודה על המיקרוגל הישן והדלתות החורקות כי כמו שכולנו יודעים, בתל אביב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אבל 450 ש"ח?! על מה?
אתה בעל בית טוב, באמת. מתקן כשצריך לתקן, לא שומעים ממך 99% מהזמן. האם זה כשלעצמו שווה 450 ש"ח נוספים בכל חודש? מילא, אם בחוזה היה סעיף "בעל בית נחמד", שעליו היה נגבה הסכום הזה. אולי אז היית יכול לומר שיש לך ביד אוצר. אבל אין סעיף כזה, והדירה עצמה לא עברה שום שינוי לטובה בשלוש השנים האחרונות: הדלתות מ-1940 עדיין חורקות ומלאות תולעי עץ. הרטיבות במקלחת עודנה שם. הביוב בחצר עדיין פתוח והתריס שביקשתי להחליף ב-2008 עדיין מחייך אליי חיוך חסר שיניים. אולי בעצם הסעיף החדש בחוזה צריך להיות סעיף יציבות: שום דבר לא משתנה, גם זה שווה כסף.
אתם יודעים איך עובדת גביית דמי חסות ("פרוטקשן")? בספר "יהודים קשוחים" מתאר ריץ' כהן את שיטת הפעולה של הגנגסטרים היהודים בניו יורק בשנות ה-30: שניים היו מגיעים למאפיית לחם, מציגים עצמם לפני בעל הבית. אחד היה נושא נאום עצוב על הפשע ברחובות ועל הצורך להגן על עסקים תמימים מפניו. "אם תצטרף אליי ותשלם לי, אני אדאג לשמור עליך מכל מיני מהגרים מטורפים שעלולים לבוא פתאום ולשרוף לך את המקום". אם בעל העסק היה נבהל מספיק, העסקה הייתה נחתמת במקום. אם לא – כמובן שכבר באותו לילה באו "מהגרים מטורפים" ושרפו לו את העסק. אחרי פעם אחת כזו הוא כבר הבין את הרמז ושילם.
פרוטקשן הוא דבר שרובנו חושבים עליו בהקשר של עבריינים גדולים, ערסים, מועדונים או בדואים בבאר שבע. רחוק, נכון? עכשיו תחשבו רגע על הדברים שבעלי בתים אומרים: "אני יכול למצוא מאוד בקלות דייר אחר", "לא תמצא דירה זולה יותר", "אני מאוד נחמד איתך, בעלי בתים אחרים כבר היו מפנים אותך ומשכירים למישהו שמשלם". יד על הלב- לא פרוטקשן? כשאני עוברת בשדרה ורואה את עמדות האופניים בתשלום של העירייה אני חושבת על ארבעת זוגות האופניים שנגנבו ממני ב-3 השנים האחרונות. את כולם רכשתי בחנות, כמו ילדה טובה. ובכל פעם מצאתי את השרשרת חתוכה לשניים, לועגת לי בבוקר. מישהו עבר בלילה, גזם אותה ולקח. פעם אפילו באתי למשטרה עם שם ותמונה של מישהו שבאופן מאוד מחשיד פרסם 20 זוגות אופניים למכירה במחירים מגוחכים, כולם "לרגל מעבר לקטנוע/מעבר דירה/מעבר למכונית". המשטרה לא עשתה כלום. תמונה של הפנים שלו! הייתי צריכה להביא אותו אזוק, כנראה. אנשים מאשימים את העובדים הזרים, אבל לא הם גונבים את האופניים אלא החרא מהשכונה שלי שמוכר להם אותם ב-100 שקל. מה'כפת לו, רווח טהור. והם? הם צריכים להגיע לעבודה איכשהו, לא? כמוני. אז בשביל שלא יגנבו לי את האופניים אני צריכה לשלם לעירייה פרוטקשן. זה ששילמתי וקניתי אופניים משלי זה לא מספיק טוב. תשתמשי באופניים שלנו, זה יעלה לך כסף אבל לפחות לא יבואו "מהגרים מטורפים" שישרפו לך את העסק.
עכשיו יבואו הטוקבקיסטים הפופוליסטים ויאמרו לי: "אל תגורי בתל אביב". סליחה? באתי לתל אביב כדי לעבוד. לא כדי להפוך לכוכבת קולנוע. ואני עובדת קשה. תמיד עבדתי קשה וסביר להניח שתמיד אעבוד קשה. לצערי, העבודה שלי נמצאת כולה באיזור תל אביב. לא רק המעסיק הספציפי- אלא תחום התעסוקה כולו. נסו למצוא מערכת עיתון מרכזית בעיר אחרת, נראה אתכם. תגידו לי להחליף מקצוע? תחליפו אתם מקצוע. אני לא יוצאת למועדונים ולא למסעדות, לא מתועדת בפפראצי בקנטינה ולא רוקדת על השולחן עם עינת שרוף בגנקי. אני אישה צעירה שעובדת קשה, בלי גב כלכלי, בלי עתיד באופק. אתם באמת חושבים שבנצרת עילית יהיה לי טוב יותר? בבקשה, עברו לשם, נראה אתכם מתפרנסים.
אז מה אני אגיד לך, עודד בעלבית- אתה לא איש רע. אני משוכנעת שאתה אבא טוב, ושהבית שלך ברמת השרון מכניס אורחים. אני גם לא חושבת שאתה מתעשר על חשבוני, כי אף אחד לא מתעשר מתוספת של 450 ש"ח לחודש, אפילו אם מכפילים את זה בשלוש שותפות. סביר להניח שהכסף הזה יעבור בחשבון הבנק שלך וייצא ממנו בלי שתרגיש בכלל, כי גם לך יש משפחה ואוטו והוצאות וחוגים לילדים. זו רק אני שארגיש כל שקל ושקל, ארבע מאות וחמישים פעם. בכל חודש, שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל ועוד שקל
נועה אסטרייכר | אחת העם 