פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

מודעות פרסומת

יד לקשיש

יש כתבות או מאמרים שרק הכותרת שלהם מספיקה כדי להזניק לי את לחץ הדם. כמובן, כל כותרת פוליטית/מדינית בעלת ניחוח גזעני או מחרחרת מלחמה נכנסת לקטגוריה, אבל גם במדורים תמימים לכאורה עלולות להסתתר חבילותנפץ קטנות: הסוג המכעיס ביותר הוא כותרות מזן "מחקר קובע: משתלם יותר להעסיק עובדים מעל גיל 50”, או "כל הסיבות לשכור דווקא מבוגרים לעבודה". אוהו, כשאני נתקלת בכותרות כאלה, עדיף לא להתקרב אליישלא תחטפו ממני ביס.

***
למה? כי כתבות מהסוג הזה הן המקבילה לכתבות על הנזקים הבריאותיים הבלתי הפיכים שטמונים בשימוש בטלפון סלולרי. קוראים, מהנהנים, ומוחקים מהזיכרון במהירות.

בואו נגיד את זה בצורה הכי מגעילה שאפשר: גבר או אישה, לא משנה מאיפה באת או מה למדתאם עברת את גיל 40 ואתה מחפש עבודה, כדאי שתמות. כן, תמות. מחלה ממאירה שתחסל אותך במהרה, תאונת דרכים בכביש מועד לפורענות או התאבדות ספונטנית: עולם שלם של אפשרויותמוות נפתח בפניך ואתה מוזמן לנצל אותו, כי אתה יכול לשכוח מעבודה שתאפשר לך לחיות.

***
כל מה שמטריד או מבאס אותך בתחום התעסוקה כשאתה בן 20, הופך לביצת גועלנפש ברגע שחצית את גיל 40. שוק העבודה הישראלי מתמחה בלהוציא לך את הנשמה ולשתות לך את הכבד עם קשית, החל משלב חיפוש המשרה המתאימה וכלה בנסיונות הנואשים לקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה: אתה לא חשוב יותר ממחסניתדיו לפקס שאליו נשלח דף קורות החיים שלך (ונושר ממנו באלגנטיות, הישר אל הפח המונח מתחתיו). הטקטיקה אכזרית וחוזרת על עצמה בכל מקום:

  • מסמן מודעות בעיתון? רואים שאתה זקן. כן, העיתונים זורקים לך כמה הצעות חינמיות, ותהיה בטוח שאף אחת מהן לא רלוונטית כבר בירידה לדפוס. מעוניין במשרה שבאמת מתאימה לכישורים שלך? שארית הכסף שנותר לך בחשבון תעבור לכיסם של אתרי הדרושים הגדולים שגובים דמי מנוי מופקעים עבור הזכות לשלוח דרכם קורות חיים. הרי מי כמוהם מכיר מקרוב את המצוקה שלך, ומי אם לא הם יהיו הראשונים לגזור עליה קופון.
  • שלחת אלינו קורות חיים? אז מה. בימינו, עם ה-SMS והמיילים, אפשר היה לצפות ממקומות עבודה או חברות כוח אדם שיחזיקו מסמך לקוני מוכן מראש ובו המילים: “קיבלנו, נדבר", או במקרים קשים יותר– “קיבלנו, לך תקאווד". אבל לא. אתה יכול לנחש, לשדר טלקינזיס, לפנות למתקשרת עם רוחות: לעולם לא תדע אם מישהו בכלל טרח להוציא את הדף שלך מהפח.
  • אתה צריך עבודה עכשיו? יופי לך. אנחנו נשמור את קורות החיים שלך במאגר. אם יהיה לך מזל ומי שכן התקבל אלינו התברר כקלפטומן ושקרן פתולוגי, אתה צפוי לקבל מאיתנו טלפון מפתיע, אפילו אם חלפו שמונה חודשים מאז פנייתך המקורית אלינו. אל תהיה כבד, אנחנו יודעים שאתה עדיין מובטל. זה לא שיש לך אופציות אחרות או משהו. תגיד תודה שבכלל שמרנו את הדף שלך.
  • הזמינו אותך לראיון עבודה. סימנת ביומן, הכנת סט בגדים הולם, צחצחת את התשובות לשאלת "מהו החסרון הגדול שלך?” ופתאום מודיעים לך שהראיון נדחה בכמה ימים. כמה? לך תדע. מהם כבר לא תשמע יותר, נורא כואב להם להגיד לך בטלפון שהבן של יו"ר הדירקטוריון קיבל את הג'וב בסוף. ככה הם, רגישים כאלה.

***

אז למה לשכור אנשים בין גיל 40 ל-60 לעבודה? מכל הסיבות הנכונות: לרובם כבר אין ילדים קטנים שצריך לאסוף מהגן ב-13:00, מסיבות סוףשנה, תינוקות עם תפרחת חיתולים. בניגוד ליוצאיצבא נמרצים עם חיוך מאוזן לאוזן, הם לא מחפשים את הג'וב שיביא להם את המליון השני עוד בטרם צברו את הראשון. הם לא יודיעו לך בהתראה של שבוע שקיבלו הצעה טובה יותר מהחברה המתחרה, הם מחפשים פרנסה שתחזיק אותם ואת המשפחה שלהם (או את דמי המזונות) לאורך זמן. הם נאמנים למקום עבודה אחד, וסביר להניח שבשעות המשמרת לא תתפוס אותם מבזבזים זמן בלהציק לבחורות בפייסבוק. הם לא ינסו לרשת אותך בעודך בחייך או לתפוס שיחות עם המנכ"ל מאחורי גבך. עובד כזה רוצה לחיות ולהגיע לפנסיה בשלום, לא להיות מלך הג'ונגל.

***
אבל כל מה שכתבתי כאן לא מעניין אף מעסיק. כי עדיף לקחת ארבעה צעירונים משומנישיער שנפלטו זה עתה מאחת המכללות עם תעודה מודפסת על מפית ביד אחת ו"אבא עשיראבא עני" ביד השנייה. כאלה שבלי לעבוד בעסק יום אחד בחייהם כבר סיימו קורס מנהל עסקים. רק לא מישהו שיודע משהו על החיים. רק לא זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.2.2011

אבא שוב מובטל

אתמול זה קרה שוב. הנייד שלי צלצל, ואבא היה על הקו. רוצה לשמוע משהו מצחיק? הוא שאל, ואני כבר ניחשתי את ההמשך: שוב פיטרו אותו מהעבודה. אם מביטים בקורות החיים של אבא שלי מעשר השנים האחרונות, אפשר לחשוב שמדובר בילד בן 22 שחזר מהמזרח עם פטריות במוח ולא בבעל משפחה משכיל ומיושב בדעתו. לא ברור, ואולי מוקדם לקבוע, אם אבא שלי סובל מנאחס תעסוקתי קבוע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אחת לחצי שנה מגיעה ממנו הבשורה: פוטרתי.

Gary tamin - sxc

אבא שלי נולד בירושלים, הצעיר משלושה ילדים במשפחת קונדיטורים הונגרית שהחזיקה מאפייה וחנות קטנה באחת הפינות של שוק מחנה יהודה. הילד הממושקף והרזה משכונת בית הכרם לא היה שונה משאר חבריו לכיתה – כמוהם, הוא הלך לצופים, חיכה לכרכים חדשים של אנציקלופדיית "תרבות", ועקב בהתלהבות ובחשש אחרי אירועים בעיתונים וברדיו. שכונה שקטה של המעמד הבינוני-בורגני, ויטרינת זכוכית בסלון וארונות פוליטורה חומים בחדרים, עיתון "דבר לילדים" ומפיות תחרה על מסעדי הכורסאות. בשנות התיכון למד בבית הספר "בויאר", כשעוד נחשב אחד ממוסדות החינוך הטובים בארץ.

לצבא שמח ללכת – האמין באופן מוחלט בציונות ובתבונת צה"ל ומפקדיו. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בסיני, לא רחוק מהתעלה. כמה שבועות לפני המלחמה הגיע קצין לפלוגה ושאל למי יש תעודת בגרות. סמל אסטרייכר הצביע. בגרות לא הייתה נפוצה כל כך בימים שתלמידים רבים נשלחו לתיכון מקצועי, ללימודי רתכות או מכונאות רכב. בזכות תעודת הבגרות נשלח לתפקיד שלישותי ברפידים-אחראי משכורות חיילים – ולא נשאר למות בסיני כמו רבים מחבריו שאבדו לו במלחמה ההיא.

לאחר השחרור רצה ללמוד היסטוריה, אבל אבא שלו קיווה שייכנס לעבודה בעסק המשפחתי, שבינתיים השתנה ממאפייה קטנה בשוק לבית קפה וקונדיטוריה במרכז ירושלים. בעצת אביו נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. שלושה חודשים מסויטים של מספרים וחישובים לא מובנים עברו עליו עד שהתייאש ועזב את החוג. בכל זאת החל לעבוד עם הוריו בבית הקפה. באמצע

שנות השבעים נפטר אביו בניתוח פשוט שהסתבך, והוא נשאר לסייע לאמו – משנע בטנדר מסחרי מאפים משובחים מבית הקפה לקפיטריות של מוסדות שונים: בנק ישראל, הטלוויזיה הישראלית ברוממה. בני המחזור שלו למדו, השתזפו על הדשא שבין הפקולטות, והוא עבר ביניהם עם קופסאות עמוסות עוגות בדרכו למזנון האוניברסיטה.

בית הקפה נסגר בשנת 1994. הפיגועים במרכז העיר, שינוי בטעם הקהל וההתמעטות הטבעית של ציבור ההונגרים המבוגרים והיקיות הקשישות משכונת רחביה פגעו אנושות בפרנסה. הדלת ננעלה על עסק בן חמישים שעבר שיפוץ מקיף ויקר רק חצי שנה לפני שנסגר.

אבא שלי, שבאותה תקופה הפך לאב בפעם השלישית, לא חש חרטה. ממילא לא אהב את העבודה הזו – ידע כל הזמן שלא לה נועד. כדי להמשיך ולפרנס את המשפחה שהתרחבה בחר בהסבה מקצועית, ונרשם ללימודי מלונאות. במשך כמה שנים ישב בכיתות עם סטודנטים צעירים ממנו בעשרים שנה, התאמן בקיפול מפיות ומגבות, חיכה לעבודה.

בסיום הלימודים התקבל למשרת פקיד קבלה במלון ירושלמי. איש מבוגר בין סטודנטים שחוסכים לטיול הגדול. שעות ארוכות של עמידה על הרגליים ומשכורת זעומה היו מנת חלקו, אך גם פינה קטנה זו לא החזיקה מעמד. ענף המלונאות בירושלים לא היה המקום הנכון להיות בו בין השנים 1996 ל-2000. התיירים לא הגיעו, המלונות נשארו ריקים. באחד המלונות נסגר אגף שלם של חדרים מחוסר ביקוש, ואבא שלי נדד כמו ציפור בחורף – שמח על כל רבע משרה שניתנת לו, אבל אחת לכמה חודשים הגיע המכתב: צמצומים, קיצוצים, הפחתת כוח אדם.

הייאוש לא נדבק לאבא שלי: בין העבודה לאבטלה החליט לגייס את הכסף המעט שנותר ולהגשים חלום ישן – לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. השלים תואר ראשון ותואר שני, יושב ערבים ארוכים ומסמן מאמרים בעט זרחני, בולט בין חברים ללימודים שיכלו להיות ילדיו, זורח בטקס קבלת התארים באמפיתאטרון הגדול שעל הר הצופים.

כאשר הבין שמלונאות היא מקצוע הפכפך מדי, נרשם ללימודי ספרנות ומידענות במכללת דויד ילין, וסיים את הלימודים כספרן מורשה. בספרייה הלאומית בירושלים שמחו לקבל אותו לפרויקט של סריקת גיליונות ישנים של עיתונים עבריים מתחילת המאה העשרים. שכר מינימום, מעט שעות, ובכל זאת – עבודה. כעבור שלושה חודשים החליטה הספרייה הלאומית לעצור את הפרויקט מפאת מחסור בתקציב, ואבא שלי נשלח הביתה.

תקופה נוספת חלפה עד שהתקבל לעבודה בספרייה עירונית, בשכר של אלפיים שקלים לחודש. כן, אלפיים שקלים לחודש. קראתם נכון. החוזה הראשוני שחתם עליו היה לשישה חודשים, עם אופציה להארכה. אתמול קיבל מכתב – ששת חודשי ההעסקה הגיעו לקצם. אנו מודים לך על שירותיך. בהצלחה בהמשך הדרך.

אבא שלי בן 57. מעולם לא החמיץ יום עבודה ללא סיבה מוצדקת. בחגים ובחופשות תמיד חיכה לשוב לשגרה. כשהייתי ילדה כמעט לא ראיתי אותו – לעבודה בבית הקפה היה יוצא ב-4:00 לפנות בוקר, ונוסע להדליק את התנורים במאפייה לקראת היום. חוזר ב-22:00 בלילה, כשכבר הייתי במיטה. לפעמים עוד הצלחתי להישאר ערה, לזנק עליו בכניסה: "אבא! מה הבאת?" תמיד הביא משהו – מסטיקים צבעוניים, צעצוע קטן, גלידה בקיץ.

תמיד השתדל, אבל לרוב הלכתי לישון בלי לראות את פניו. לאורך כל ילדותי, אם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון, ידעתי שהיום יום שבת. בימי חול הייתי רק עם אמא. אבא שלי מעולם לא התייחס לעבודה כעונש או מטלה שנואה. כמוני, גם הוא נובל אם שולפים אותו מאגרטל התעסוקה. אני מנסה לעזור לו עכשיו, אבל גם אני בסך הכול מוכרת ספרים. לא אשת עסקים חובקת עולם. לא טייקונית מיליונים.

אם אתם מכירים מקום עבודה שישמח להעסיק אדם משכיל, סבלני, חייכן וחרוץ, תודיעו. הוא אבא שלי, והוא מחפש עבודה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.11.2009

באתי ללשכת העבודה

כמו בכל שבוע מאז חודש ינואר, גם ביום שני שעבר יצאתי למפגש אינטימי עם מכונת טביעות האצבע של לשכת התעסוקה בתל אביב. אצל רוב האנשים זו תמציתה של מערכת היחסים עם הלשכה: תור, אצבע, פתק, קישטא. לי, משום מה, לא היה מזל כזה.

ההתחלה הייתה דווקא אופטימית: בבוקר בהיר של ינואר התייצבתי בלשכה לראשונה. הפקיד איאסו אסמרה התקשה למלא את משבצת המקצוע בטפסים שלי מכיוון שבלשכה לא מכירים בעריכה או בכתיבה כמקצוע, אבל ממילא היה לי ברור ששום עיתון לא מחפש את הכוכבים הבאים שלו במשרד התעסוקה. לא נורא, חשבתי לעצמי, נחפש עבודה לבד, ובינתיים נקבל מלגת קיום קטנה שתספיק לשכר דירה ולחם אחיד.

הצרות התחילו כשמצאתי בכוחות עצמי חצי משרה צנועה בתחום התוכן באינטרנט, ועדכנתי את הלשכה בבשורה המשמחת. איאסו מסר לי טופס כלשהוא ואמר לי לגשת אתו לביטוח הלאומי כדי שאהפוך ממובטלת רגילה ל'זכאית להשלמת הכנסה'.

בשלב זה גיליתי תופעה מוזרה: בניגוד לכל היגיון, לשכת התעסוקה והביטוח הלאומי שוכנים ברחובות שונים, וכמובן פועלים בשעות שונות. העברת הטפסים מתבצעת פיזית, כמובן, הרי הפקס והאי-מייל הם אמצעים עתידניים שטרם נכנסו לשימוש במוסדות ציבוריים.

לאחר כמה ניסיונות נפל הצלחתי להעביר את המסמך לידיים הנכונות. כעת, קיוויתי, אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה הצנועים שלי.
בציפייה דרוכה המתנתי ל-17 בחודש (התאריך התמוה שהביטוח משלם בו לאומלליו הנצרכים), אך חשבוני נותר מיותם. בביקוריי הבאים בלשכה התפלאתי לגלות שמכונת טביעות האצבע אינה מזהה אותי, ועליי לבלות שעתיים נוספות בתור הארוך שהשתרך ליד גומחתו האפרפרה של איאסו. כששאלתי מדוע, קיבלתי את התשובה "לא יודע, ככה זה". מה שהתחיל כסטוץ קצר עם מכונה הפך לחתונה קתולית עם פקיד.

מהביטוח הלאומי לא הגיע דבר בינתיים, ובכל פעם שפניתי למוקד הטלפוני (המופעל על ידי חברה פרטית המאופיינת במידע לא עדכני ונציגי שירות שנחתו הרגע מהטיול במזרח) זכיתי לגרסאות שונות של התשובה "לא יודע".
תיבות דואר, רחוב ברנר
בניסיונותיי הפתטיים לקשר בין שני המוסדות הללו (הביטוח והלשכה) נתקלתי בחומה נוסח גדר ההפרדה: סירוב מוחלט לכל סוג של דיאלוג או הכרה בזכות הקיום של הצד השני. שוב ושוב נשלחתי והוחזרתי כחבילה שאיש אינו חפץ בה, מאיאסו לאידה דרור הרכזת, לצביקה מנהל הלשכה, ומשם בחזרה לביטוח הלאומי.

בביטוח אמרו לי "זו בעיה של הלשכה", ובלשכה אמרו "זה עניין של הביטוח". הצעתי החלושה לקיים שיחת טלפון בין הגורמים נענתה בנחרת בוז. חודשיים נוספים חלפו, חצי המשרה שמצאתי נעלמה בטרנד הקיצוצים, ודמי אבטלה אין.

את השלווה שלאחר ייאוש אשר שקעתי בה החרידו שני מכתבים שנחתו בתיבתי ביחד: המכתב הראשון הודיע לי שאם לא אשלח את טופס 7829 בתוך שבוע, לא אקבל דמי אבטלה. הצצה קצרה בראש הדף גילתה לי שהוא נכתב לפני חודש.

במכתב השני, איך לא, חיכתה לי הודעה על ביטול זכאותי לדמי אבטלה, מאחר שלא שלחתי את טופס 7829. כן, גם שירותי הדואר של הביטוח הלאומי מופעלים על ידי חברה פרטית, הפועלת ברוח ערכיו של המוקד הטלפוני.

בתחילת חודש אפריל התיישבתי מול דגנית יצחקי, פקידת התביעות של הביטוח, והודעתי שכאן תהיה קבורתי. היא העבירה אותי ללשכתה הממוזגת של מנהלת אגף בשם פלורה אברהם. פלורה הודיעה לי כי לשכת התעסוקה לא העבירה מעולם לביטוח הלאומי דיווח על אודותיי וכי לפי המחשבים שלהם איני קיימת.

הבטתי באותה פלורה ובתנופה חבטתי את ראשי בשולחנה העמוס קלסרים. זו הייתה הוכחה מספקת לקיומי ואכן, בכמה הקשות מקלדת נוספות היא גילתה שדיווח כלשהוא בנוגע אליי אכן הועבר אליהם אי-אז, אך נכתב בו שאיני זכאית לדמי אבטלה, מכיוון שאני כבר עובדת במשרה שהופניתי אליה על ידי הלשכה.

משונה, מלמלתי, הייתי משוכנעת שאת העבודה ההיא מצאתי בכוחות עצמי.
רגע – באמת מצאתי אותה בכוחות עצמי!
ואז הבנתי: פקידי הלשכה חייבים להציג דוחות על מספר האנשים שהם מפנים לעבודה בכל חודש. אחת כמוני, שהסיכוי שלה למצוא עבודה דרך הלשכה שקול כנגד סיכויי השלום בין ישראל לאיראן, דופקת להם את הסטטיסטיקה. מה עושים? מפברקים. מי כבר ישים לב?

פלורה הבטיחה לי שב-17 באפריל אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה של ינואר-פברואר. למרבה הפלא, ערמת פרוטות מאובקות אכן נחתה בחשבון הבנק שלי בקול צלצול מתכתי.

קיוויתי שאולי כעת אצליח לקבל גם את השאר, אבל ביום שני לפני שבועיים ציפתה לי הפתעה: "את כבר חמישה חודשים כאן, אני חייב להפנות אותך לעבודה", בישר לי הפקיד איאסו. התרגשתי – מיום הגיעי ללשכה לא הוצעה לי שום משרה. בדמעות תודה לקחתי מאיאסו את ההפניה, נרגשת לקראת התחנה הבאה בקריירה שלי כעורכת או כותבת, מצדי אפילו קלדנית זוטרה.

בדף הלבן, מסומנת במרקר צהוב, חיכתה לי הצעת עבודה כפועלת פס ייצור במפעל למטליות ניקוי וסמרטוטים. הבטתי בדף, הבטתי באיאסו ויצאתי מהלשכה.
בבית חיכה לי מכתב טרי מהביטוח הלאומי: "אנו מודיעים לך כי סיימת את מכסת דמי האבטלה המוקצית לך, ואינך זכאית עוד לתשלום".

כמה ימים לאחר מכן התקשר איאסו והודיע לי שמכיוון שלא פצחתי בקריירת הסמרטוטים שייעד לי, הוא מכניס את שמי לרשימה השחורה על תקן "סרבנית עבודה". ביום שני האחרון לא טרחתי להתייצב בלשכה.

בפעם הבאה שתשמעו בחדשות על ירידה במספר מבקשי העבודה, דעו שלא מדובר בהתאוששות המשק אלא בכמה אלפי אנשים כמוני שנשארו בבית כי התעייפו מלהילחם על מה שמגיע להם.
איאסו, אידה, צביקה, דגנית ופלורה – אין ספק שהצלחתם במשימה: לעולם לא אטריד אתכם עוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.6.2009