על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

מודעות פרסומת

המירוץ לדירה

יום שלישי, 19:45 בערב, על השולחן כוסות מיץ (רעיון של ר', השותף) ועוגיות מזל סיניות (רעיון שלי). בעוד רגע יישמע צלצול בדלת, ובפתח יעמדו כמה בנות שנענו למודעה שפרסמתי ב"הומלס". ת', השותפה השלישית בדירה, תעזוב בסוף ספטמבר, ואנחנו מחפשים שותפה חדשה. או, הנה הדפיקה הראשונה, ר' קם לפתוח. אורות, מצלמה, אקשן.

מוזיקה קצבית נשמעת, הדלת נפתחת לאט. המצלמה מתמקדת בשתי רגליים חטובות בסנדלי גלדיאטורים מוזהבים, ועולה באטיות, ובתוך כך סוקרת גוף מושלם, פנים מאופרים למשעי ושיער מעוצב למופת. בעלת הנכסים הפיזיים הללו זזה מעט הצדה, ומאחוריה רואים תור ארוך, ובו בחורות בשלבים שונים של שנות העשרים לחייהן.

צילום: נועה אסטרייכר

בניין דירות בתל אביב. כאן גרים המון שותפים צילום: נועה אסטרייכר

ר': "ברוכות הבאות ל'המירוץ לדירה'. מימין השירותים, המקלחת והמטבח. משמאל כיור מלא כלים שלא שרדו את ההדחה האחרונה (המצלמה מתמקדת בכפית זנוחה על השיש, וחוזרת אל פניו של ר').

אם נדמה לכן שראיתן הכול בתמונות שהעלתה נועה לאינטרנט, אתן טועות. בדירה הזו יש פינות שלא דרך מגב ספונג'ה בהן מאז השיפוץ שהסכים בעל הבית המקורי לעשות בשנת 1947, לרגל כ"ט בנובמבר. כבר אז הוא ידע שיום יבוא ואנשים יהיו מוכנים לשלם הון בשביל דירה בעיר העברית הראשונה. כיום נכדיו ממשיכים לשמור על הגחלת, ומקפיצים את שכר הדירה ללא התראה, לפי תחושת הבטן הנבואית שהונחלה להם דרך המסורת המשפחתית.

רגע לפני שנעבור לשלב השאלות המכשילות, נצא לפרסומות, ולאחר מכן נדע מי תישבר בשלב הסיור בשירותים, מי תבקש לראות את חשבון הארנונה ומי, אם בכלל, תישאר אתנו ותהיה הזוכה ב'המירוץ לדירה!'" (מוזיקת מתח מתגברת. קאט לפרסומות).

בתקופות שחיפשתי דירה חשבתי שאין דבר קשה יותר מלהתקבל לדירת שותפים. עכשיו אני יודעת: קשה הרבה יותר לחפש שותפה לדירה קיימת. אם חשבתי שהדרישה לשותפה ממין נקבה בלבד תרכך במקצת את מצעד הבלהות, התבדיתי ברגע שהשמיע פעמון הכניסה את הצלצול הראשון. כולם מקטרים על מצוקת הדירות בתל אביב, הדחיסות, החדרים המחולקים לרבעים וכמובן שכר הדירה המופרע, אבל איש לא מדבר על מצוקת הדיירים: אלוהים אדירים, מאיפה האנשים האלה באים?
למשל, חובבת החיות. מועמדת כזו תמתין בשקט עד שיפנו אליה, תהנהן בנימוס לכל ההסברים, תענה לכל השאלות, ואז, רגע לפני שאתם שולפים חוזה ומחתימים אותה היא מסננת שאלונת קטנטונת: "יפריעו לכם שני כלבים וחתול?" אם חס וחלילה תשובתכם שלילית, היא תנעץ בכם מבט מזרה אימים ותגיד: "לולי, פצקי ובושמילס הם הדבר הכי קרוב לי בעולם, אני בחיים לא אנטוש אותם בשביל דירה כמו שעושים כל מיני אנשים חסרי לב".

עוד בטרם תספיקו להתאושש מרגשות האשם תופיע מולכם המהססת. המהססת די רוצה לגור במרכז תל אביב, אבל היא לא בטוחה. היא חושבת שהיא רוצה ללמוד, אבל לא בטוחה איפה או איזה תחום. יש לה חברה שהציעה לה לגור אתה בפרישמן, אבל היא לא בטוחה אז היא באה לראות גם פה. למהססת צמוד בדרך כלל חבר שזכה לסמכויות של אוראקל בשל יכולתו להנהן לחיוב או לשלילה כשהיא נתלית עליו ואומרת: "מאמי? מה אתה אומר? זה נראה בסדר? או לא? אני פשוט לא בטוחה".

שמאית הנכסים היא מועמדת מהזן הקטלני: היא פורצת לדירה בסערה, צועדת בין החדרים כאילו עיצבה אותם בעצמה, ומעקמת את האף מול התמונות שעל קיר המסדרון. "אתם בטוחים שזה החדר הכי גדול בדירה? אפשר לשבור את מחיצת הגבס? ומה עם המטבח? הוא לא קצת חשוך? אולי נחליף את התריס?" דווקא היזמית הנלהבת הזו מתגלה בדרך כלל כבטטה עצלנית שאינה טורחת להחליף נורה שרופה, ומסכימה להזיז את השידה שחוסמת את הדלת רק במקרה שהדירה עולה באש, וזו דרך המילוט היחידה.

הקרייריסטית תספר שהיא עובדת מהבוקר עד הלילה, תרשים אתכם בחמישה פרויקטים שונים שהיא מארגנת בשיתוף משקיעים מארצות הברית, תנפנף בחברת הסטרט-אפ שהיא מקימה, ותבטיח שהיא כמעט אף פעם לא בבית ורוב הזמן לא מרגישים אותה.  באורח פלא, יום לאחר חתימת החוזה תיחשף הקרייריסטית כמובטלת שחיה על חשבון ההורים, תעבור לחניית קבע על הספה בסלון, ותבלה שם יום ולילה באכילת שעועית מקופסת שימורים. חברים אין לה, ולכן היא תנסה לפתוח בשיחה בכל פעם שתחלפי על פניה, ותשתדלי להיראות עסוקה.

"הפארטי-זנית" לעומתה תגיע עם שלוש-ארבע חברות מצחקקות, ותישבע בכל היקר לה שהיא בן אדם שקט, מסודר וחובב שלווה. סביר להניח שחודש לאחר מכן תמצאו את עצמכם ב-4:00 בבוקר תרים אחרי אטמי אוזניים או רובה ציד, כל דבר שיביא להיחלשות רעשי מסיבת הטוגות שמעבר לקיר.
נכון לרגע כתיבת טור זה טרם מצאנו מועמדת שתתאים לדירתנו החביבה. אולי אנחנו צריכים להגמיש את הקריטריונים, אולי נשכיר את החדר ל-29 עובדים זרים מגינאה. מה שבטוח – בעוד שבועיים ייכנס לחיינו אדם חדש לחלוטין, והדירה (ועמה גם אנחנו) לא נשוב להיות כמו שהיינו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.9.2009