חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

מודעות פרסומת

השיר שהורג את כל מי שמבצע אותו

שלושה ממבצעי השיר הזה מתו טרם זמנם, באופן טראגי.

למרבה המבוכה, המפגש הראשון שלי עם השיר A song for you היה באלבום Lioness שיצא אחרי מותה של אהובתי איימי ויינהאוס, וכלל הקלטות שלא פורסמו. כששמעתי אותו התקשיתי להאמין –
חרוכה, גמורה, שפוכה על הרצפה ומתחננת, איימי יורדת בו מטה מטה, כמו מדרגה אחר מדרגה אל המוות. ורגע לפני, היא שרה את לבה המדמם.
(תרגום חופשי שלי לעברית):

הייתי בכל כך הרבה מקומות בחיי וזמני,
שרתי הרבה שירים, כתבתי כמה חרוזים גרועים.
הצגתי את חיי על במות
מול עשרת אלפים צופים
אבל עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

אני יודעת שהדמות שלי בעיניך היא מה שאני מקווה להיות,
התייחסתי אליך לא יפה, אבל יקירי, אתה לא יכול לראות?
אין איש שיותר חשוב לי
אינך יכול לראות דרכי?
כי עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

לימדת אותי סודות יקרים, על אהבה ללא גבולות
פסעת אל האור כשאני התחבאתי מאחור
עכשיו אני טובה יותר, ואם מה שאני אומרת לא מתחבר –
תקשיב למנגינה, כי האהבה שלי מסתתרת בתוכה.

אהבתי אותך במקום שאין בו חלל וזמן
האהבה אליך היא חיי, אתה חבר נאמן
וכשחיי ייגמרו
זכור איך שהיינו יחד
היינו רק שנינו לבד ושרתי את השיר הזה בשבילך

רק אחרי ששמעתי את איימי נזכרתי שבעצם כבר נתקלתי בשיר הזה פעם, בביצועה של עוד נשמה אבודה ונפלאה – קארן קרפנטר. קארן קרפנטר היא אחת משלושת הקולות העצובים ביותר במאה העשרים, לצד בילי הולידיי ואיימי ויינהאוס הנזכרת לעיל. פעם בדור מתרחש דבר כזה, קול ששולף אותך מהעור שלך.
עם זאת, הביצוע של קארן הוא הכי הפוך מויינהאוס שיכול להיות: בקרפנטרס כמו בקרפנטרס – הניקיון והזוך מתעלים על כל ערך אחר, והעצב של קארן נבלע בניקיון המוקפד הזה והופך את השיר – שממש מתחנן לאיזו זעקה, סדק בחזות האחידה, משהו – לביצוע סטרילי מדי.  אפילו העצב התהומי של קארן, כשהיא יורדת לנמוכים הצ'לואיים האלה שלה, לא מצליח להציל ממנו רגש אמיתי.

אחרי כן חיפשתי רקע על השיר וגיליתי את דוני האת'אוויי,  (שמוזכר אגב אצל ויינהאוס בלהיט "ריהאב" – היא אומרת במפורש שאין לה מה ללכת לגמילה כי "אני מעדיפה להיות בבית לבד עם ריי (צ'ארלס, נ"א), אין לי שבעים יום, ואין שום דבר שתוכלו ללמד אותי – שלא למדתי כבר ממיסטר האת'אוויי").
חקרתי עוד קצת בראיונות שהתפרסמו איתה וגיליתי שלהאת'אוויי הייתה השפעה מוזיקלית גדולה מאוד על ויינהאוס.
את השיר הזה הקליט דוני ב-1971, שנה בדיוק לפני שהקרפנטרס נכנסו איתו לאולפן. הביצוע שלו משלב בצורה מופתית בין ניקיון ללכלוך, בין זעקה לדיקציה מושלמת, והוא עצוב עצוב עצוב כל כך. הקול שלו גובל בזה של סטיבי וונדר, אך כמו שהיטיב מישהו לאבחן פעם – קולו של וונדר נפלא כל כך מפני שהוא תמיד נשמע כאילו הוא מתפרץ בדמעות של אושר.
אצל האת'אוויי, הדמעות ישנן אבל האושר איננו. הביצוע הזה, יחד עם זה של ויינהאוס, פירק לי את הצורה.

הייתי משוכנעת שהאת'אוויי עצמו כתב את השיר – ורק אחרי בדיקה נוספת הסתבר לי שהוא נכתב והולחן בכלל ע"י ליאון ראסל ב-1970. את הביצוע של ראסל לא אדביק כאן, כי הוא איום ונורא בעיניי. ראסל לא יכול לשיר את השיר שכתב בעצמו, כי אין לו מנעד רחב מספיק. זה מקרה קלאסי של גרסאות כיסוי שעולות על המקור פי כמה.

מי עוד ביצע את השיר הזה? עשרות זמרות וזמרים: ארי'תה פרנקלין, ג'ו קוקר, דאסטי ספרינגפילד, פגי לי, ריי צ'ארלס, ווילי נלסון, הרבי הנקוק, להקת סימפלי רד, פטולה קלארק, ועוד רבים רבים.

אבל שניים מתוך שלושת הביצועים שלמעלה לוקחים את כולם בהליכה, ומביאים את משמעות השיר המלאה לשיאה.

איימי ויינהאוס מתה מהרעלת אלכוהול ב-2011' אחרי נסיונות גמילה נשנים מהרואין ואלכוהול. היא הייתה בת 27.

משמאל: איימי ב-2004. מימין: 2009

קארן קרפנטר מתה ב-1983, לבה קרס כתוצאה מחלת האנורקסיה החריפה שממנה סבלה במשך שנים. היא הייתה בת 32.

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

דוני האת'אוויי התאבד ב-1979. לאחר מספר שנים שבהן סבל מסכיזופרניה-פרנואידית, שהתפרצה בשיא הצלחתו. הוא קפץ מחלון חדר המלון שבו התאכסן בניו יורק. האת'אוויי היה בן 34.

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

I've been so many places in my life and time
I've sung a lot of songs I've made some bad rhymes
I've acted out my lifee in stages
With ten thousand people watching
But we're alone now and I'm singing this song to you

I know your image of me is what I hope to be
I've treated you unkindly but darlin' can't you see
There's no one more important to me
Baby can't you see through me
Cause we're alone now and I'm singing this song to you

You taught me precious secrets of a true love witholding nothing
You came out in front when I was hiding
Now I'm so much better and if my words don't come together
Listen to the melody cause my love is in there hiding

I love you in a place where there's no space or time
I love you for my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you

I love you in a place where there's no space or time
I love you for in my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song
Singing this song to you

מיכאל שלי

מייקל ג'קסון לא היה אמור למות. הוא שייך לזן מסוים של כוכבים שכבר היו בשיא הצלחתם כשנולדנו, וקיומם, גם אם סיפק בעיקר שערוריות ומבוכה, נועד להימשך לנצח. גם מדונה היא כוכבת כזו. אנשים שכמוני, שנולדו בתחילת האייטיז, לא מכירים עולם ללא השניים הללו. עבור הורינו היו אלו ג'ון לנון, אלביס פרסלי, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, קארן קרפנטר, ריי צ'רלס, פרנק סינטרה. אנשים שלא יכולים למות פשוט מפני שהתדמית שלהם לא כללה את המניירה הספציפית הזו שנקראת מוות. הם יכולים למלא אצטדיונים, לשבור טלוויזיות בבתי מלון, להקיא את נשמתם מול צלמי הפפרצי, להכניס להיריון חצי מהגלקסיה ולהתכחש לאבהותם, אבל מוות? מצטערים, חבר'ה, לא סיכמנו על הפרט הזה במעמד חתימת החוזה.
נכון לרגעים אלו, שנת 2009, מיק ג'אגר ממשיך לקפץ כחרגול אפילפטי על במות העולם. בטקס פרסי הגראמי 2008, בדואט משותף, העיפה טינה טרנר בת השבעים את תקרת האולם בעוד ביונסה בת ה-25 מתנשפת לצדה כישישה כפופה במחשוף עמוק מדי. בוב דילן מוציא תקליטים בקצב שעמוס עוז מקבל פרסים באירופה, ושום מילה על לאונרד כהן. איש מהנזכרים ברשימה זו לא נראה כמו לקוח פוטנציאלי של שח"ל, וקל לדמיין אותם מריצים שורות יותר מאשר כדורים נגד כולסטרול.

האם מישהו באמת מסוגל לחשוב על היום שנשמע על מותו של בוב דילן? אפילו בסיוט הכי גרוע של רון מיברג אפשרות כזו לא באה בחשבון. נכון, אי אפשר להשוות בין דילן לג'קסון. מדובר בשני יוצרים שונים לחלוטין, מז'אנרים נפרדים, והבשורה החברתית של ג'קסון נראית מינורית לעומת המהפכה שהנחיל דילן.

מודעת אבל בפינת הרחובות בלפור ורוטשילד.

אבל ג'קסון, כמו דילן ובני דורו, היה איתן טבע. משהו שפשוט קיים שם וצריך להתמודד אתו. השיגעונות, הניתוחים, הילדים על הברכיים – דילן ניחן במודעות עצמית גדולה מכדי להסתבך באחד מאלה. אבל דילן לא גדל להיות כוכב אינסטנט כמו ג'קסון, שכבר בגיל 11 נזרק אל גוב האריות של קדמת הפופ.

דילן יכול להרשות לעצמו להרוס למעריציו הופעה אחר הופעה בביצועים אקוסטיים תמוהים ולא להרגיש טיפת אשמה. ג'קסון גודל וחונך לתת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה – פופ מדויק, מידבק, מלוטש ומושלם. חייו המקצועיים של ג'קסון היו כמו תקופת העבדות של סטיבי וונדר בחברת התקליטים "מוטאון" בין 1963 ל-1971: דרישה תמידית למוצר אחד מסוים, בלי סטיות תקן. וונדר השתחרר בסופו של דבר מ"מוטאון", ג'קסון מעולם לא השתחרר מאתנו.

המקומות היחידים שג'קסון היה יכול להתפרע בהם היו גופו ונפשו שלו. האיש היה עכבר הניסיונות במעבדה גיהינומית של כימאים, מנתחים ופסיכיאטרים. ובינינו, משפחת ג'קסון מעולם לא החזיקה פסאדה שפויה בתחום זה: אחיותיו לה-טויה וג'נט הפכו גם הן ליצירי פלסטיקאים מפחידים במיוחד, וגם אצלן התקיים היחס ההפוך בין מספר הניתוחים הפלסטיים לכמות ההצלחות בקריירה המוזיקלית.

מייקל ג'קסון היה ילד שסירב להשלים עם ההתבגרות. אחוזת נוורלנד שלו היא הוכחה עצובה לכך. מסלול ההתרסקות שלו היה גלוי לעין כול, ואורח חייו היה תמרור אזהרה לתקשורת זמן רב לפני שלמדה בריטני ספירס לאיית את המילה "קרחת". כל מי שהזדעזע ממותה של הנסיכה דיאנה בעת מנוסה מצלמי הפפרצי צריך לזכור שג'קסון היה שם קודם לכן. מצולם מכל זווית, מתועד ומושפל בכל עיתון, בכל מהדורה. אתרי האינטרנט שילמו הון עבור תמונות המתעדות את התפוררות פניו, ופרסמו אותן עם כיתובים כמו "המשוגע המתפרק", "מטורלל" ו"חייזר". היום הם מתאבלים על מותו.

על מי יתאבלו ילדינו? מי מהמוזיקאים המצליחים של היום יותיר בהם חותם עמוק כל כך עד שמותו ירעיד את עולמם? במציאות של כוכבים נולדים, איידולים אמריקניים ויצירי סינתיסייזר של מפיקים דורסניים, מי יהיה הקול הצלול, המתבלט, שחסרונו יורגש באמת? בריטני ספירס, שלא מסוגלת לעלות לבמה ללא פלייבק? 50 סנט? קניה וסט, ביונסה?

היחידות שעשויות להותיר סימן בלכתן הן אלו שהפלרטוט עם המוות שזור בדמותן ממילא: איימי ויינהאוס, היהודייה הצנומה והעצובה שחרכה את הלב בקולה הפצוע ומאז שקעה לתהום הרואין שרבים וטובים התקשו להיחלץ ממנה. לילי אלן המוכשרת עד כאב שמצמידה לחנים מתוקים למילים סרקסטיות ובשאר הזמן שותה את עצמה לדעת.

יש בהן משהו לא מכאן, לא מהדור הזה. חייהן כמו מתנהלים לפי מדריך שנכתב בשלהי הסיקסטיז, חוברת הוראות לכוכב המתרסק. מותן לא יפתיע איש – אתרים שונים בעולם נהנים בשנים האחרונות להציג לגולשים תחזיות והימורים בנוגע לתאריך שיחברו בו ויינהאוס ואלן לג'ם סשן הגדול בשמים. מלבדן, נדמה שאין כיום שום מוזיקאי מהדור החדש שהיעלמו יגרום לטוויטר לקרוס תחת העומס כמו שגרם מותו של ג'קסון.

יש בי חמלה מסוימת על ילדי הדור הזה, שחסרים הם את דמותו של משיח מוזיקלי. כמה מהם מאמינים אמונה שלמה ובוערת בכוחם של הצליל והמילה לשנות עולמות?
בתקופת התיכון, התקופה שמוזיקה הופכת בה לצורת התקשורת העיקרית עם העולם, להצהרה, להבעת עמדה – יש צורך ביוצר שמילותיו ולחניו יצרבו את נשמתך.

אין זה מקרה שהביטלס, פינק פלויד, דיוויד בואי, בוב דילן ולאונרד כהן פופולריים כל כך בקרב תיכוניסטים: טרם קם להם תחליף ראוי. כל עוד הם קיימים, אין חשש. הילדים בידיים טובות. הבעיה תתעורר כשאלו לא יהיו עמנו עוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.7.2009