אנחנו המגש, הם הכסף

חוק אורבני מס' 1:
כשפרוייקט נדל"ן מפלצתי משווק את עצמו לרוכשים עשירים, הוא תמיד ימכור להם את מה שלמעשה נכחד ברגע שפרוייקט הנדל"ן עצמו יקרום עור וגידים.

"מתחם בצלאל" (לשעבר שוק בצלאל) בתל אביב? מציג בפרסומות שלו את בתי הקפה הקטנים של טשרניחובסקי, הציוריות המקסימה של רח' ביאליק ו"חיי התרבות" הפעילים של מרכז העיר. כל אלה נמחקו או יימחקו ברגע שגורגונת הנדל"ן הכעורה של המתחם העתידי תיבנה ותאוכלס בכמה מאות נודים עם 3.2 רכבי יוקרה פר דירה.  הרחובות הצרים והציוריים יתמלאו ג'יפים מצפצפים בדרך לחניונים הפרטיים שלהם. התרבות האורגנית שצמחה במקום תפנה את מקומה לפסטיבלים בחסויות מסחריות. העילה שבזכותה נבחר דווקא המיקום הזה לפרוייקט נדל"ן תיעלם – בגלל הפרוייקט עצמו. בגלל אותם אנשים. הירק והשקט של "שרונה"? טראח, בואו ננחית עליה 6 מגדלים ענקיים וקניון של כ-70 חנויות (יוקרה…) כדי שבעלי הדירות יוכלו להרגיש קרובים לירק ולשקט (שכמובן נעלם ברגע שהדחפור הראשון עלה על השטח).

כל "שכונת האירוסים" הייתה פעם גבעת האירוסים. כל "פנינת הים" הייתה פעם חוף ים. בתל אביב זה בוטה במיוחד: הנדל"ניסטים והרוכשים מתכחשים לקיומנו (התושבים הקבועים, הרגילים, העניים) בכל מאודם, אנחנו מפריעים להם לבזוז ולחמוד ולבלוע את הארץ.

אבל הם ישמחו מאוד ליהנות משירותינו כמלצרים וטבחים במסעדות ובתי קפה ("צמוד לכל מתחמי הבילויים!"), שחקנים, ("רק חמש דקות הליכה מ'הבימה'!"), נגני-רחוב ("בלב התרבות התוססת של תל אביב!"), ומוכרים ("קרוב למרכזי הקניות המובילים!"). מבחינתם, אנחנו מוזמנים לבוא לשרת אותם – באוטובוס. מראשון לציון, חולון או לוד. אם אנחנו טוענים לזכותנו להמשיך לחיות במקום שבו חיינו הרבה לפני שהם הגיעו עם הג'יפ והדיינרס, אנחנו "מפונקים" (שרוצים משום מה לגור בדיוק איפה שהם רוצים לגור! חוצפה כזו). אנחנו המוצגים בחלון הראווה, מוכרים אותנו כמו מוצר צריכה – אין לנו זכות לחיים של ממש. התרבות, הבילויים, המסעדות? הם נוצרו בשבילם, לצרוך ולצרוך ולצרוך. לקנות "תרבות" מחומצנת, מנותחת ומעוקרת ב"מתחמים" מפוחלצים עם גלידת בוטיק. לנו מותר להתקיים כל עוד אנחנו שומרים על חלקנו בעסקה: משרתים את האדונים במסעות הרכישה שלהם. בבקשה, הנה הכרטיסים שלכם, תיהנו. בבקשה, הנה הגלידה. בבקשה, הנה הנעליים במידה שלך.

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

sarona2

לעיון נוסף:

טקסים פינת קפלן. עילה לזעם. ביזת העיר/יגאל סרנה

מודעות פרסומת

בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.

הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.