מישהו מטפל בך?

כבר יותר מחצי שנה לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל כמה טלטלות שספגתי בשלושת השבועות האחרונים גרמו לי להרים טלפון לקופת חולים ולנסות לקבוע תור בהקדם האפשרי. ידעתי שאני צריכה אוזן קשבת, רצוי של מישהו עם טישו. צחוקה העדין של המוקדנית העיר אותי מהזיותיי המתוקות על סיוע מהיר: "התור הכי מוקדם זה לדוקטור לוי, ב-25 באוגוסט".
חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל לא – שאר התורים הפנויים שהוצעו לי היו לתחילת ספטמבר. "פגרה", היא אמרה. הודיתי לה וניתקתי, בעודי תוהה איך לעזאזל מסוגלים הפסיכולוגים הישראלים לצאת לחופשות דווקא בשיא הקיץ – בדיוק בזמן שגם אחרוני האנשים השפויים במדינה מתחילים לרדת מהפסים.

הרומן שלי עם הפסיכולוגיה התחיל ב-1990. לפני שאנליזה הפכה לתנאי הכרחי בתהליך המיון והקבלה של ילדים בני שלוש לגן חנה, בזמן שמפגשים עם פסיכולוג היו דבר שיש להסתיר. לא כל כך מזמן, נכון, אבל אני זוכרת בבירור את השתיקה סביב הנושא, את תזוזת האי-נוחות של מבוגרים וילדים כשסיפרתי להם.

הסיבה הראשונית לכך שהגעתי לטיפול הייתה בעיה חברתית: הייתי ילדה שניגנה ושרה והייתה מוכנה להתחבר עם ילדים אחרים, אבל משהו לא עבד. בשלוש-ארבע השנים הבאות חזרתי לטיפול בגלל בעיית דימוי עצמי (נסו לדמיין ילדה שכתבה בלורד כחול על כל זרוע שמאל "אני מטומטמת", "אני מפגרת", "אני שמנה"), ולאחר מכן מסיבות נוספות: בעיות בלימודים, הפרעת קשב שאובחנה בגיל מאוחר, וכשהתחלתי לחיות לבד ולממן את עצמי – הגעתי לטיפול כשהרגשתי לנכון, גם בלי סיבה רשמית.

בשלב מוקדם מאוד למדתי לבטוח בטיפול, ידעתי שהוא עומד לרשותי, בחירה טבעית, עוד אופציה. יכול להיות שאם הייתי מישהי שמתחזקת ארסנל של ידידי נפש חינמיים, לא הייתי נזקקת למישהו שיקשיב ויעוץ לי עצות תמורת תשלום במשך חמישים דקות. אבל אין לי דרך לדעת זאת בביטחון. מה שאני כן יודעת זה שחמישים דקות כאלה הן נחמה ועזרה לא פחות משיחה חברית או טפיחה על השכם, ולפעמים גם יותר.

טיפול פסיכולוגי

כמה מכם מרגישים שהם עומדים להתפוצץ? שיש בתוכם יותר ממה שהם מסוגלים להכיל, שעל גבם מונח משקל שהם אינם מסוגלים לשאת? לרוב זו תחושה מצטברת: קודם כול הבוסית המעיקה, ואז בן הזוג שתמיד נדמה שעושה פחות ממך בבית, ואם יש ילדים, אז צריך לדאוג להם כדי שלא יכרסמו את הריפוד מהכורסאות מרוב שיעמום – חופש, וגם הורה מבוגר שצריך להשגיח עליו והכותרות הנוראות האלה בעיתונים וברדיו, כל כך הרבה דברים רעים בזמן קצר – איפה אתם מאווררים את כל זה?

כמה מכם נתקעים עם המחשבות שלהם לבד, בלי אף אחד לחלוק אתו, בלי יכולת לעצור את השטף הזה שמתגלגל לכם במוח? לא לכל אחד יש זמן איכות עם עצמו, בשקט, הזדמנות לפרוס את הגליל הארוך של הנפש ולקרוא בו סעיף-סעיף בסבלנות; וכמעט כל אדם זקוק להזדמנות כזו. אז איך קורה שכל כך הרבה אנשים שמוגדרים מודרנים ונאורים לפי כל קנה מידה עדיין חושבים שטיפול נפשי הוא לחולי נפש בלבד?

הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר בקרב אנשים לא מטופלים:

"אבל הכול בסדר אצלי". בסדר, שמענו. תנו לי רק לומר, בעדינות ככל האפשר, שאם מישהו כבר הציע לכם ללכת לטיפול, זה כי הוא רואה אצלכם משהו שנדמה כמו סיבה מספיק טובה.

"על מה כבר יש לי לדבר כל כך הרבה זמן?" אין בן אדם שלא צריך לדבר על עצמו מדי פעם; ואם כבר לדבר, עדיף שהמאזין יהיה אמפתי ואמין יותר מהקיר או מהמקרר שלכם.

"זה ממש יקר". נכון , אם אתם מתעקשים על טיפול פרטי. השוק הפרטי פרוץ לחלוטין, וכבר שמעתי במו אוזניי על מטפלים שגובים אלף שקלים לפגישה אחת. יש לי שני דברים לומר על כך: הראשון הוא שהם בני זונות, ואני מאחלת להם שביום שיסבלו מהמצוקה הקשה ביותר בחייהם יתברר להם שהשירות שהם נזקקים לו יקר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. הדבר השני הוא שבכל קופת חולים אפשר לקבוע תור לטיפול מצוין וזול, ולעתים קרובות אפשר למצוא ברשימת המטפלים גם בעלי מקצוע ידועים אשר מטפלים גם בלקוחות פרטיים וגם בחברי קופת החולים. מלבד זה, ישנם כמה מרכזים לבריאות נפש בערים הגדולות שמעניקים סיוע ראשוני בחינם.

"אבל מה יחשבו הילדים/ השכנים/ בעלי/ ההורים שלי?" זו לא בעיה שלכם. אם הם שואלים, נסו להסביר להם שטיפול נפשי חשוב ולגיטימי כמו טיפול פיזי. אם הייתם שוברים רגל בתאונה, אף אחד מהקרובים לכם לא היה מעז להציע לכם לעטוף את השבר במכנסיים יפים וללכת למחרת לעבודה כאילו כלום, נכון? הם היו מטיסים אתכם למיון וצורחים על האחות שתקרא כבר לרופא שעושה את הגבס. אם יש לכם עסק עם מישהו אטום או לא מפותח רגשית במיוחד, אפשר פשוט גם לא לספר לו. בדיוק כמו שלא כל ביקור אצל גינקולוג או פרוקטולוג צריך להפוך לסטטוס בפייסבוק.

"אני לא מאמין בזה". איך אתם יודעים אם לא ניסיתם? נו, אז היה לכם פעם חבר שהלך לפסיכולוג ונשאר דפקט. אף אחד לא קוסם, אתם יודעים. אין גם מה להיבהל מהמחשבה על תרופות נוגדות דיכאון או חרדה – אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אנשים חשובים שאתם מכירים מהעיתון, הטלוויזיה, עולם העסקים והכנסת לוקחים תרופות כאלה רק כדי לקום בבוקר או לישון טוב בלילה. נסו לחשוב על זה כך: האם אתם מעדיפים לסבול? טוב לכם ככה? אם התשובה לשתי השאלות היא "לא", אין לכם מה להפסיד.

קלישאה ידועה אומרת שהמשוגעים האמיתיים הם לא אלה שנמצאים בבית משוגעים, אלא דווקא אלה שמסתובבים חופשי. זה לא כל כך מצחיק כשחושבים על כמות האנשים שהזיקו לעצמם או לסביבה שלהם בהיעדר טיפול מתאים או השגחה.
אדם שנמצא בטיפול הוא אדם שמסוגל להודות בבעיה או מכשול שעומד בפניו, וזו כבר חצי הבטחה לשינוי לטובה. תעשו לי טובה, תרימו טלפון לאנשהו, ותקבעו פגישה. מקסימום תפסידו קצת זמן וכסף – זה הרבה פחות ממה שאתם עלולים להפסיד אם תמשיכו לסחוב את הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.8.2010

הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010

בחדרי חדרים

כולנו סוחבים אתנו מאפיין אחד מגיל ההתבגרות, איזה ג'וק התנהגותי קטן שחושף את הרגשות שלנו גם בתקופות שאנחנו מתפקדים ומשחקים את המשחק כלפי חוץ בצורה מושלמת. אצלי המדד הוא מצב החדר. כשאני מתרוצצת בין הלקוחות בחנות או מסדרת מדפים, אין שום דרך לנחש מה עובר לי בראש. אדיבה וחייכנית תמיד, אני מסוגלת לשטות אפילו באימא שלי, קוראת מחשבות מנוסה שמסוגלת לנחש מתי קיבלתי מחזור לפי צליל ה"הלו" שלי בשיחת הטלפון היומית.

צילום: נועה אסטרייכר

חוף המתופפים, תל אביב צילום: נועה אסטרייכר

החדר שלי הוא קפסולה מרוכזת של מצבי הנפשי. הייתי תמיד בלגניסטית איומה, משליכה בגדים בכל פינה ורואה בפח האשפה אויב מסוכן שאסור להטריד אותו בזוטות, כגון ריקון והשלכה. בגיל 14 זו הייתה צורה מקובלת של מרד (וסכנת נפשות שנשקפה לי מאימא שלי, שכמו אימהות רבות ממוצא רוסי, סירבה להכיר בזכותם של צאצאיה לסמן לעצמם טריטוריה פרטית).

ילד שלא מבלגן את החדר בין גיל עשר לעשרים הוא לא ילד. עם הזמן נעשה סידור החדר מטלה שביצועה תלוי במגוון פרמטרים, כגון אמביציה, תחושת שליחות וכמובן זווית מסוימת בין שבתאי למאדים. התדירות שהיה מתרחש בה שילוב הגורמים האלה הייתה נדירה כמו גמל מעופף, ורוב הזמן מצאתי את עצמי מזיזה את ערמות החפצים והבגדים באמצעות כוראוגרפיית רגליים מסובכת, ומבטיחה לעצמי שמחר, מקסימום מחרתיים, אני עושה מבצע חשיפת מרצפות.

ב-2006, כשעברתי לגור עם בן זוגי אז, עברתי תקופה קצרה אך מרתקת של קינון. שלב הקינון הוא השלב שבחורה מאוהבת מרפדת קן זוגי חמים, וכולל בעיקר גיחות בליץ מהירות לחנויות כלי בית, כלי ניקוי וכלי עבודה. כיסויים לכריות, מפיות תחרה ומסרקים להסרת מוך מהספה הגיעו לדירה במכולות מסחריות של צים, מטליות אבק נשחקו עד דוק בהתקפי צחצוח אינטנסיביים והרצפות הדיפו ניחוח סחלבים. זה היה בית האהבה הראשון שלי ורציתי שהוא יהיה נקי ויפה ומתוק, כל מה שלא טרחתי לדאוג לו בקיטון המתבגרות הזועף שהיה לי בבית הוריי.

חלף זמן עד שהבנתי כי אותו בן זוג לא חש אהדה לנטיות הדקורטיביות שלי, וכאשר אלו כובו, נכבה גם דחף הניקיון הזמני שאחז בי. בקיץ 2008 נראתה הדירה כמו מאורת יונקים. התריסים לא הורמו זמן רב, קורי עכביש הידלדלו מפינות התקרה, אבק כיסה את ערמות העיתונים שהצטברו, ועובש עטף את כלי המטבח שנערמו בכיור באין מושיע. הדירה ההיא הייתה מטפורה חדה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, ופרדתנו לא איחרה לבוא.

אפשר לספור על כף יד אחת את כמות האורחים שהגיחו לחדרי הנוכחי, ועוד יישארו אצבעות. הצורך בסימון טריטוריה נעלם עם מיעוט המבקרים ועם ההבנה שבדירת השותפים שלנו יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו. אפילו סחר בעבדים יתקבל בהבנה, בתנאי שהסוחר ישטוף את הכלים שהשאיר אחריו בכיור ולא יותיר שערות באמבטיה.

בכל זאת, אני לא מסוגלת לקטוע את המעגל הקבוע: חודש של בלגן, שבוע של סדר וניקיון מופתיים ושוב קריסה לתוך מערבולת האנדרלמוסיה, מהגרב הראשון שנוחת על הרצפה בטעות ופורץ את הדרך לעשרות הפריטים הבלתי מזוהים שינהרו לשם אחריו.

בחודש האחרון, ככל שהשתפר מצבי מחוץ לבית (בעבודה למשל), כן הלך החדר שלי ונהיה גראונד זירו. חפיסות ריקות של סיגריות, מסטיקים, תרופות, מעטפות סגורות מהעירייה, מגבות ברמות שונות של לחות, כביסה מלוכלכת עם כביסה נקייה, נעליים וסנדלים, קערת קורנפלקס עם כף מולחמת בסוכר קרוש לתחתיתה, עשרות ספרים פתוחים על גחונם בשפגט, גזירי עיתונים של הטור מסופי השבוע האחרונים, 6,500 סיכות שיער, אריזות פתוחות של החטיפים "טעמי" ו"כיף כף", תכשיטי פלסטיק זול, חזיות, סלי קניות רב-פעמיים ובתוכם דברים שהתכוונתי למיין מאוחר יותר, ספוגיות איפור חדשות, קופסאות "איקאה" שקניתי לפני שבועיים כדי לאכסן בתוכן את הבלגן וטרם השתמשתי בהן. גיטרה אקוסטית של "ימאהה", פנקס קבלות, בקבוקוני לק צבעוני לציפורניים, אקדח דבק סיליקון, שמשייה סינית, מדף שנפל.

בלילות, בסוף המשמרת, אני מגיעה לחדר ומדלגת כעיוורת מתורגלת מעל הערמות היישר אל המזרן שלי, הניצב במרכז כמו הר וזוב מעל ההריסות הוולקניות שיצר. מתחפרת סביב עצמי, ומשכיבה את עצמי לתוך שינה נטולת חלומות, מוות זמני שיפוג עם אור הבוקר, והכול יתחיל מהתחלה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.9.2009