ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תרגיל 2# (שבעה חטאים)

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד היה שם.
הוא היה שם מרגע שהתעוררנו, נמזג לתוך צלוחיות הקורנפלקס שלנו. הוא היה זה שחטף ממני את הספר כי אין זמן לקרוא ואנחנו כבר מאחרים. הוא זה שהושיב אותנו על הספה וקשר לנו את השרוכים בחוסר סבלנות, הוא שדגדג לנו באצבעות קפואות במעלה המרפק בבקרים חורפיים, מושך את שרוול הגופיה מטה מתחת לסוודר, תוחב אותנו למעילים הנפוחים והודף אותנו מחוץ לדלת אל חדר המדרגות.

לא דיברו עליו אבל הוא חיכה לנו בצהריים על השולחן בין השניצל לפירה, נוקש בכפות ובמזלגות, חורק בכל תזוזת כיסא.
הוא נח לפרקי זמן קצרים, מוגבלים: מתחילת "הדרדסים" ועד אות הפתיחה של "ערב חדש". לפעמים ניסינו להיאחז עוד קצת, להתרכז במילים המשעממות של דן מרגלית, בתמונת ירושלים שהוקרנה מאחוריו באולפן. לרוב נתלשנו ממנו, נקראים לשורת משימות שלא היה לנו סיכוי לסיים:
לסדר את הלגו, להכניס צעצועים לארגז. להתאמן על המינואט בפסנתר. להתאמן. להתאמן. אני לא שומעת אותך מתאמנת. את ממהרת מדי ביד שמאל. אל תמרחי את הזמן. יש לך קונצרט בשבוע הבא, איך את רוצה להופיע בו ככה.

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד דלק בלהבה כחולה, נמוכה, לוחשת.
הוא חיכה לנו גם אם עמדנו בכל המשימות, ואם לא עמדנו בהן הוא היה מסיים אותן במקומנו: גורף את הלגו לארגז בתנופה, טורק את דלתות הארון, מלובה במילים שלא היו אמורות להגיע לאוזנינו אבל הגיעו.
כשניסינו לעזור, הדף אותנו – לא צריך טובות. הוא היה עצמאי. עזרה מאיתנו רק החלישה אותו, והוא לא רצה להיחלש.
הוא לא נעלם לגמרי אף פעם, גם כשהיינו לבד בבית ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. הוא ריחף שם כשעלינו על כיסא וחיטטנו בארון המטבח בחיפוש אחר השוקולד המוחבא. כל הצעדים במדרגות היו צעדיו.
הוא ידע לתפוס אותנו לא מוכנים, אנחנו שתמיד התכוננו לקראתו: פולש במפתיע לילקוט שנדחף תחת המיטה, שולף מתוכו מבחן שקיווינו להעלים, שאלה בחשבון שלא פתרנו למחר. מוצא את הקללה שכתבנו בצבעי פנדה על צידו התחתון של שולחן הכתיבה והיינו בטוחים ששם לא תתגלה.

לשיא תפארתו הגיע כשכבר היינו במיטות, נועץ עקבים יחפים במרצפות בדרך מחדרנו למטבח.
לא ידענו לאן הוא הולך אחר כך, נרדמנו.
אבל בבוקר כשהתעוררנו הוא כבר היה שם.

Hieronymus Bosch: "Wrath". From "The Seven Deadly Sins" (1475-80). Madrid, Prado Museum.

*****

תרגיל בכתיבה על אחד משבעת החטאים. החטא שקיבלתי לתרגיל היה כעס.

 

אביתר בנאי – אקדח במערכה הראשונה

בשנת 1997 ידעתי לנגן בפסנתר את כל השירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי. שיר אחרי שיר (חוץ מ"כלום לא עצוב" ו"שמתי לי פודרה" שנחרשו מדי ברדיו), בלי תווים (לא קוראת תווים), בלי אקורדים (זה היה לפני שלימדתי את עצמי לקרוא אקורדים), בלי כלום. רק אני ודיסקמן בונגילה מייד-אין-צ'יינה שעבר הרבה בחיים, יושבת עם אוזניות ליד הפסנתר, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. טועה, עושה ריוויינד, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. אוקיי, הלאה. ככה, שיר אחרי שיר.

לרוב התיכוניסטים המילה "הברזה" קשורה בבריחה מביה"ס, אבל לי לא הייתה בעיה עם ביה"ס עצמו – רק עם השיעורים. אהבתי את ביה"ס התיכון שלי, הוא היה בית. אז "הברזה" בשבילי הייתה לצאת מהשיעור "לשתות מים" (או לא להיכנס כלל) ולרוץ למצוא חדר פנוי עם פסנתר. זה היה תיכון לאמנויות, אז היו שניים-שלושה כאלה בתוך המבנה. אני חושבת שהאלבום הראשון של אביתר בנאי היה כמעט כל הרפרטואר שלי – אבל זה הספיק לזמנו.

בצבא לא היה לי פסנתר. אז לקחתי גיטרה וחירטשתי איתה ככל יכולתי (הלא-משהו). ואח"כ עזבתי את הבית ולא היה לי פסנתר.
8 שנים בלי פסנתר. וכמובן ששכחתי הכל, את כל המנגינות, את כל המהלכים. בלוק מוחלט. לא אביתר בנאי, לא "ריקוד הציפורים", כלום. חזרתי למצב "לא יודעת לנגן".

בשנת 1997 הייתי בכיתה ח' ורק התחלתי להכיר מוזיקה. גדלתי דווקא בבית שהאזינו בו למוזיקה, אבל זו הייתה מוזיקה קלאסית (אמא שלי הייתה אז מורה לפסנתר, ושמענו יותר תרגילים מיצירות) או שירים עבריים מתקופת אנו-באנו (הז'אנר המוזיקלי האהוב על אבא שלי, שתמיד החזיק טרנזיסטור פתוח במטבח). הודות לחבר'ה שלמדו איתי (ובעיקר לאחים הגדולים שלהם שהעבירו להם תקליטים בירושה) כבר הכרתי את מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר ואיפה הילד (את אביב גפן הבאתי איתי מכיתה ב') ונושאי המגבעת והמכשפות וירמי קפלן. בשנים שלאחר מכן יתווספו פינק פלויד ופוליס ולד זפלין והדורז וג'ניס ג'ופלין ושאר החבר'ה, אבל ב-1997 הייתי חזק במוזיקה הישראלית. או יותר נכון: ב-1997 עדיין היה טעם להתעניין במוזיקה ישראלית.
לקח לי זמן לשחזר בזיכרון את הפעם הראשונה שצלילי האלבום הראשון של אביתר בנאי הגיעו לעור התוף שלי. סביר להניח ששמעתי אותו כמו כולם – תחילה את הלהיטים הפופיים-לכאורה "שמתי לי פודרה" ו"כלום לא עצוב" ברדיו.
שום (פאקינג) דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה האמיתית, כשקיבלתי בהשאלה ממישהו בביה"ס את האלבום. כן, אלבום, הדבר הזה שלא קניתי כבר יותר מ-10 שנים: אריזת פלסטיק קשיחה, כבר סדוקה מחבטות בתוך תיק בי"ס, חוברת מילים, דיסק.

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שבו אני מגיעה סוף סוף הביתה אחרי הלימודים, ננעלת בחדר, מניחה בעדינות את הדיסק במערכת המקרטעת שלי, מגבירה ו…


ב-1997 עדיין לא הכרתי את הביטוי WHAT THE FUCK, אבל מה שעבר לי בראש היה די דומה לזה ברוחו. ווההה, מה זה, מאיפה זה בא, למה זה קורע אותי לחתיכות? זינקתי לחוברת המצורפת לדיסק –
פתיחה (1:06). עיבוד – צח דרורי.

זה כל מה שהיה כתוב שם. הורדתי את האצבע מכפתור ה-Pause וקול עדין, פנימי כמעט, נפתח:
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי, ועל העיר, ועל אישה.

הפתיחה הזו, והשיר שמגיע אחריה, היו מוזיקת ההתעוררות שלי כמעט בכל בוקר באותה שנה. בעיניים עצומות הייתי שולחת יד, חובטת בכפתור ה"פליי", והאלבום הזה שכמעט לא יצא משם (מלבד לצרכי נשיפת "פוווו" לנקות את האבק) התחיל להתנגן. מדי בוקר. חורף וקיץ. לא יודעת מה כבר הבנתי בכיתה ח', אבל משפט כמו "תמיד פחדתי להשתגע" נגע אצלי במקום שאז עוד לא העזתי להודות שהוא קיים.
והבנתי שהאיש הזה, עם התמונה המטושטשת על העטיפה, הוא איש שמאוד מאוד כואב לו.
אף אחד לא כותב "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי" סתם ככה, בהיסח הדעת.
נכון, עוד לא היה לי מושג מכלום, וחשבתי ש"דיכאון" זה משהו מגניב כזה שנותן לך סקס אפיל (לא שידעתי מה זה סקסאפיל. היום אני יודעת מה זה, אבל לא איפה משיגים כזה). חשבתי שאם אהיה עצובה, מי שאני אוהבת ישים לב אליי. לא עבד, באסה.

לא יודעת מה בדיוק חשבתי שכואב לי בכיתה ח', בטח לא יחסית לכאבים שיבואו – אבל הרצועה השישית באלבום פשוט מיסמרה אותי למקומי-
"אבא מחייך ובוכה מבפנים/אמא'לה רוצה שתבוא לפעמים/נומה שן ילדי נו/בוא יותר הביתה ילדי שלי בוא/אל תתן לאבא להיות לבדו

והכניסה של האמא (אמו של בנאי) על רקע התחינה שלו "שן לידי!" – מיילל בחוץ התן/ונושבת רוח שם/ואתה בני הקטן/נומה בן יקר.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הערש הזה, "שכב בני". המילים של עמנואל הרוסי, הלחן של שלום חריטונוב. (כאן מתוך סיום הסרט "ילדי השמש", בביצוע אמו של הבמאי, רן טל)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

אותי לא השכיבו לישון עם השיר הזה. גם את הוריי לא. את הוריהם וודאי שלא – בלטביה ובהונגריה שרו שירי ערש שונים.
מסתבר שאת אביתר בנאי כן. למרות שהוא גדל בבאר שבע, לא בעמק יזרעאל, והוריו לא היו חלוצים. אבל השיר הזה מתאים לו כל כך: הילד שנשאר ער אחרי שאמו סיימה לשיר לו, דואג וחרד מפני המחר, מפני הגורן הבוערת של תל יוסף, והעשן העולה מבית אלפא, הרחוקות מאות קילומטרים ממיטתו הבארשבעית. יותר מגעגועים, השיר "שן לידי" הוא שיר של אשמה. של לב נכמר על זוג הורים שנותרו לבדם לאחר שבנם עזב את הבית. בסרט הדוקומנטרי שיצא על האלבום (יואב קוטנר, סדרת "האלבומים", ערוץ 8. תבחרו VOD ותמצאו את הפרק המופתי הזה- לצפייה חינם) מספר בנאי על היותו בן זקונים (אח למאיר, אורנה ואפרת) שעזיבת הבית הייתה עבורו קשה במיוחד עקב ההכרה בהזדקנותם של הוריו, ההבנה שהוא מותיר אותם לבד.

אני כבת בכורה הרגשתי ומרגישה אותו דבר- רק מהצד השני. האחריות התמידית, האשמה שנוקשת על הכתף גם כשאין בה צורך. והצער. ואבא (כאן צריכה לבוא פסקה ארוכה מדי על השיר "אבות ובנים", רצועה 12 באלבום. אבל כתבו עליו כל כך הרבה, ובצורה מדויקת יותר מכל מה שאוכל לכתוב. אז תדמיינו שהייתה פה פסקה כזו).

ואז הגיע "תיאטרון רוסי".


כן, כבר אהבתי באותו זמן. כלומר- כבר התאהבתי במישהו באותה תקופה (לא שעזר לי – הוא לא ראה אותי ממטר. מצד שני – אם מישהו היה מתאהב בי בחזרה בתיכון בטח הייתי בנאדם שונה לגמרי. האכזבות מעצבות אותנו לא פחות מההצלחות. אולי יותר) וזה הטריף אותי ועצבן אותי והעסיק אותי, אבל ה"איך שאני שונא אותך ככה!" הזה העיף אותי לחלל. זה באמת לא היה דומה לכלום. אף שיר אהבה/כעס לא נשמע אפילו קרוב למה שהולך ב"תיאטרון רוסי", עם הצעקה הנוראה "אמן תישארי לבד לנצח", שלקחה שלושת אלפים קילומטר למעלה וקדימה את האיחול העטוף-בדיסקו של אפרים שמיר לירדנה ארזי – "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" (במעורפל אני זוכרת שהיא אמרה פעם באיזה ראיון שהיא כל כך פחדה מהנבואה הזו, שהמשפט הזה לא יצא לה מהראש. ואיך רק אחרי שנים, כשכבר מצאה את האיש שאיתו היא חיה עד היום, היא העיזה לומר לעצמה "הקללה הוסרה").

לא ידעתי כלום על נקמנות, על אהבה שהופכת לשנאה. למעשה, גם עכשיו אני לא יודעת. מקווה שלעולם לא אדע. אהבה שמתחלפת בקהות, אוקיי. גם לא בסדר, אבל זה תרחיש סביר. אבל בשנאה? לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
ועדיין השיר הזה מרעיד לי את הנימים בכוח שלו. בסדרה "האלבומים" שואל קוטנר את בנאי למה הוא לא שר את השיר הזה יותר בהופעות. "אמן תישארי לבד לנצח זה דבר נורא קשה לומר. אני לא רוצה לומר את זה". מיד אחר כך הוא מסכים לבצע רק קטע קצר מהשיר, ללא השורה הזו, ומסיים באקורד סוער, מטיח את האצבעות על הקלידים. "אתה עדיין כועס עליה, הא?", שואל קוטנר, ונענה בצחקוק בנאי מבויש וב"איזה מניאק".

אחרי "תיאטרון רוסי" מגיע "אקדח". מישהו יודע האם השיר הזה שודר אי פעם בגלגל"צ או בתחנת מיינסטרים אחרת?
תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

בסוף דצמבר האחרון, ליום הולדתי ה-27, הביא לי אחי האמצעי (25) את הפסנתר החשמלי שלו. באותה הזדמנות הוא היה צריך לאסוף את הלסת שלי, שנפלה והתפזרה מרוב הלם.
לקח לי שבוע להעיז בכלל להוריד את הכיסוי מהקלידים. עוד כמה ימים כדי להפעיל אותו. בחודשיים האחרונים השתעשעתי במנגינות קלות עם ספרי אקורדים – ג'ון לנון, ביטלס וכאלה. על מתי כספי ויוני רכטר אני עדיין רק מפנטזת (יש להם מהלכים הרמוניים שמצריכים 8 אצבעות בכל יד). אבל לפני שבוע, אחרי שצפיתי בסרט של קוטנר על האלבום הראשון של אביתר בנאי, התיישבתי ליד הקלידים, והידיים התחילו כמו מעצמן. לקח עוד כמה שעות – ובסוף מצאתי. נזכרתי איך לנגן את השיר הזה. היום בעבודה מצאתי את עצמי חושבת "אני מתה לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר" (בשנים שבהן למדתי פסנתר, בין גיל 3 ל-10, כל מה שרציתי הוא לא להתאמן יותר לעולם. שנאתי את זה נורא).

אנא התעלמו מטעויות ו"החלקות" קלות. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט – אני מנגנת משמיעה בלבד, לא תווים. השירה רחוקה משלמות, לא התאמתי את הסולם אליי, זו לא הייתה המטרה. ואני מאוד נרגשת בהקלטה הזו, בעיקר מהעובדה שהצלחתי לנגן הכל בטייק אחד. הצילום התבצע מהזווית היחידה בחדר שאפשר להניח עליה מצלמה בלי שהיא תיפול. העצם שחוסם את רוב שדה הראייה משמאל הוא צד של מגירת/מדף ספרים שתלוי מעל הפסנתר. הגוון החום הוא כדי לטשטש במעט את הבלגאן המחריד בחדר שלי. עמכם הסליחה.

ג'יפסי דיווי | Gypsy Davy | ביקורת סרט

לסרט "ג'יפסי דיווי" הגעתי במקרה. הכי במקרה שאפשר. השיטה שלי לגלוש ברשת היא גלישה של ממש: אני נותנת לאתרים השונים לקחת אותי לאן שהם רוצים, מלינק ללינק, מתמונה לסרטון לבלוג לאתר והלאה. דווקא לסרט הזה הגעתי דרך לחיצה על כפתור שכמעט לעולם איני לוחצת עליו – הכפתור של אתר HOT בתוך YNET. למה? כי אני לא אוהבת את חוויית הצפייה שם. מקוטעת, עמוסת רעשים ויזואליים ובעיקר לא נוחה. ובכל זאת, אתמול בלילה כשהייתי אמורה כבר ללכת לישון לקראת עוד יום עבודה, לחצתי עליו במסגרת ה"סיבוב האחרון" שאני עושה ברשת לפני שאני מכבה את המחשב. מיד נכנסתי לדף של ערוץ 8, כי הוא הערוץ היחיד שמעניין אותי שם.

וזו התמונה שהופיעה בעמוד הראשי:

מתחתיה היה הטקסט הבא:
"האם אפשר לסלוח לאב שנטש?
נגן פלמנקו ובתו הנטושה בדואט של גיטרה ומצלמה."

אגיד מיד: התיאור המקוצר הזה כמעט וגרם לי לעבור הלאה, לדף אחר. כל כך הרבה סרטים דוקומנטריים מתחילים בילד נטוש שבגר וגילה את יכולות הריפוי של התיעוד המצולם. כל כך מעט מהם עושים קולנוע דוקומנטרי טוב. רובם נופלים למלכודות של הבנאליות, הפאוזות הארוכות מדי, התקריבים חודרי-הנקבוביות וההשתהות על כל ניואנס, מיותר ככל שיהיה להמשך העלילה.
ובכל זאת, משהו בניגוד המוחץ שבין הצירוף "נגן פלמנקו" ובין הילדה הבלונדינית שבתמונה גרם לי ללחוץ על ה-Play. עשר דקות לתוך הסרט כבר ידעתי שזה לא המקרה. יותר מזה: ידעתי שדבר כזה לא ראיתי עדיין.

הסרט נפתח במילים: "לפני עשר שנים התקשרה אליי קלרה, בת הזוג שלך. היא אמרה שעברת תאונה ושברת את פרק היד שאיתו אתה מנגן בגיטרה, ואת אגן הירכיים. חשבתי לעצמי – שברת את שני האיברים היחידים שבהם אתה משתמש".

הילדה המתוקה והמעט-אבודה שבתמונה היא רייצ'ל, הבמאית – או כפי שהיא חותמת על סרטיה, רחל-לאה ג'ונס. היא נולדה בברקלי, ארה"ב, בשנת 1970. אמה ג'ודית, נייס ג'ואיש גירל, הייתה רקדנית פלמנקו חובבת. אביה, דיוויד ג'ונס, נולד למשפחה לבנה באלבמה, ארה"ב, אך בשלב מאוד מוקדם בחייו הבין שמוזיקת הפלמנקו, מוזיקת הנשמה האנדלוסית הבסיסית, היא המקום שלו בעולם. כשהיה בן 20 בערך נסע לספרד, שם פגש את דייגו דל גסטור, מגדולי נגני הגיטרה בעולם. ג'ונס מספר שבאותו מפגש הושיט לו דל גסטור את הגיטרה וכאשר הוא סיים לנגן, הכריז "הוא צועני". לאחר מכן שב ג'ונס לארה"ב ובנקודה מסוימת הכיר את ג'ודית והתחתן איתה. כאשר רייצ'ל הייתה בת שנה, עזב אביה את הבית לטובת אישה בשם סינתיה, גם היא רקדנית פלמנקו.

אישה מס' 3. ג'ודית, אמה של יוצרת הסרט, בשנות ה-60

אישה מס' 4. סינת'יה

גם מערכת היחסים עם סינת'יה עברה במסלול דומה: התאהבות מלאת תשוקה, הריון, לידה – ונטישה. המאפיין המפתיע ביותר של דיוויד ג'ונס הוא כישרון מיוחד לתינוקות. "הוא נפלא עם תינוקות", משפט שחוזר פעמים רבות במהלך הסרט. אבל ברגע שהם חדלים מלהיות תינוקות, או ברגע שהנשים שילדו אותם לא יכולות לספק את צרכיו המידיים של ג'ונס (שבעצמו זקוק למענה מיידי, ללא דיחוי, כמו תינוק), הוא נוטש אותם וממשיך הלאה, הצועני הנודד עם הגיטרה, הכתונת הלבנה והכובע השחור נעלמים באבק הדרכים שמקימות רגליו.

חמש נשים היו לדיוויד ג'ונס, שבשלב די מוקדם בקריירה אימץ לעצמו את השם הספרדי דויד סרווה (David Serva). ומכל אחת מהן – ילד או ילדה. רק שתיים מהן לא נטש: את קלרה (מס' 5), שחיה איתו עד היום ולהם ילדה שאימצו בהודו, ואת מלורי. מלורי הייתה אשתו הראשונה של דיוויד ג'ונס, רגע לפני הנסיעה הראשונה והגורלית שלו לספרד. מלורי הייתה הראשונה והיחידה שעזבה אי פעם את דיוויד ג'ונס. היא פשוט התאהבה במישהו אחר, כמו שהוא יעשה פעמים רבות בהמשך לנשותיו הבאות. הוא דאג, בדרכו ההרסנית, שהיא תהיה גם האחרונה. משהו בנטישה ההיא הבהיר לו שכל עוד זה תלוי בו – לעולם לא יעזבו אותו כך שוב.

מלורי, אישה מס' 1

בכל מקום שהוא נמצא, ג'ונס חיפש ומצא מקלט בגיטרה שלו. מאחוריה הוא היה נינוח. זה היה המקום שלו, המגן. קל לארוז גיטרה. רק להכניס לקייס ולצאת לדרך. וכולם אוהבים גיטריסט טוב, בכל מקום. ונשים תמיד ישנן. רקדניות, מסתוריות, כהות. נראות כמו צועניות. מלורי, אישה מס' 1, הייתה בכלל יהודיה, וכמוה גם ג'ודית, אישה מס' 3, וקלרה (אישה מס' 5, הנוכחית) היה בהן הקסם הכהה הזה, הזר, הצועני-למראה. גם במריה וסינת'יה (2 ו-4, בהתאמה). אבל דיוויד ג'ונס לא הצליח לרמות את הגנים האמריקאיים שלו: ארבעה ילדים ביולוגיים נולדו לו, בהירים כמוהו. רק ננדי, הצעירה בילדיו, כהה. והיא אומצה בהודו. הוא עדיין איתה ועם אמה, קלרה. אולי התעייף מהנדודים. אולי העובדה שהם חיים בספרד מקלה עליו – שלא כמו מערכות היחסים הקודמות שלו שהתקיימו בארה"ב, המדינה שבה לא מצא לעצמו מנוחה.

מריה, אישה מס' 2

קלרה, אישה נוכחית, מס' 5. משמאל- דייויד ג'ונס לפני כעשור

מה יש בדייויד ג'ונס/דויד סרווה, שפצע כך את חייהם של כעשרה אנשים באופן בלתי הפיך? נדמה שאין אישה או צאצא שלו, בין אם הם נמצאים איתו בקשר קרוב או לא, שמסוגלים לדבר עליו באופן נייטרלי. כל אחת מנשותיו וכל אחד מילדיו מנסים לדבר עליו, ומיד מתחילים לדמוע, נחנקים ויוצאים מהפריים. לא מסוגלים. אפילו נשים שנעזבו על ידו לפני יותר מ-30 שנה. אפילו אשתו הנוכחית, היחידה שחיה איתו כבר יותר מעשור. כולם כל כך רוצים את אישורו: כל ילדיו מצולמים בשלב זה או אחר של ילדותם כשהם מחקים אותו: הבנות לבושות כרקדניות פלמנקו, הבנים אוחזים גיטרה. האמהות וודאי קיוו שהתמונות הללו יחזירו אותו הביתה. הילדים קיוו שאולי כך אבא שלהם יאהב אותם.

באופן לא מפתיע, כמה מילדיו גדלו לתוך עיסוק במוזיקה, כגיטריסטים או בסיסטים. דרכו של האב משפיעה עליהם גם בניגוד לרצונם, והם מודעים לכך. מרטין, הבן הבכור (של דיוויד ומלורי, אישה מס' 1) שלכאורה הספיק לגדול כמה שנים בסביבת אביו וגם נמצא איתו בקשר היום, מודה בגלוי שהוא מאוד נזקק כל חייו לאישור של אביו לגבי הבחירה שלו במוזיקה. האישור כמובן הגיע באיחור עצום, והחלל שהותיר היעדרו של האב והבחירה שלו לא לקחת חלק פעיל בחייו של בנו הביאו את מרטין להחלטה שכלתנית שבסיסה רגשי: לא לעסוק במוזיקה כמקצוע. "אני לא רוצה לעשות את הטעויות שהוא עשה". כאילו הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת אדם לנטוש את כל אוהביו.

אמנות ומשפחה – האם הן באמת חייבות להתנגש?

זו המחשבה העיקרית שעורר בי הסרט: האם אמנם הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת גם פגיעה בזולת? ומדוע אנשים כאלה, אם הם יודעים ומכירים את עצמם ואת בחירתם, לא מצליחים להימנע מנישואין והבאת ילדים לעולם? הרי התוצאה היא הרסנית כל כך. לטולסטוי היו עשרה ילדים. כמה זמן הוא באמת בילה איתם? לפיקאסו היו ילדים. הוא היה בעל ואב נוראי. וכמעט תמיד מדובר בגברים: נשים-אמניות, במאה השנים האחרונות בהן הותר להן לעסוק באמנות כמקצוע, כמעט ולא מעיזות לפגוע בשלמות המשפחה לטובת יצר היצירה שלהן. הן לא נוטשות כמעט אף פעם. גם במצוקה נפשית קשה. רק סילביה פלאת' דחפה את הראש לתנור, ואפילו היא לא העיזה פשוט לעזוב את הבית. הכל או כלום. האם זה חייב להיות כך?

בן הזוג הקודם שלי היה אמן. מוזיקאי. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם ואולי ע"י כך חסך כאב גדול לעצמו ולאחרים. בן הזוג שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא אמן: סופר. הוא נישא והתגרש פעמיים, והביא לעולם שני ילדים בנישואיו השניים. הצורך שלו בחופש, בבדידות מבחירה לצורך היצירה, גרם לאורך השנים להתנגשויות בתוך המשפחה, בתוך הנישואין. הצורך הזה שלו גם גורם לו לגלות הזדהות והבנה עם דמויות של אמנים-גברים שדרכם המשפחתית הייתה לקויה, בלשון המעטה. כאילו האמנות, היותו של אדם אמן, היא סיבה מספקת לכל. הוא אמן, מותר לו.

ואני לא מסכימה. פשוט לא מוכנה לקבל את זה. אולי אם היינו במאה ה-19, אבל לא היום. התפיסה הרומנטית הזו של האמן כזאב בודד היא דרך מילוט מאוד נוחה מחיים שבהם עליך לקחת אחריות. אם אתה לא רוצה לקחת אחריות- בבקשה. אל תתחתן. אל תתרבה. יש אמצעי מניעה מאוד מפותחים. אני רצינית לגמרי- אם אתה יודע בוודאות שאינך מסוגל לחיות עם אשתך ולגדל את הילדים שלך, אל תקים משפחה. משום מה אני תמיד נתקלת בסיפורים על אמנים גדולים (וג'ונס-סרווה הוא אמן גדול, אין ספק בכך) שלא הסתפקו בילד אחד- והמשיכו לשני ולשלישי ולשישי וכן הלאה. איך, איך זה קורה? לא ייתכן שחמש פעמים בחייו של אדם הוא "נופל למלכודת". אין פה מלכודת, מלבד זו שהאדם מתעקש להיכנס אליה, המלכודת שהוא לכאורה טומן לעצמו אבל מי שיפלו בה יהיו אלה שאוהבים אותו: נשותיו, ילדיו. שאותם ינטוש וימשיך הלאה כמו שהוא תמיד עושה. כי הוא לא יכול אחרת.
האם הוא באמת לא יכול אחרת?

נוכח-נפקד

כמו חייה של רייצ'ל וחייהם של שאר ילדיו ונשותיו הנטושים, כך גם נעשה הסרט על חייו של דייויד ג'ונס-דויד סרווה: בלעדיו. נוכח-נפקד, מפציע, מדבר כמה מילים, ונעלם לתוך הגיטרה. מתעקש להמשיך הלאה. לא להיכנס לזה, רק לא להיכנס לזה. גם כאשר הוא מעומת ישירות עם הקושי והכאב של רייצ'ל, הוא ממלמל בחוסר שביעות רצון, עונה בקוצר רוח. אין לו ראש לדברים האלה, לרגשות האלה, לכאב הזה. לא בגלל שהוא משעמם אותו, אלא בגלל הפחד. תיבת פנדורה של ג'ונס-סרווה מונחת מולו יום ולילה, והוא יודע שאם יהין לפתוח אותה, אפילו לרגע, יקבור אותו הכאב בחיים.

לכן הוא מנגן. מנגן את הכאב שלו, מלווה בצליל צועני גברים ונשים ששרים/צועקים על פרח אחד שמחכה לנערה, על גבר שעזב, על אהבה שחונקת את הגרון. הם שרים געגועים וכאב שג'ונס-סרווה לשם שינוי כן מוכן לקבל: געגועים של זרים, של מדינה אחרת, של חיים לא מוכרים. געגועים רחוקים של אנשים רחוקים בשפה שאינה שפת אמו.

זו הדרך היחידה שבה ג'ונס-סרווה מכיר בזכותו של הרגש. כשהוא שייך למישהו שלא קשור אליו בשום צורה, שעל הכאב שלו אין לג'ונס-סרווה שום אחריות.

דיוויד ג'ונס/דויד סרווה, שנות ה-70

רחל לאה ג'ונס נולדה בקליפורניה, גדלה בין ברקלי לתל-אביב וכיום חיה כאן שוב עם בן זוגה הצלם פיליפ בלאיש, שני בניו ובתם המשותפת. זהו סרטה השלישי.

לצפייה ישירה חינם בסרט "ג'יפסי דיווי" לחצו כאן

ג'יפסי דיווי
בימוי: רחל לאה ג'ונס
הפקה: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
חברת הפקה: פיליפ בלאיש
תסריט: רחל לאה ג'ונס
צילום: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
עריכה: רחל לאה ג'ונס, ארז לאופר
תחקיר: רחל לאה ג'ונס
מוזיקה מקורית: דויד סרווה ג'ונס

הסרט צפוי לצאת לאקרנים בתחילת 2012 (זה ממש אוטוטו). יהיה שווה לראות גם על המסך הגדול.
עדכונים בעמוד הפייסבוק של הסרט

טור פרידה

אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.

***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.

פלסטלינה: נועה אסטרייכר

ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה

***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.

***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.

***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.

החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.

***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.

קפה התחתית

בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר

לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".

***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.

***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.

קפה התחתית

התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה

***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.

ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.

פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011

אשכנזים בסכנת הכחדה

כבר כמה שנים לא הייתי באירוע משפחתי גדול. מלאי המתחתנים אצלנו אזל אי-שם ב-1996, הבריתות חלפו גם הן, ומכיוון שלפי הסדר הכרונולוגי אני הבאה בתור להתחתן/ ללדת – סביר להניח שבצורת השמחות תימשך גם בשנים הקרובות. אלא אם כן אחד מאחיי הקטנים יפתיע ויפרגן צאצא לא מתוכנן לשושלת, תוצאה של שהייה אלכוהולית בחברתה של רקדנית ברזילאית – מסוג הדברים שמתרחשים פעם בחצי שנה אם קוראים לך מיק ג'אגר.

גפילטע פיש

המונח "אירוע משפחתי גדול" מקבל ממד פארודי אם לוקחים בחשבון שמדובר במשפחה אשכנזית. אשכנזים, כידוע, הם עדה שתשעים אחוזים ממנה נספו בשואה, ועשרת האחוזים הנותרים לא מדברים אחד עם השני. כך נוצרות סיטואציות כמו בר מצוות שבהן משפחה מורחבת שיש בה עשר נפשות בלבד מופרדת לתשעה שולחנות שונים מתוך התחשבות בסכסוכים עתיקים, שלא לדבר על ליל סדר הנחוג בהרכב מלא של חמישה אנשים וכלב (סיפור אמיתי).

אם ניקח את המשפט הידוע של סבתי "יקים לא מתים – הם מתייבשים", אזי חילונים אשכנזים לא מתרבים – הם מתפצלים. תשכחו מהתבוללות, ירידה מהארץ או העדפות ההפקה של "כוכב נולד": היכולת של אנשים אשר שרדו את גלות מזרח אירופה לטפח נתק ארוך שנים עם קרוביהם המעטים היא ככל הנראה האיום הרציני ביותר המרחף מעל הישרדותה של העדה.

אכן, קנאה מסוימת ממלאת את חזי הצנום כאשר אני שומעת קיטורים על חתונות מרוקאיות שבהן רשימת המוזמנים יכולה להקיף פעמיים את כדור הארץ. ברור שיש בזה חסרונות: החובה שמרגישים ההורים משני הצדדים להזמין את כל מי שחלק אתם קרבת דם ב-400 הדורות האחרונים עלולה להעיק מעט על הזוג הצעיר, שבסך הכול רוצה לרקוד, להשתכר עם החברים מהעבודה ולחזור בלימוזינה למלון. אבל חוץ מהכמות הגדלה של צ'קים בתיבת המתנות, יש פחות סיכוי שהחתונה תהפוך לסלע מחלוקת עתידי.

אצל אשכנזים אירוע כזה הופך לקאזוס בלי נצחי בכל פרשת דרכים: אם לא הזמינו אותנו לשטיינברגים או אם הזמינו ושמו אותנו בשולחן הכי קטן ליד השירותים עם הדוד המרייר ואשתו החמוצה – חסל סדר מתנות, נשיקות או הצהרות קרבה מכאן להבא.

באנו ליום ההולדת החמישים של הדודה אחרי שנתיים של נתק (שיחת סלולרי שנקטעה עקב קשיי קליטה ולא חודשה מאז), ובמקום חיבוק היא סקרה אותנו מלמעלה למטה וציינה בקול רם שנורא השמנו? זהו. הפעם הבאה שנראה אותה תהיה בחתונת הבת הכי צעירה שלה, וגם נביא צ'ק על סך ח"י שקלים.

אולי אצל עדות אחרות זה שונה: פשוט מזמינים את כולם. נכון, זה משלש ואפילו מרבע את ההשקעה הכספית באירוע, אבל חוסך שנים של עצבים רופפים, תרופות נגד דיכאון ואולקוס. תעשו בעצמכם את החשבון.
זה לא שאנחנו נקמנים יותר, זה שאיכשהו, למרות הדלדול המצער שחל בשורותינו באדיבותה הרבה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ומשתפי הפעולה הנלהבים שקמו לה ברוב מדינות אירופה, משפחה לא נחרתה על דגל העדה בתור הערך המרכזי ביותר.

כמובן גם אצלנו כל ניסיון לבטל הגעה לארוחת חג גורר חארקירי של המארחת (ובינינו, יותר מאשר צורך בקרבה משפחתית מדובר בחרדה לגורל הכמויות העצומות של סלט הוולדורף שהכינה מבעוד מועד ועלול להיוותר יתום וערירי). אבל בשאר השנה רוב הפעילות המשפחתית נשארת בתחום הגרעיני: אבא-אימא-ילדים. ואם גל הגירושים הפיל חללים גם בקרבכם, תתבקשו לפצל גם את גרעין האטום הזה לנייטרונים, פרוטונים ואלקטרונים.

אולי האשכנזים הם עדה שרק נראית מנומנמת, אבל עמוק בפנים היא עדיין נמצאת בעיצומו של מרד נעורים, כלומר מתנהגת כמו מתבגרת עצבנית ששונאת לבוא לדודים ולא מרגישה חובה מיוחדת לציית להוריה? ואולי בסופו של דבר יתברר שמחיר החופש כבד מדי, ששום פרינציפ או תחושת ניצחון בוויכוח נושן לא שווה את הרגע שבו תגלה שהחתונה של הבן שלך נראית כמו יום ההולדת ב"הקיץ של אביה".

יכול להיות שאם היינו משפחה גדולה יותר היינו יותר מאושרים? אם היה כאן משהו מעבר לזוג הורים ושלושה ילדים, היינו שונים? בדרך כלל אני חושבת על זה כשמתקרבים החגים (ראש השנה הקרוב יעמוד, לראשונה אצלנו, בסימן פיצול אטומים), אבל הפעם, בעקבות כל מיני משקולות מאה טונות שנחתו עליי מהשמים המשפחתיים לאחרונה, מצאתי את עצמי מוקדם מן הצפוי מייחלת למשפחה גדולה.
משפחה גועשת, עמוסת קרובים, בני דודים, אחייניות וגיסים מדרגה ג' – משפחה שדוחפת את האף, שמתקשרת ומנדנדת ומתעקשת, רכבת שלמה של אנשים שחולקים אתי סבא רבא ובגלל זה הם מרשים לעצמם להתערב לי בחיים. כי אם הייתה לי משפחה כזו מישהו כבר היה עוזר, מטה שכם, לוקח על עצמו חלק מהמעמסה.

אם הייתה לי משפחה גדולה, לא הייתי צריכה לסחוב הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.8.2010

להביא לרתיחה ולכסות

אישה עומדת במטבח קטן, מצמידה עגבנייה לקרש חיתוך מעץ, ופורסת אותה בסכין חד לריבועים קטנים, מדויקים. האישה גורפת את העגבנייה לתוך סיר ובו בצל מיטגן. מניחה אותו על הכיריים, נעמדת עם הפנים לכיור וקופאת במקום.
מסכת היעילות שעל פניה נסדקת, והיא מליטה אותם בכפות ידיה השורפות בקצותיהן, מדיפות ריח של בצל. היא בוכה. אימא שלה ודאי בכתה כך כמה פעמים בחייה, ולפניה היו סבתות ודורות של נשים שבכו במטבח, מערבבות את הרוטב עם מלח דמעות.

האישה מנגבת את פניה במגבת גסה מוכתמת מארוחות קודמות, מותירה עליה שאריות מסקרה ושפתון. לאחר מכן סוקרת בעיניים אדומות וצורבות את הכיריים. שוקלת לכבות את האש מתחת לסיר, להותיר פתק עם הוראות לסיום הבישול וללכת. הרעיון ממלא אותה כוח. היא יוצאת מהמטבח ומביטה בדלת הדירה הסגורה. כתפיה נשמטות. היא מסתובבת וחוזרת אל המטבח. נוטלת ביד רפה כף גדולה מעץ. ממשיכה לערבב. מוסיפה תבלינים. מביאה לרתיחה ומכסה.

ביחסי אוהבים, לצעקה הראשונה שנצעקת בין בני הזוג יש כוח נבואי הרסני. היא כאילו פותחת חרך הצצה שאפשר לראות דרכו לרגע, כמו בתצפית אל האופק, את כל הרע שעד עכשיו טואטא הצדה בעיוורון האהבה ואת הרע שעוד יגיע. גם את הפרדה. בזוגיות אשר רוך הוא המרכיב המרכזי בה, צעקה אחת פורמת את תפרי הרקמה העדינים וחושפת את החורים שהותירה המחט בבד. רגע אחריה משתררת דממה בעולם.

נעלמים צעדי השכנים מלמעלה, משתתקות אזעקות הרכב המצפצפות ברחוב, יתושים פוסקים ממעופם צמא הדם, ואת עומדת מול איש שאת אוהבת ואוהב אותך, וגופך כואב כמו הלמו בו באלות. ואת שותקת. נושמת נשימות שטוחות וזהירות כדי לא לקרוע את האוויר הקרטוני הקשיח שעומד ביניכם כעת. מביטה בו כאילו רואה אותו באמת בפעם הראשונה.
תיבת דואר ברחוב יוחנן הסנדלר
כל אדם מגיב אחרת לעלבון, לפגיעה או לתדהמה. אצלי הגוף מגיב ראשון. לא תמיד זה היה כך. בשנים שסבלתי בהן מילדים אכזריים בבית הספר יכולתי לספוג עלבונות ואפילו מכות במשך יום שלם בלי להפגין דבר כלפי חוץ, אבל נדמה כי דווקא ככל שאני מתקדמת לסביבה שמעריכים אותי בה, מנגנון ההגנה שלי נחלש. מגיב קשה יותר לכל פגיעה.

פעם לא בכיתי מכלום. היום כל דבר גורם לי לבכות. מילה אחת לא נכונה, והעיניים מתמלאות, דמעות נושרות בשקט על הלחיים כשאני מתאפקת לא להתפרק מרוב כאב. כשאני בוכה אני ממש לא יפה. אם הצלחתי להתאפק או לעצור את הבכי רגע לפני הגלישה לתהום, חלקים אחרים בגוף מזכירים לי את מצבי.
עצמות הבריח והכתפיים כואבות לי עם כל נשימה. פגיונות. הן כואבות מכל מילה מרושעת, מטעות שעשיתי ולא הצלחתי לתקן, מעלבון, מכוון או לא. דווקא כשהצלחתי להתמקם בעולם שלאיש אין בו זכות להרים עליי את קולו, בדיוק כשחשבתי שנגמר – באה הצעקה הזו ופילחה הכל.

בילדותי הייתי נתונה לשלטונה הבלתי מעורער של אימא שנהגה לצעוק בכל פעם שרצתה להבהיר נקודה. הצעקות עטפו אותה במעטה בלתי חדיר של חוסר הקשבה, הצדקה עצמית וייסורים. "למה אני צריכה לצעוק אחרי יום כמו שהיה לי? למה שום דבר לא הולך בבית הזה בלי צעקות? " החרשנו . פחדנו. ריחמנו עליה. לא רצינו שאימא תסבול בגללנו. בסופו של דבר זה הסתכם תמיד בסבל שלה. רק שלה.  כמו כל אישה, גם אני נשבעתי שלא אתנהג כמו אימא שלי, אבל גם אני צעקתי. אני זוכרת את עצמי צועקת בייאוש לקראת סוף מערכת היחסים הקודמת שהייתה לי, בכל פעם שהרגשתי לכודה, מתומרנת, לא מובנת. צועקת כדי לשים סוף לשיחה, צועקת כדי להיות צודקת.

אהובי צעק עליי. והצעקה שלו היממה אותי כמו סטירת לחי. יומיים אחריה, בזמן שאני כותבת את הטור הזה, היא עוד מהדהדת באוזניי. כבר יומיים שאחרי העבודה, במקום למהר כרגיל לפגוש את אהובי, אני חוזרת הביתה ונשכבת במיטה בפנים דהויים. מדפדפת בלי חשק בספרים. עונה לשיחות הטלפון שלו בלקוניות. אין לנו על מה להתפייס. הרי זה לא היה ריב, סתם משהו שטותי שעשיתי, ושאגה אחת קצרה – כתשובה – שתלה אותי לתוך הרצפות מרוב תדהמה.

עוד מעט אתקלח, אתלבש, אתאפר ואצא לקראתו. יום שישי הערב, ואנחנו אוכלים ביחד כמו תמיד. אני יודעת שהוא ואני זו אהבה ושאהבה אמיתית חזקה יותר מכל צעקה, אבל משהו בי עדיין רועד. מראה סדוקה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.8.2009