על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

מודעות פרסומת

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.