שריפה, אחי (פורסם ב"הארץ" 13.8.2015)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל. אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר, או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.

כ–8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים — אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית, או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

IMG_0108.jpg_L

מה הן מטרות הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם — אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים — שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו — ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם — בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט.

קחו דוגמה מפולארד — אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לבנימין נתניהו באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו, באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?

פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה חשובה יותר מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית, שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ, הכל בדרכי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.

אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.

מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה — קצת שמן זית זך, והכל ילך חלק.

תכניסו טוב־טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף, כמו פולארד.

אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון־ואלי, ואיך הסבא־רבא שלכם הגיע מאודסה ב–1889 ובזיעת אפיו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר: בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

*מתוך השיר "חיילים אלמונים" מאת אברהם 'יאיר' שטרן

הטקסט פורסם במדור הדעות של "הארץ", 13 באוגוסט 2015

מודעות פרסומת

פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

שני טורים מ"הארץ" במחיר אחד

ללא מורא, ללא מעצורים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 3 במרץ 2015)

"נשלוט ללא מורא", צהל חבר הכנסת יריב לוין עם היוודע ניצחון הימין בבחירות. לוין הוא איש חרוץ: מאחורי חזותו האפרורית מסתתר מוח קודח, שעמל להפוך את מערכת החוק והמשפט הישראלית על ראשה. בין הצעות החוק של לוין: לצמצם את האפשרות לעתור לבג"ץ ולהגביל את הסוגיות הציבוריות המגיעות אליו; לאסור על פעילי שמאל זרים להיכנס לישראל; לספח את השטחים הכבושים ועוד.

לפי לוין, נשיא בית המשפט העליון לא צריך להיות השופט הוותיק ביותר, כי אם השופט שנשא חן יותר מכל בעיני השלטון. מינוי השופטים יצריך אישור מוועדת חוקה, לפי קירבתם האידיאולוגית לדעה השלטת בכנסת, וקביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה יקבלו מעמד של המלצה בלבד.

“ללא מורא"? איזה מורא בדיוק? למבקר המדינה אין כל סמכות ביצועית ודו"חותיו משמשים בתור מעצור לדלתות במשרדי הממשלה, ובמשרת היועץ המשפטי מכהן אדם שהיה פרקליטו של נתניהו וטרח למסמס כל בדל חשד נגד הקיסר ומקורביו באמצעות מריחת זמן, שבסופה כמובן לא נותר עוד טעם להגיש כתב אישום — בשל הזמן שחלף. 
כלומר, המורא שממנו מנסה לוין להיפטר הוא מורא החוק שעדיין מרסן את השלטון.

"אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך — יש לי אחרים", אמר גראוצ'ו מרקס. לפי לוין, אם החוק לא מוצא חן בעינינו — יש לבטלו ולחוקק חוק אחר, עם רף נמוך כל כך עד שניתן לדלג מעליו בהליכה וללא השלכות. ללוין לא נראה שבית המשפט יגיד לכנסת מה לעשות. אז במקום להבין שזה החוק, ושהכנסת חייבת לכבד אותו — הוא פשוט מחליף את בית המשפט העליון ואת החוק.

הכוונה להפוך את קביעות היועץ המשפטי להמלצות בלבד משקפת את יחסם של לוין ודומיו בכנסת לחוק הישראלי והבינלאומי: אז מה אם בג"ץ פסל שוב ושוב את התיקון לחוק ההסתננות ודרש מהמדינה לשחרר את הכלואים בחולות ובסהרונים? למה מי זה בג"ץ? מה פתאום שהחוק הבינלאומי ואמנת הפליטים יקבעו לנו מה לעשות? אנחנו נכלא אותם למרות שאסור לכלוא אותם, נגרש אותם למרות שאסור לגרש אותם — ואז נשב מסובים לשולחן ונמשיך לספר ביציאת מצרים ובמסע מעבדות לחירות.

אם הממשלה תוכל לנפנף מעליה את בג"ץ, את היועץ המשפטי ואת החוק הבינלאומי — מה מונע ממני, וממיליוני אזרחי ישראל, להתאחד ולקבוע שהרמזור האדום, או פקודת מס הכנסה, הם המלצות בלבד? מדוע נדמה ללוין שהבוז המוחלט כלפי החוק ייעצר בכנסת ולא יחלחל אל האזרחים? אם חשבתם שסרטון "טיסת השוקולד" הוא קוריוז, נסו לצפות בסרטון שבו אזרח משתין על ניידת של פקחים שרשמו לו דו"ח בחוף הים, משום שהעמיד את הג'יפ שלו ממש על קו המים — כשהוא מפר ברגל גסה ובצמיג מחוספס את החוק שנועד להגן על החוף ועל המתרחצים. “נתנו לכם כוח, אה? הנה אני משתין עליך", אמר הג'יפאי בסרטון לפקח — אמר ועשה.

לוין ודומיו (חברי הכנסת מירי רגב, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ואיילת שקד הם רק מדגם מייצג) הם הגרסה הממלכתית של המשתין מחוף הים. חוק הוא לא קיר, ולהם יש פטיש אוויר. ואם הם לא יצליחו במשימתם להשמיד ולאבד את הקליפה המחוררת שעדיין עוטפת את ישראל (לפחות עבור יהודים; על ערבים אין מה לדבר, כידוע), תמיד אפשר יהיה להאשים את השמאל התבוסתני שדחה, באיוולתו, את המתנה המופלאה — שלטון חסר מעצורים.

**************************

נאורות? קודם מים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 22 במרץ 2015)

"כל מערכת בחירות מוכרחה שיהיה בה אלמנט ביזארי כלשהו", כתב בעל טור מכובד בעיתון זה בסוף השבוע. הביזאר, מתברר, הוא בחירתם של יהודים להצביע לרשימה המשותפת, שאיחדה את המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"מ־תע"ל. כי מדוע שיצביעו היהודים לערבים? האין מספיק מפלגות נקיות מבחינה אתנית, יהודיות טהורות? ודאי שיש. וכיצד יכולים יהודים נאורים, מהסוג שבעל הטור הנכבד פוגש מדי יום, להצביע לרשימה שבה יש נציגים אשר נשואים ליותר מאשה אחת ואינם מקבלים את הדרישה לשוויון לחברי הקהילה הגאה? כאחת ממצביעות הביזאר הללו, אשמח להסביר:

אישית, הצבעתי לרשימה המשותפת מכיוון שבכל מערכות הבחירות, מיום שקיבלתי זכות הצבעה, הצבעתי לחד"ש. הבריונות הממסדית שהפגינה ממשלת נתניהו־ליברמן, כשהעלתה את אחוז החסימה(והאפסות שהפגין בית המשפט העליון כשהחליט שלא לפסול את ההחלטה המקוממת הזאת) היא שכפתה על המפלגות "הערביות" להתאחד. היא ולא שום דבר אחר. אותו כותב מלומד ודאי שלא יצא לרחוב במחאה על העלאת אחוז החסימה. לא נפל עליו פחד, שמא תגרום ההחלטה לחיסולה של כל אפשרות לאופוזיציה (הנה, גם מרצ יצאה בשן ועין). כי מה איכפת לו הערבים? מקסימום — לא יהיו בכנסת.

לשמחתי, ולשמחת רבים אחרים, השכילו המפלגות הללו לקדם את פני הרעה ולהתאחד, חרף ההבדלים העצומים ביניהן. האם איחוד זה יחזיק מעמד? קשה לדעת. כל מה שאני יודעת הוא, שהנציגים שלי ושל אמונותי — דב חנין, איימן עודה ועאידה תומא סלימאן, נכנסו לכנסת ומשם יעשו עבודה נפלאה בעבור האזרח הישראלי באשר הוא. עודה וסלימאן חדשים בכנסת, אך דב חנין לא צריך להוכיח שום דבר — קבלות יש לו מראש הנקרה ועד אילת, מיהודים וערבים גם יחד.

ג'סר א זרקא. היישוב העני והצפוף ביותר בישראל

ומה באשר לחברי הרשימה הסוררים שסירבו לוותר על הפוליגמיה או להכיר בזוגות חד־מיניים? ובכן, אני לא רוצה להצטייר כמי שמעניקה הקלות שאינן במקומן, אבל נדמה לי שכדי לבוא בטענות על אי־צדק ערכי, נדרש קודם כל צדק בסיסי, פיזי:

כמה יהודים־ישראלים מכיר בעל הטור, שאינם מחוברים לרשת החשמל והמים? כמה יהודים הוא מכיר, שלמדו בבית ספר שכולו קרוואן צפוף ומתפרק, חשוף לסופות החורף ולחמסינים בקיץ? כמה יהודים פגש, שדרך עפר מלאת חתחתים מובילה לביתם ושצאצאיהם מסתכנים בדריסה כל אימת שהם יוצאים לשחק, כי מדרכות אין וגם לא גן שעשועים, אף לא זעיר ביותר? כמה יהודים בתחומי ישראל מתגוררים במקום שאין לו כתובת במרשם האוכלוסין, משום שהמדינה מסרבת להכיר בקיומם אף על פי שהם חיים על האדמה הזאת מאז שנות ה–50 (ועברו אליה בשל דרישת צה"ל), כמו תושבי הכפר דהמש שנמצא ממש בלב הארץ, סמוך ללוד? כמה יהודים מכיר אותו כותב החיים ללא ניקוז ופינוי אשפה?

בקיץ האחרון, כשעזה הוחרבה מהאוויר ותושבי ישראל ישבו במקלטים מאימת הטילים והפגזים, מצאתי את עצמי מהרהרת תכופות במים: בכל פעם שחזרתי מהחוץ הלוהט והמיוזע ישר למקלחת קרה ומרעננת, בכל פעם שהבטתי אל הזרם הקריר הנשטף אל פתח הניקוז והוקל לי, חשבתי על היושבים בעזה, אלה שבין החיים, אשר אינם יכולים לעשות את הדבר הבסיסי הזה — לצנן את עצמם ביום חמסין. אלה שכל טיפת מים נאגרת אצלם במכלים כי מי יודע מתי יוכלו למלאם שוב, ומהיכן.

אז אולי עזה לא תינצל בזכות הצבעתי לרשימה המשותפת, אבל במדינת ישראל חיים אלפי אזרחים בתת־תנאים רק משום שהם ערבים (תושבי היישוב היהודי העני והדפוק ביותר בישראל לא היו מסכימים להתחלף אפילו לחצי שעה עם תושבי ג'סר א־זרקא, למשל), וזאת בכוונת מכוון. כתוצאה ממדיניות גזענית.

והצדק, השוויון והאחווה — מה יהא עליהם? צודקים המתנגדים — כפמיניסטית שמאמינה בשוויון, גם אני לא מרוצה ממצב זכויות האשה בחברה הערבית ולא מהיחס הרע לקהילת הלהט"ב. הכל נכון. אבל נדמה לי, שלפני שבאים אל אזרחים (אזרחים!) ערבים בישראל או לנציגיהם בכנסת בדרישות שיכירו בזכויות הקהילה הגאה או יתנערו מהפוליגמיה — בשם הנאורות והקדמה — אולי קודם כדאי שנהיה נאורים מספיק כדי לחבר אותם לחשמל ולמים.

ימי הביניים

האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.

אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.

חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.

כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.

מבנה ציבור נטוש, דטרויט

אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.

ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.

אין מסקנה לפוסט הזה.

 

הפרויקט שלי מחפש אותך

בד"כ אני נוטה לעשות 'הפרדת רשויות' בין הבלוג הזה לשאר הדברים שאני עושה בחיים, בין אם זו העבודה שלי בחנות הספרים, חיי הזוגיות שלי, התכשיטים שאני יוצרת או כל יוזמה אחרת שאני נסחפת אליה.

הפעם אני חורגת מהכלל הזה כדי לבקש משהו מאוד חשוב בשבילי:

בשנתיים וחצי האחרונות, פרוייקט "שירים למגירה" הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המגירות הפכו לדרך שלי להביע את עצמי, ואני שמחה לראות שאנשים מתחברים אליהן.

שירים למגירה הוא פרוייקט עצמאי שהשתתף במספר תערוכות ורוצה לגדול ולהפיץ את בשורת השירה העברית באמצעות שילוב עם אמנות פלסטית. המטרה הסופית: 25 מגירות וספר-אמן.

הפרוייקט החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו לספרי שירה במטרה לסמן שירים שאהבתי במיוחד: משוררות ומשוררים כמו ישראל אלירז, דליה רביקוביץ', חדוה הרכבי, אגי משעול, שולמית אפפל, יהודה עמיחי ועוד.

לא תמיד היה מדובר בשיר שלם: לפעמים הספיקה שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא היה איסוף מגירות שהושלכו לרחובות בת"א. מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים. כל מגירה הפכה לבית-שיר, כל שיר קיבל מקום שהמחיש אותו ויזואלית. כל המגירות נאספו מן הרחוב, וכל שיר למגירה נוצר בעבודת יד, ללא קיצורי דרך או מכשירים. כל השירים נכתבו בהעתקה ידנית,  ללא הדפסה ממוחשבת.

4

 
עכשיו הגיע הרגע שבו אני חייבת לשנס מותניים, להעיז ולעשות צעד קדימה.
המטרה: להגיע ל-25 מגירות מוכנות (כרגע יש כ-15, חלק כבר נרכשו ע"י מבקרים בתערוכות), ולהוציא ספר-אמן שמרכז ומתעד את הפרויקט כולו, עם צילומי העבודות לצד השירים שיופיעו במלואם.
 
וכאן אני מכניסה אתכם לתמונה:
בטח קראתם כבר איפשהו על כל הבאזז בנושא "מימון חברתי"- אתרים שמאפשרים ליוצרים (של אמנות, אפליקציות, יוזמות פילנתרופיות וכו') לגייס כספים מקהל תומכים ברשת.
האתר HEADSTART הוא הגרסה הישראלית של העניין הזה, ופתחתי שם היום עמוד שבו אני מציגה את הפרוייקט ומאפשרת לכל המעוניינים לתרום אליו.
 

הבונוס: כל תרומה מזכה בתמורה!

למעשה, אני מציעה את היצירות שלי למכירה תמורת מימון הפרוייקט: 100 ש"ח תמורת עבודה קטנה, 200 ש"ח תמורת עבודה גדולה יותר וכן הלאה.
כלומר, זו גם הזדמנות לרכוש את אחת העבודות שלי במחיר הוגן במיוחד וגם לסייע לי לסיים את הפרוייקט ולהוציא את הספר לאור.
כמובן שמלבד היצירה, כל תרומה גם תזכה אתכם בעותק של הספר, וקרדיט ברשימת התודות שתהיה בתוכו.
 
האתר הקציב לי חודש אחד בלבד להגיע למכסת המימון הנדרשת (התורמים יחוייבו בתשלום רק אם אגיע למכסה זו. אם לא – העניין מבוטל ואין מה לדאוג).
אז…
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד במשימה, ואשמח מאוד ואהיה אסירת תודה במיוחד אם אראה אתכם ברשימת התורמים/רוכשים.
גם אם אין באפשרותכם לסייע, אתם כמובן מוזמנים להעביר הלאה לכל מי שנראה לכם שהרעיון ימצא חן בעיניו.
 
הנה הקישור לעמוד שבו אפשר להירשם להשתתפות
 
 
מחזיקה אצבעות ברגליים
ותודה על הסבלנות
 
נועה אסטרייכר
 
נ.ב: אני פה לכל שאלה.
1 2 3