"נשלוט ללא מורא", צהל חבר הכנסת יריב לוין עם היוודע ניצחון הימין בבחירות. לוין הוא איש חרוץ: מאחורי חזותו האפרורית מסתתר מוח קודח, שעמל להפוך את מערכת החוק והמשפט הישראלית על ראשה. בין הצעות החוק של לוין: לצמצם את האפשרות לעתור לבג"ץ ולהגביל את הסוגיות הציבוריות המגיעות אליו; לאסור על פעילי שמאל זרים להיכנס לישראל; לספח את השטחים הכבושים ועוד.
לפי לוין, נשיא בית המשפט העליון לא צריך להיות השופט הוותיק ביותר, כי אם השופט שנשא חן יותר מכל בעיני השלטון. מינוי השופטים יצריך אישור מוועדת חוקה, לפי קירבתם האידיאולוגית לדעה השלטת בכנסת, וקביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה יקבלו מעמד של המלצה בלבד.
“ללא מורא"? איזה מורא בדיוק? למבקר המדינה אין כל סמכות ביצועית ודו"חותיו משמשים בתור מעצור לדלתות במשרדי הממשלה, ובמשרת היועץ המשפטי מכהן אדם שהיה פרקליטו של נתניהו וטרח למסמס כל בדל חשד נגד הקיסר ומקורביו באמצעות מריחת זמן, שבסופה כמובן לא נותר עוד טעם להגיש כתב אישום — בשל הזמן שחלף.
כלומר, המורא שממנו מנסה לוין להיפטר הוא מורא החוק שעדיין מרסן את השלטון.
"אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך — יש לי אחרים", אמר גראוצ'ו מרקס. לפי לוין, אם החוק לא מוצא חן בעינינו — יש לבטלו ולחוקק חוק אחר, עם רף נמוך כל כך עד שניתן לדלג מעליו בהליכה וללא השלכות. ללוין לא נראה שבית המשפט יגיד לכנסת מה לעשות. אז במקום להבין שזה החוק, ושהכנסת חייבת לכבד אותו — הוא פשוט מחליף את בית המשפט העליון ואת החוק.
הכוונה להפוך את קביעות היועץ המשפטי להמלצות בלבד משקפת את יחסם של לוין ודומיו בכנסת לחוק הישראלי והבינלאומי: אז מה אם בג"ץ פסל שוב ושוב את התיקון לחוק ההסתננות ודרש מהמדינה לשחרר את הכלואים בחולות ובסהרונים? למה מי זה בג"ץ? מה פתאום שהחוק הבינלאומי ואמנת הפליטים יקבעו לנו מה לעשות? אנחנו נכלא אותם למרות שאסור לכלוא אותם, נגרש אותם למרות שאסור לגרש אותם — ואז נשב מסובים לשולחן ונמשיך לספר ביציאת מצרים ובמסע מעבדות לחירות.
אם הממשלה תוכל לנפנף מעליה את בג"ץ, את היועץ המשפטי ואת החוק הבינלאומי — מה מונע ממני, וממיליוני אזרחי ישראל, להתאחד ולקבוע שהרמזור האדום, או פקודת מס הכנסה, הם המלצות בלבד? מדוע נדמה ללוין שהבוז המוחלט כלפי החוק ייעצר בכנסת ולא יחלחל אל האזרחים? אם חשבתם שסרטון "טיסת השוקולד" הוא קוריוז, נסו לצפות בסרטון שבו אזרח משתין על ניידת של פקחים שרשמו לו דו"ח בחוף הים, משום שהעמיד את הג'יפ שלו ממש על קו המים — כשהוא מפר ברגל גסה ובצמיג מחוספס את החוק שנועד להגן על החוף ועל המתרחצים. “נתנו לכם כוח, אה? הנה אני משתין עליך", אמר הג'יפאי בסרטון לפקח — אמר ועשה.
לוין ודומיו (חברי הכנסת מירי רגב, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ואיילת שקד הם רק מדגם מייצג) הם הגרסה הממלכתית של המשתין מחוף הים. חוק הוא לא קיר, ולהם יש פטיש אוויר. ואם הם לא יצליחו במשימתם להשמיד ולאבד את הקליפה המחוררת שעדיין עוטפת את ישראל (לפחות עבור יהודים; על ערבים אין מה לדבר, כידוע), תמיד אפשר יהיה להאשים את השמאל התבוסתני שדחה, באיוולתו, את המתנה המופלאה — שלטון חסר מעצורים.
**************************
"כל מערכת בחירות מוכרחה שיהיה בה אלמנט ביזארי כלשהו", כתב בעל טור מכובד בעיתון זה בסוף השבוע. הביזאר, מתברר, הוא בחירתם של יהודים להצביע לרשימה המשותפת, שאיחדה את המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"מ־תע"ל. כי מדוע שיצביעו היהודים לערבים? האין מספיק מפלגות נקיות מבחינה אתנית, יהודיות טהורות? ודאי שיש. וכיצד יכולים יהודים נאורים, מהסוג שבעל הטור הנכבד פוגש מדי יום, להצביע לרשימה שבה יש נציגים אשר נשואים ליותר מאשה אחת ואינם מקבלים את הדרישה לשוויון לחברי הקהילה הגאה? כאחת ממצביעות הביזאר הללו, אשמח להסביר:
אישית, הצבעתי לרשימה המשותפת מכיוון שבכל מערכות הבחירות, מיום שקיבלתי זכות הצבעה, הצבעתי לחד"ש. הבריונות הממסדית שהפגינה ממשלת נתניהו־ליברמן, כשהעלתה את אחוז החסימה(והאפסות שהפגין בית המשפט העליון כשהחליט שלא לפסול את ההחלטה המקוממת הזאת) היא שכפתה על המפלגות "הערביות" להתאחד. היא ולא שום דבר אחר. אותו כותב מלומד ודאי שלא יצא לרחוב במחאה על העלאת אחוז החסימה. לא נפל עליו פחד, שמא תגרום ההחלטה לחיסולה של כל אפשרות לאופוזיציה (הנה, גם מרצ יצאה בשן ועין). כי מה איכפת לו הערבים? מקסימום — לא יהיו בכנסת.
לשמחתי, ולשמחת רבים אחרים, השכילו המפלגות הללו לקדם את פני הרעה ולהתאחד, חרף ההבדלים העצומים ביניהן. האם איחוד זה יחזיק מעמד? קשה לדעת. כל מה שאני יודעת הוא, שהנציגים שלי ושל אמונותי — דב חנין, איימן עודה ועאידה תומא סלימאן, נכנסו לכנסת ומשם יעשו עבודה נפלאה בעבור האזרח הישראלי באשר הוא. עודה וסלימאן חדשים בכנסת, אך דב חנין לא צריך להוכיח שום דבר — קבלות יש לו מראש הנקרה ועד אילת, מיהודים וערבים גם יחד.
ג'סר א זרקא. היישוב העני והצפוף ביותר בישראל
ומה באשר לחברי הרשימה הסוררים שסירבו לוותר על הפוליגמיה או להכיר בזוגות חד־מיניים? ובכן, אני לא רוצה להצטייר כמי שמעניקה הקלות שאינן במקומן, אבל נדמה לי שכדי לבוא בטענות על אי־צדק ערכי, נדרש קודם כל צדק בסיסי, פיזי:
כמה יהודים־ישראלים מכיר בעל הטור, שאינם מחוברים לרשת החשמל והמים? כמה יהודים הוא מכיר, שלמדו בבית ספר שכולו קרוואן צפוף ומתפרק, חשוף לסופות החורף ולחמסינים בקיץ? כמה יהודים פגש, שדרך עפר מלאת חתחתים מובילה לביתם ושצאצאיהם מסתכנים בדריסה כל אימת שהם יוצאים לשחק, כי מדרכות אין וגם לא גן שעשועים, אף לא זעיר ביותר? כמה יהודים בתחומי ישראל מתגוררים במקום שאין לו כתובת במרשם האוכלוסין, משום שהמדינה מסרבת להכיר בקיומם אף על פי שהם חיים על האדמה הזאת מאז שנות ה–50 (ועברו אליה בשל דרישת צה"ל), כמו תושבי הכפר דהמש שנמצא ממש בלב הארץ, סמוך ללוד? כמה יהודים מכיר אותו כותב החיים ללא ניקוז ופינוי אשפה?
בקיץ האחרון, כשעזה הוחרבה מהאוויר ותושבי ישראל ישבו במקלטים מאימת הטילים והפגזים, מצאתי את עצמי מהרהרת תכופות במים: בכל פעם שחזרתי מהחוץ הלוהט והמיוזע ישר למקלחת קרה ומרעננת, בכל פעם שהבטתי אל הזרם הקריר הנשטף אל פתח הניקוז והוקל לי, חשבתי על היושבים בעזה, אלה שבין החיים, אשר אינם יכולים לעשות את הדבר הבסיסי הזה — לצנן את עצמם ביום חמסין. אלה שכל טיפת מים נאגרת אצלם במכלים כי מי יודע מתי יוכלו למלאם שוב, ומהיכן.
אז אולי עזה לא תינצל בזכות הצבעתי לרשימה המשותפת, אבל במדינת ישראל חיים אלפי אזרחים בתת־תנאים רק משום שהם ערבים (תושבי היישוב היהודי העני והדפוק ביותר בישראל לא היו מסכימים להתחלף אפילו לחצי שעה עם תושבי ג'סר א־זרקא, למשל), וזאת בכוונת מכוון. כתוצאה ממדיניות גזענית.
והצדק, השוויון והאחווה — מה יהא עליהם? צודקים המתנגדים — כפמיניסטית שמאמינה בשוויון, גם אני לא מרוצה ממצב זכויות האשה בחברה הערבית ולא מהיחס הרע לקהילת הלהט"ב. הכל נכון. אבל נדמה לי, שלפני שבאים אל אזרחים (אזרחים!) ערבים בישראל או לנציגיהם בכנסת בדרישות שיכירו בזכויות הקהילה הגאה או יתנערו מהפוליגמיה — בשם הנאורות והקדמה — אולי קודם כדאי שנהיה נאורים מספיק כדי לחבר אותם לחשמל ולמים.
נועה אסטרייכר | אחת העם 