בסרטי בנות אמריקניים גירושים הם תהליך קצר: כל צד מגיע עם עורך הדין שלו, חותמים על כמה מסמכים, דמעה דקורטיבית גולשת במורד הלחי (של האישה כמובן), משאית כחולה מגיעה ובה עובדים חרוצים בסרבלים, הם אורזים את תכולת הבית בפצפצים, ואחד מהם, בחור חסון ונאה שקוראים לו נניח דייגו, מניח יד על כתפה של האישה העצובה, ואומר לה פתגם מקסיקני שסבתו לימדה אותו: "יש הרבה דגים בים".
אז נכון שגם כאן יש חברות הובלה ואריזה, אבל תשכחו מהפצפצים, ובעיקר תשכחו מדייגו: הכנסת 25 שנות נישואים לארגזים היא משימה שאפילו סיזיפוס היה מערער עליה לבג"ץ. אבל שלא כמו במערכון המפורסם של הגשש "קרקר נגד קרקר", אצלנו לא רבים על הכבל המאריך. להפך, כל צד מנסה לתת לאחר כמה שיותר חפצי ערך:
"אתה לוקח את פינת האוכל?"
"אני? אני הולך לגור לבד, בשביל מה אני צריך פינת אוכל?"
"כי לך יש דירה גדולה יותר".
"טוב. אז את לוקחת את הספה".
"אתה יודע שאני שונאת את הספה הזו".
"בסדר, בסדר, אני אקח את הספה".
לפני כמה שבועות החלה אמא במעבר לדירונת השכורה שתחלוק עם אחי הקטן, והשבוע הגיע תורו של אבא. מכיוון שהמשפחה שרכשה את ביתנו אמורה להתחיל בהריסתו (שיפוצים קוראים לזה היום) עוד החודש, הכול נעשה במהירות ובלחץ. תמונות ישנות התעופפו, סירי לחץ חלודים התגלגלו על הרצפה, לכלוך איום נחשף במקומות שעד כה הוסתרו בהצלחה על ידי רהיטים כבדים.
ביום ראשון, מיד אחרי העבודה, נסעתי לאבא. מצאתי אותו עומד מיוזע והמום בלב תופת ארגזים שמילאה את החלל עד התקרה. המובילים נאבקו בספרייה הענקית, מקללים את הזמנים שלפני הרהיטים המודולריים של "איקאה". אחר כך פרקתי ארגזי ספרים, הזעתי כמו ארבעה חמורים, וקרצפתי את המקלחת מכל חומרי הבניין שדבקו בה. ברור שרציתי לעזור, אבל הייתה סיבה נוספת לפעלתנות היתר שלי: ידעתי שאם אעצור, אשב או אנוח, אתחיל לבכות ולא אפסיק.
אני אוהבת מאוד את אמא, אבל אבא הוא הקשר המשפחתי הסימביוטי שלי. כשטוב לו – טוב לי. וכשרע לו – גם לי רע. מאוד. מצחיק לומר זאת על בן אדם שעד גיל 11 פגשתי רק פעם בשבוע. הוא עבד 18 שעות ביום בקונדיטוריה-קפה המשפחתית, וכשהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון – ידעתי שהיום יום שבת. בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה יותר, וככל שאני מרבה להכיר ולחבב אותו, כך מתווספות לי דאגות.
מגיל מוקדם מאוד הפכתי להורים של ההורים שלי. הם לא ביקשו שאעשה זאת, אבל כשילד בוגר לגילו מרגיש שדברים מתערערים, הוא ינסה לתקן אותם בעצמו, גם אם המטלה הזו היא למעלה מכוחותיו ויכולתו. הבעיה עם ילדים כאלה היא שהם מקבלים פידבק חיובי – מתפעלים מהבגרות הנפשית שלהם, מודים להם על העזרה, ומשתמשים בהם שוב במקום לומר להם לעוף מכאן ולחזור לשחק בלגו על השטיח, כי זה לא התפקיד שלהם להציל את העולם.
אף פעם לא הצלחתי להתנער מהצורך ההרסני שלי להחזיק על הכתפיים שני הורים שתודה לאל, עוד מיטב שנותיהם לפניהם והם עצמאיים ובריאים טפו-טפו חמסה-חמסה. כי לעזאזל, הם יכולים להסתדר לבד.
אז למה השבוע, כשהייתי אצל אבא שלי, התנהגתי כמו אמא שלו? למה הלכתי וקניתי סבונים ונייר טואלט ולחם וממרחים ופירות ושתייה כדי שיהיה לו משהו במקרר? האם רק כדי לעזור? כשאחי הצעיר עבר לתל אביב לפני כמה שנים נטרפתי מדאגה. שיאכל, שישתה, שיתלבש חם בחורף, שלא ייתקע בלי כסף, שיכיר את קווי התחבורה הציבורית. זה הגיוני כשמדובר באח קטן (אם כי צעיר ממני בסך הכול בשנתיים וקומבינטור שועלי מאין כמוהו), אבל עם אבא? איך התהפכו לנו התפקידים?
הלילה ירד, המובילים נסעו, ואבא הלך להוריד מעליו את אבק היום. ברגע שיצאתי מטווח הראייה שלו קרסתי. התחלתי לזלוג בלי יכולת לעצור בכלל – עשיתי ספונג'ה בחדר שלו ובכיתי. הוצאתי את בגדיו מהשקיות, קיפלתי אותם אחד-אחד בארון ובכיתי. הלטתי את המיטה במצעים יפים ובכיתי.
כשהוא יצא, מיד נכנסתי גם אני להתקלח כדי שלא יראה אותי מושכת באף ומנגבת את העיניים. בכיתי מתחת לזרם המים, ולקח לי זמן ארוך להתאושש מספיק כדי לצאת בחזרה לסלון. הוא ישב שם על הספה החבוטה, מביט אבוד בקיר החשוף ממולו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. לא רציתי להתחיל לדלוף שוב, ונפרדתי ממנו לשלום, יורדת במדרגות בחופזה. בדרך הביתה חשבתי על המשפט האחרון שאמר לי:
We Shall Overcome.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.7.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 