אריזה משפחתית

בסרטי בנות אמריקניים גירושים הם תהליך קצר: כל צד מגיע עם עורך הדין שלו, חותמים על כמה מסמכים, דמעה דקורטיבית גולשת במורד הלחי (של האישה כמובן), משאית כחולה מגיעה ובה עובדים חרוצים בסרבלים, הם אורזים את תכולת הבית בפצפצים, ואחד מהם, בחור חסון ונאה שקוראים לו נניח דייגו, מניח יד על כתפה של האישה העצובה, ואומר לה פתגם מקסיקני שסבתו לימדה אותו: "יש הרבה דגים בים".

רקפת מולדר

אז נכון שגם כאן יש חברות הובלה ואריזה, אבל תשכחו מהפצפצים, ובעיקר תשכחו מדייגו: הכנסת 25 שנות נישואים לארגזים היא משימה שאפילו סיזיפוס היה מערער עליה לבג"ץ. אבל שלא כמו במערכון המפורסם של הגשש "קרקר נגד קרקר", אצלנו לא רבים על הכבל המאריך. להפך, כל צד מנסה לתת לאחר כמה שיותר חפצי ערך:

"אתה לוקח את פינת האוכל?"
"אני? אני הולך לגור לבד, בשביל מה אני צריך פינת אוכל?"
"כי לך יש דירה גדולה יותר".
"טוב. אז את לוקחת את הספה".
"אתה יודע שאני שונאת את הספה הזו".
"בסדר, בסדר, אני אקח את הספה".

לפני כמה שבועות החלה אמא במעבר לדירונת השכורה שתחלוק עם אחי הקטן, והשבוע הגיע תורו של אבא. מכיוון שהמשפחה שרכשה את ביתנו אמורה להתחיל בהריסתו (שיפוצים קוראים לזה היום) עוד החודש, הכול נעשה במהירות ובלחץ. תמונות ישנות התעופפו, סירי לחץ חלודים התגלגלו על הרצפה, לכלוך איום נחשף במקומות שעד כה הוסתרו בהצלחה על ידי רהיטים כבדים.

ביום ראשון, מיד אחרי העבודה, נסעתי לאבא. מצאתי אותו עומד מיוזע והמום בלב תופת ארגזים שמילאה את החלל עד התקרה. המובילים נאבקו בספרייה הענקית, מקללים את הזמנים שלפני הרהיטים המודולריים של "איקאה". אחר כך פרקתי ארגזי ספרים, הזעתי כמו ארבעה חמורים, וקרצפתי את המקלחת מכל חומרי הבניין שדבקו בה. ברור שרציתי לעזור, אבל הייתה סיבה נוספת לפעלתנות היתר שלי: ידעתי שאם אעצור, אשב או אנוח, אתחיל לבכות ולא אפסיק.

אני אוהבת מאוד את אמא, אבל אבא הוא הקשר המשפחתי הסימביוטי שלי. כשטוב לו – טוב לי. וכשרע לו – גם לי רע. מאוד. מצחיק לומר זאת על בן אדם שעד גיל 11 פגשתי רק פעם בשבוע. הוא עבד 18 שעות ביום בקונדיטוריה-קפה המשפחתית, וכשהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון – ידעתי שהיום יום שבת. בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה יותר, וככל שאני מרבה להכיר ולחבב אותו, כך מתווספות לי דאגות.

מגיל מוקדם מאוד הפכתי להורים של ההורים שלי. הם לא ביקשו שאעשה זאת, אבל כשילד בוגר לגילו מרגיש שדברים מתערערים, הוא ינסה לתקן אותם בעצמו, גם אם המטלה הזו היא למעלה מכוחותיו ויכולתו. הבעיה עם ילדים כאלה היא שהם מקבלים פידבק חיובי – מתפעלים מהבגרות הנפשית שלהם, מודים להם על העזרה, ומשתמשים בהם שוב במקום לומר להם לעוף מכאן ולחזור לשחק בלגו על השטיח, כי זה לא התפקיד שלהם להציל את העולם.
אף פעם לא הצלחתי להתנער מהצורך ההרסני שלי להחזיק על הכתפיים שני הורים שתודה לאל, עוד מיטב שנותיהם לפניהם והם עצמאיים ובריאים טפו-טפו חמסה-חמסה. כי לעזאזל, הם יכולים להסתדר לבד.
אז למה השבוע, כשהייתי אצל אבא שלי, התנהגתי כמו אמא שלו? למה הלכתי וקניתי סבונים ונייר טואלט ולחם וממרחים ופירות ושתייה כדי שיהיה לו משהו במקרר? האם רק כדי לעזור? כשאחי הצעיר עבר לתל אביב לפני כמה שנים נטרפתי מדאגה. שיאכל, שישתה, שיתלבש חם בחורף, שלא ייתקע בלי כסף, שיכיר את קווי התחבורה הציבורית. זה הגיוני כשמדובר באח קטן (אם כי צעיר ממני בסך הכול בשנתיים וקומבינטור שועלי מאין כמוהו), אבל עם אבא? איך התהפכו לנו התפקידים?

הלילה ירד, המובילים נסעו, ואבא הלך להוריד מעליו את אבק היום. ברגע שיצאתי מטווח הראייה שלו קרסתי. התחלתי לזלוג בלי יכולת לעצור בכלל – עשיתי ספונג'ה בחדר שלו ובכיתי. הוצאתי את בגדיו מהשקיות, קיפלתי אותם אחד-אחד בארון ובכיתי. הלטתי את המיטה במצעים יפים ובכיתי.

כשהוא יצא, מיד נכנסתי גם אני להתקלח כדי שלא יראה אותי מושכת באף ומנגבת את העיניים. בכיתי מתחת לזרם המים, ולקח לי זמן ארוך להתאושש מספיק כדי לצאת בחזרה לסלון. הוא ישב שם על הספה החבוטה, מביט אבוד בקיר החשוף ממולו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. לא רציתי להתחיל לדלוף שוב, ונפרדתי ממנו לשלום, יורדת במדרגות בחופזה. בדרך הביתה חשבתי על המשפט האחרון שאמר לי:

We Shall Overcome.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.7.2010

מודעות פרסומת

שכונת הארגזים

כמה פעמים בממוצע אמור אדם לארוז את חייו לארגזים? פעמיים? חמש? אולי עשרים? יש הבדל בין הפעמים, כמובן. הארגזים שמלווים אותך ביציאה מבית ההורים מלאים לא רק בחפצים אלא גם בתקווה שלא תצטרך לחזור אתם לאותו מקום שיצאת ממנו. לאחר מכן הרוטינה של מעבר בין דירות שכורות, עם הניסיון לארוז כך שכל ארגז ייפרק בדיוק בנקודה המתאימה לו בדירה הבאה.

מעבר דירה

מתישהו מגיע גם תורם של ארגזי החופזה, אותם קרטונים אקראיים מהמכולת הסמוכה שמתמלאים שברים של מה שהיה פעם אהבה וזוגיות מאושרת והיום הוא דיסקים שבזמן הקרוב תשתדל לא להאזין להם כדי לא להיזכר. לארגזים האלה יש תכונה מעניינת – לא משנה כמה תקפיד, תמיד יישכח משהו מאחור בדירה, שבוי פצוע בין שתי מדינות שלא מנהלות משא ומתן. לפעמים ישתרבב פנימה דבר מה שאינו שלך, ובנקמנות משונה יצוץ מול עיניך בכל פעם שתחפש משהו אחר.

כשעזבתי את בית ההורים אחרי הצבא ארזתי את כל תכולת החדר שלי. זו לא מטפורה, אלא האמת: כל דבר שהיה בחדר הוכנס לקרטונים ונגרר לדירה העלובה ששכרתי ליד בית הספר רימון, שם טעיתי לחשוב שאלמד מוזיקה. צבעתי את החדר החדש בירוק עדין, מיקמתי את המיטה מול הספרייה בזווית מדויקת שתדמה בדיוק לחדרי הישן, וחשבתי שכך ארגיש בבית.

אחרי חצי שנה חזרה אתי תכולת החדר לבית ההורים, ועמה באה נפילה נפשית קשה. בעזיבה הבאה שלי הייתי חכמה יותר – השארתי את החדר כמות שהוא. לא לקחתי דבר מלבד בגדים ופה ושם כמה ספרים אהובים בשקית. ממילא בן הזוג אז לא אהב לצבור חפצים, וכל פריט שהבאתי הביתה גרם לו לחוש מותקף. שאר החפצים נותרו בבית ההורים כמין רשת ביטחון, אף שלא השתמשתי בה כלל. פשוט פחדתי להיות שוב מוקפת בכל חפציי, בלי מקום משלי או אדם קרוב בעולם.
באותה תקופה התרסקתי בעוצמה כזו שעד היום אני משתדלת לא לדבר או לחשוב עליה. לפעמים לפני השינה אני נזכרת בה ומיד עושה הכול כדי לגרש את הזיכרון. בהלה, בעתה עמוקה ותחושת נטישה מוחלטת הן לא רגשות שנעים להעלות באוב.

אמור לי מהי תכולת ארגזיך ואומר לך מי אתה. המון תיקים? זוגות על זוגות של נעליים? תעודות הצטיינות ממוסגרות? אצלי הרוב המכריע של הארגזים נתפס תמיד על ידי ספרים. יש לי צורך להוכיח בעלות על ספרים, וכמה ספריות בירושלים עדיין שומרות תמונה שלי עם כיתוב "מבוקשת, חיה או מתה".
לא כל ספר ראוי להיכנס לספרייה שלי, ובעיניי ספר שאינו שווה קריאה שנייה גם לא הצדיק את הראשונה, ולכן אין סיבה לשמור אותו; ובכל זאת הספרייה שלי הולכת ותופחת כאילו עומד לרשותי בית שלם ולא חדר שכור. בסוף השבוע האחרון קפצתי להורים, מסתייעת בטרנטע הלוחמנית שפעם הייתה האוטו של אמא שלי ועכשיו עומדת לרשותו של אחי. קפיצה היא תיאור צנוע לנסיעה של שבעים ק"מ לכל כיוון בלי מזגן, אבל המטרה קידשה את האמצעים: הגירושים ומכירת הבית הובילו לשלב האריזה הבלתי נמנע, והייתי צריכה להיות שם כדי להציל מן האש את הספרים שלי שנותרו מאחור.
כשהגעתי הסתבר שזו אש נמוכה: הוריי לא רבו על שום חפץ, להפך – רוב הוויכוחים נסבו על ניסיונות של אחד מהם לשכנע את האחר לקחת דבר מה. כשנכנסתי לחדרי ראיתי שהספריות כבר אינן והספרים מוטלים בערבוביה בארגזים גדולים. כעבור כמה שעות יצאתי משם עם סבב ראשון של חבילות, יודעת שבקרוב מאוד אצטרך לשוב בשביל השאר.

אריזת ספרים אינה כמו אריזת בגדים או דיסקים. כל ספר זורק אותך אחורה לתקופה או מקום, אפילו ריח מסוים שאהבת באותה נקודה בזמן. כמה ספרים שמצאתי בחדר גרמו לי להתלבט ארוכות: האם לנטוש אותם ולהסתכן בכך שהם, על ההקדשות, הקיפולים בזווית הדפים והסימונים, יתגלגלו לידיים זרות? או לקחת אותם אתי אף שביני ובין נועה שקיבלה או קנתה את הספר נפערה מאז תהום?

כמה אף עוררו אי-נוחות – מה לי ולאיש שכתב בעיפרון "לנועה, קצת מהשיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד" על הכריכה הפנימית של "האהבה" מאת ד"ר בוסקאליה? וספר הביכורים ההוא, שמחברו הקדיש אותו "לפשלה האבולוציונית החביבה עליי"? למה נגזר עליי לשאת אותו בספרייה שלי לתמיד? ומי הייתה "הקופצת בראש והולכת ראש בראש" שקיבלה ספר שירים פורטוגלי? האם זו הייתי אני?
מנגד, מצאתי דפים אחדים, מקומטים, שלא יכולתי לזרוק אף שאין לי מושג איפה אאחסן אותם כעת. סיפור של קלאריס ליספקטור משוכפל על נייר צילום ומהודק באטב, עם שרבוט מהיר

"חשבתי עלייך כשקראתי". אותו לא אוכל לזרוק כי זו ההוכחה היחידה שמחבר ההקדשה חשב עליי פעם אחת לפחות; ומכתב שנשר מבין הדפים של "שתהיי לי הסכין"; ותמונה מאושרת ולא אקטואלית שמצאתי בספר תווים של יוני רכטר; וספרי ילדות שלעולם לעולם לא אוכל לעזוב:
כמה מהם (אריך קסטנר ו"אן מאבונלי") כבר נחטפו לחדרי הנוכחי, אבל הנה "נוריקו סאן הילדה מיפן", שכבר לא מדפיסים יותר, נוריקו שלי; והסבתא הסורגת של אורי אורלב, שסורגת לה נכדים וכאשר בית הספר סירב לקבל את נכדיה היא פרמה אותם ונסעה לה הרחק; ו"ילדת חוץ" של נורית זרחי, שהיה התנ"ך שלי כשלמדתי בקיבוץ צרעה וכל יום היה מוות. ולאה גולדברג וע. הלל ו"שמוליקיפוד" הדהוי, ו"שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"ספר הלמה" עם הסיפורים החכמים וספר השירים עם "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" שאהבתי לדקלם מול המראה כשאף אחד לא היה בבית ולהתייפח מצער על מיכאל שלא בא כמו שבכיתי בדרך לתל אביב במכונית עם הארגזים שפעם היו הבית שלי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.5.2010


זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

צילום: נועה אסטרייכר

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009

חורבן הבית

הפעם הראשונה שנתקלתי במונח "גירושים" הייתה בספרו המופתי של אריך קסטנר "אורה הכפולה". לי ואורה, שתי גיבורות הספר, הדומות זו לזו כשתי ביצים, נפגשות במקרה בקייטנה. לי באה מווינה שבאוסטריה, ואורה – מציריך שבשווייץ (במהדורה העברית החדשה החזירו המתרגמים את אורה לעיר מוצאה המקורית – מינכן, גרמניה). לי חיה עם אביה, לאורה יש רק אימא. לאחר הלם המפגש הראשוני השתיים מגלות כי הן אחיות שהופרדו בינקותן מכוח הסכם גירושים, ומחליטות להתחלף זו עם זו כדי להכיר כל אחת את חצי העולם שהוסתר מהן עד כה. כמנהגו של קסטנר וכמנהגם של ספרי ילדים, הסוף טוב, ההורים מתאחדים מחדש לבקשתן של הבנות, והמשפחה כולה צועדת אל עבר השקיעה.

במציאות, מכיתה א' עד ו' הכרתי רק ילדה אחת שהוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים, ומאז התגוררה עם אמה בשכנות אליי. כשניסיתי פעם לשאול אותה על החיים בצל הגירושים נעניתי ב"את לא תביני". היא לא גילתה כל תכונה ייחודית, ונדמה לי שהתאכזבתי מכך שלא הייתה לה אחות תאומה.  ביום הראשון של כיתה ז' בבית הספר החדש כשביקשה המחנכת אירנה מכל אחד לומר את שמו ואת מקום מגוריו, גיליתי שמכל התלמידים בכיתה רק לי ולרפי בן-שושן יש זוג הורים שחיים ביחד. בשבועות שלאחר מכן יצא לי לבקר בכמה בתים של חברים. הוצגתי בפני חצאי אחים, אבא שהחליט לצאת מהארון בגיל ארבעים ועוד מצבים שלא הופיעו בשום פרק של אריך קסטנר. חיי המשפחה של כמה מחבריי לכיתה עוררו בי הכרת תודה כלפי הקן הקטן שלי: אבא, אימא ושני אחים. בלי חריגות, בלי מסמכים, בלי "אתה בדיוק כמו אבא שלך, שלא שילם לי עליך כבר שלושה חודשים!

גם בחלוף השנים, למרות גיל התבגרות סוער למדי, שמחתי שלפחות לא היה עליי לפצל את הכעסים ואת טריקות הדלת בין שני בתים או לנסות לתפוס את תשומת לבם של הורים שעסוקים בדייטים או בתינוק חדש.
לא שחיי המשפחה שלי זרמו תמיד על מי מנוחות. כאסחים ובלגנים היו בשפע, אבל מעולם לא חצו את הגבול הנורמלי, השגרתי, שמאפיין את רוב הזוגות אחרי עשרים שנה ושלושה ילדים. היינו ככל המשפחות הרגילות, נדחסים בחגים למכונית קטנה מדי ונוסעים לבקר קרוב זה או אחר, אוכלים עוף ותפוחי אדמה בימי שישי בצהריים וקורסים בין ערמות עיתוני השבת, שואגים "מי לקח לי" ו"איפה שמת את זה? "מסמנים טריטוריה ומבטלים אותה לפי מצב הרוח. נו, משפחה.

אחת העם.

בנקודה כלשהיא ב"אורה הכפולה" קסטנר מבקש להסביר להורים מדוע בחר לעסוק בנושא הגירושים בספר המיועד לילדים: שירלי טמפל, כותב קסטנר, הייתה רק ילדה קטנה כשהחלה לככב בסרטים, אך כאשר ביקשה לצפות בסרט בכיכובה נאסרה עליה הכניסה לאולם מפאת גילה הרך.

"רבים הם הזוגות המתגרשים וילדיהם סובלים מכך, ורבים עוד יותר הילדים הסובלים מכך שהוריהם לא התגרשו!". שנים ארוכות לא הבנתי את המשפט הזה כי בעשרים השנים שהתגוררתי בבית הוריי לא סבלתי מהיותם זוג. לא הייתה שום סיבה לחשוב שיום אחד יהפכו ה'נמאס לי!' וה'אז בוא נתגרש!' של עתות רתחה לפעולה ממשית. הוריי הם שני אנשים לא צעירים במיוחד, שבנו ביחד מעין ספינונת קטנה, וגם אם החלידו הירכתיים וההגה כבר לא סוחב מי יודע מה, ממשיכים. כי ככה זה. כי אופציה אחרת לא באה בחשבון.

התאומות החביבות לי ואורה לא ידעו על פרידת הוריהן משום שזו התרחשה כשהיו בנות שנה. בגיל תשע, כשהן גילו זו את זו, הן החליטו לקחת את העניינים לידיים ולפתור אותם בכוחות עצמן. ילדים רבים מנסים להחזיר את הוריהם זה לזרועות זה, אבל רק אצל קסטנר הם גם מצליחים במשימה.
במשך השנים התגאיתי בכך שהוריי ביחד. מסביב כולם מתפצלים, מתפרקים, נוסעים ופותחים דפים חדשים, מחברות פוליו וקלסרים. ואצלנו? דממה.

רק מי שעבר גירושים או פרדה יודע שהחיים ביחד לא תמיד מעידים על אושר. לעתים זו היאחזות נואשת או הצורך ביציבות. לרוב שולפים את הילדים כמו קלף, אס אחרון מכובעו של קוסם.
הקוסם שלנו התעייף מלהטוטים.
רק אחות תאומה יכולה לסייע כעת, אבל אין לי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 5.8.2009