צל

לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי להיעצב כל כך עד שהמרק ממש לא יורד בגרון. תמיד מתחרטת שנתתי לזה להגיע לשם. לא מסוגלת לקבל את זה כחלק מחיי. צל נצחי.

עייפה מלהילחם בו ועדיין לא מסוגלת להשלים איתו. פעם אהבתי עצב. הייתי נהנית להפוך עצבות קלה לדכדוך כבד בהינף שיר או שניים בסטריאו. להתפנק בתוך הדכדוך כמו בפוך. הוא היה מנחם, הוא היה זמין, הוא היה רומנטי.

עד שהכרתי אותו קצת מקרוב מדי ומאז אני בורחת ממנו כמו מטורפת. רצה לקצה השני של הגלקסיה ושורפת את המסלול כדי לוודא שלא יבוא אחריי.

לא מוכנה לקבל את הגזירה הזו. שאולי ככה אני וזהו זה. שיהיו גם ימים ושבועות כאלה. שאלה החיים שלי ושהוא דבוק אליי לתמיד. ואני שונאת אותו כל כך ולא מאמינה שפעם חשבתי שהוא רומנטי. איך הקדשתי לו זמן בשמחה. איך חשבתי שהוא עושה אותי מיוחדת בין כל השאר. ולא ידעתי מהו בכלל. ולא שיערתי כמה אשנא אותו וארצה להימלט ממנו.

כמה תבוסה.

בצילום: אחת העבודות שלי בפרוייקט "שירים למגירה". שיר של חדוה הרכבי. http://www.lamegira.wordpress.com

השיר שהורג את כל מי שמבצע אותו

שלושה ממבצעי השיר הזה מתו טרם זמנם, באופן טראגי.

למרבה המבוכה, המפגש הראשון שלי עם השיר A song for you היה באלבום Lioness שיצא אחרי מותה של אהובתי איימי ויינהאוס, וכלל הקלטות שלא פורסמו. כששמעתי אותו התקשיתי להאמין –
חרוכה, גמורה, שפוכה על הרצפה ומתחננת, איימי יורדת בו מטה מטה, כמו מדרגה אחר מדרגה אל המוות. ורגע לפני, היא שרה את לבה המדמם.
(תרגום חופשי שלי לעברית):

הייתי בכל כך הרבה מקומות בחיי וזמני,
שרתי הרבה שירים, כתבתי כמה חרוזים גרועים.
הצגתי את חיי על במות
מול עשרת אלפים צופים
אבל עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

אני יודעת שהדמות שלי בעיניך היא מה שאני מקווה להיות,
התייחסתי אליך לא יפה, אבל יקירי, אתה לא יכול לראות?
אין איש שיותר חשוב לי
אינך יכול לראות דרכי?
כי עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

לימדת אותי סודות יקרים, על אהבה ללא גבולות
פסעת אל האור כשאני התחבאתי מאחור
עכשיו אני טובה יותר, ואם מה שאני אומרת לא מתחבר –
תקשיב למנגינה, כי האהבה שלי מסתתרת בתוכה.

אהבתי אותך במקום שאין בו חלל וזמן
האהבה אליך היא חיי, אתה חבר נאמן
וכשחיי ייגמרו
זכור איך שהיינו יחד
היינו רק שנינו לבד ושרתי את השיר הזה בשבילך

רק אחרי ששמעתי את איימי נזכרתי שבעצם כבר נתקלתי בשיר הזה פעם, בביצועה של עוד נשמה אבודה ונפלאה – קארן קרפנטר. קארן קרפנטר היא אחת משלושת הקולות העצובים ביותר במאה העשרים, לצד בילי הולידיי ואיימי ויינהאוס הנזכרת לעיל. פעם בדור מתרחש דבר כזה, קול ששולף אותך מהעור שלך.
עם זאת, הביצוע של קארן הוא הכי הפוך מויינהאוס שיכול להיות: בקרפנטרס כמו בקרפנטרס – הניקיון והזוך מתעלים על כל ערך אחר, והעצב של קארן נבלע בניקיון המוקפד הזה והופך את השיר – שממש מתחנן לאיזו זעקה, סדק בחזות האחידה, משהו – לביצוע סטרילי מדי.  אפילו העצב התהומי של קארן, כשהיא יורדת לנמוכים הצ'לואיים האלה שלה, לא מצליח להציל ממנו רגש אמיתי.

אחרי כן חיפשתי רקע על השיר וגיליתי את דוני האת'אוויי,  (שמוזכר אגב אצל ויינהאוס בלהיט "ריהאב" – היא אומרת במפורש שאין לה מה ללכת לגמילה כי "אני מעדיפה להיות בבית לבד עם ריי (צ'ארלס, נ"א), אין לי שבעים יום, ואין שום דבר שתוכלו ללמד אותי – שלא למדתי כבר ממיסטר האת'אוויי").
חקרתי עוד קצת בראיונות שהתפרסמו איתה וגיליתי שלהאת'אוויי הייתה השפעה מוזיקלית גדולה מאוד על ויינהאוס.
את השיר הזה הקליט דוני ב-1971, שנה בדיוק לפני שהקרפנטרס נכנסו איתו לאולפן. הביצוע שלו משלב בצורה מופתית בין ניקיון ללכלוך, בין זעקה לדיקציה מושלמת, והוא עצוב עצוב עצוב כל כך. הקול שלו גובל בזה של סטיבי וונדר, אך כמו שהיטיב מישהו לאבחן פעם – קולו של וונדר נפלא כל כך מפני שהוא תמיד נשמע כאילו הוא מתפרץ בדמעות של אושר.
אצל האת'אוויי, הדמעות ישנן אבל האושר איננו. הביצוע הזה, יחד עם זה של ויינהאוס, פירק לי את הצורה.

הייתי משוכנעת שהאת'אוויי עצמו כתב את השיר – ורק אחרי בדיקה נוספת הסתבר לי שהוא נכתב והולחן בכלל ע"י ליאון ראסל ב-1970. את הביצוע של ראסל לא אדביק כאן, כי הוא איום ונורא בעיניי. ראסל לא יכול לשיר את השיר שכתב בעצמו, כי אין לו מנעד רחב מספיק. זה מקרה קלאסי של גרסאות כיסוי שעולות על המקור פי כמה.

מי עוד ביצע את השיר הזה? עשרות זמרות וזמרים: ארי'תה פרנקלין, ג'ו קוקר, דאסטי ספרינגפילד, פגי לי, ריי צ'ארלס, ווילי נלסון, הרבי הנקוק, להקת סימפלי רד, פטולה קלארק, ועוד רבים רבים.

אבל שניים מתוך שלושת הביצועים שלמעלה לוקחים את כולם בהליכה, ומביאים את משמעות השיר המלאה לשיאה.

איימי ויינהאוס מתה מהרעלת אלכוהול ב-2011' אחרי נסיונות גמילה נשנים מהרואין ואלכוהול. היא הייתה בת 27.

משמאל: איימי ב-2004. מימין: 2009

קארן קרפנטר מתה ב-1983, לבה קרס כתוצאה מחלת האנורקסיה החריפה שממנה סבלה במשך שנים. היא הייתה בת 32.

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

דוני האת'אוויי התאבד ב-1979. לאחר מספר שנים שבהן סבל מסכיזופרניה-פרנואידית, שהתפרצה בשיא הצלחתו. הוא קפץ מחלון חדר המלון שבו התאכסן בניו יורק. האת'אוויי היה בן 34.

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

I've been so many places in my life and time
I've sung a lot of songs I've made some bad rhymes
I've acted out my lifee in stages
With ten thousand people watching
But we're alone now and I'm singing this song to you

I know your image of me is what I hope to be
I've treated you unkindly but darlin' can't you see
There's no one more important to me
Baby can't you see through me
Cause we're alone now and I'm singing this song to you

You taught me precious secrets of a true love witholding nothing
You came out in front when I was hiding
Now I'm so much better and if my words don't come together
Listen to the melody cause my love is in there hiding

I love you in a place where there's no space or time
I love you for my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you

I love you in a place where there's no space or time
I love you for in my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song
Singing this song to you

תרגיל 2# (שבעה חטאים)

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד היה שם.
הוא היה שם מרגע שהתעוררנו, נמזג לתוך צלוחיות הקורנפלקס שלנו. הוא היה זה שחטף ממני את הספר כי אין זמן לקרוא ואנחנו כבר מאחרים. הוא זה שהושיב אותנו על הספה וקשר לנו את השרוכים בחוסר סבלנות, הוא שדגדג לנו באצבעות קפואות במעלה המרפק בבקרים חורפיים, מושך את שרוול הגופיה מטה מתחת לסוודר, תוחב אותנו למעילים הנפוחים והודף אותנו מחוץ לדלת אל חדר המדרגות.

לא דיברו עליו אבל הוא חיכה לנו בצהריים על השולחן בין השניצל לפירה, נוקש בכפות ובמזלגות, חורק בכל תזוזת כיסא.
הוא נח לפרקי זמן קצרים, מוגבלים: מתחילת "הדרדסים" ועד אות הפתיחה של "ערב חדש". לפעמים ניסינו להיאחז עוד קצת, להתרכז במילים המשעממות של דן מרגלית, בתמונת ירושלים שהוקרנה מאחוריו באולפן. לרוב נתלשנו ממנו, נקראים לשורת משימות שלא היה לנו סיכוי לסיים:
לסדר את הלגו, להכניס צעצועים לארגז. להתאמן על המינואט בפסנתר. להתאמן. להתאמן. אני לא שומעת אותך מתאמנת. את ממהרת מדי ביד שמאל. אל תמרחי את הזמן. יש לך קונצרט בשבוע הבא, איך את רוצה להופיע בו ככה.

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד דלק בלהבה כחולה, נמוכה, לוחשת.
הוא חיכה לנו גם אם עמדנו בכל המשימות, ואם לא עמדנו בהן הוא היה מסיים אותן במקומנו: גורף את הלגו לארגז בתנופה, טורק את דלתות הארון, מלובה במילים שלא היו אמורות להגיע לאוזנינו אבל הגיעו.
כשניסינו לעזור, הדף אותנו – לא צריך טובות. הוא היה עצמאי. עזרה מאיתנו רק החלישה אותו, והוא לא רצה להיחלש.
הוא לא נעלם לגמרי אף פעם, גם כשהיינו לבד בבית ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. הוא ריחף שם כשעלינו על כיסא וחיטטנו בארון המטבח בחיפוש אחר השוקולד המוחבא. כל הצעדים במדרגות היו צעדיו.
הוא ידע לתפוס אותנו לא מוכנים, אנחנו שתמיד התכוננו לקראתו: פולש במפתיע לילקוט שנדחף תחת המיטה, שולף מתוכו מבחן שקיווינו להעלים, שאלה בחשבון שלא פתרנו למחר. מוצא את הקללה שכתבנו בצבעי פנדה על צידו התחתון של שולחן הכתיבה והיינו בטוחים ששם לא תתגלה.

לשיא תפארתו הגיע כשכבר היינו במיטות, נועץ עקבים יחפים במרצפות בדרך מחדרנו למטבח.
לא ידענו לאן הוא הולך אחר כך, נרדמנו.
אבל בבוקר כשהתעוררנו הוא כבר היה שם.

Hieronymus Bosch: "Wrath". From "The Seven Deadly Sins" (1475-80). Madrid, Prado Museum.

*****

תרגיל בכתיבה על אחד משבעת החטאים. החטא שקיבלתי לתרגיל היה כעס.

 

רביעי בערב/יעל הדיה – ביקורת

כמו איורי העיפרון ורישומי הדיו של הבמאי טים ברטון, כך הדמויות שנולדות ליעל הדיה באות לעולם כשהן שבורות. אצל ברטון מופיע השבר בתצורתו החיצונית: איברים לא פרופורציונליים, החלפה של איבר חיוני בחפץ כמו ידי המספריים של אדוארד, למשל, כתם שאינו ניתן להסרה מהגוף או סיכות במקום עיניים, כל אלה מסמלים את המחסור הרגשי ממנו סובלת הדמות. אצל יעל הדיה לרוב מדובר בפגם פנימי, לא ניכר לעין, שמבודד ומבדיל את הדמויות מחברת בני האדם, וגם אם ביומיום הן מסתירות את השבר כלפי חוץ ומנהלות חיים נורמליים, אין להן רפואה, רפואה שהן ממשיכות לחפש כל חייהן.

הדמויות של טים ברטון, מתוך הספר "מותו העגום של ילד צדף", תורגם לעברית ויצא בהוצאת מעריב

הפגם העיקרי והמחסור ממנו סובלות דמויותיה של יעל הדיה הוא מחסור באהבה. הן מיעטו להיאהב על ידי הוריהן, ואם נאהבו- לא זכו להוכחות לכך בגלל אופיו של ההורה. בתבנית המוכרת, הן מתקשות לייצר אהבה יש מאין כדי להעביר לדור הבא- ילדיהן. כשהן מצליחות להפיק מעצמן את האהבה האמיתית, הנחוצה, הילדים מתרחקים מהן בחשד. הדמויות מתייסרות, מאשימות את עצמן ואת הוריהן, ולא באות על פתרונן. הפאטרן החוזר בספריה של הדיה הוא פאטרן של החמצה: הורה שנפטר בטרם עת ולא אפשר לדמות "לסגור איתו חשבון" או לקשור את הקצוות, ובהמשך ילדים שמתבגרים בטרם עת ומתרחקים לפני שהדמות מצליחה לייצר בתוכה די אהבה וגם להראות אותה כלפי חוץ לילד עצמו. דור שני ושלישי לריחוק הורי, על הגבול שבין פחד מהילדים ומטביעת עינם החדה לבין אגוצנטריות שנובעת מחוסר בטחון (הרי אם נתעסק בבעיות של ילדינו, מהר מאוד נגלה שהן קשורות אלינו ושלחלק מהן גרמנו במו ידינו). לעיתים יש גם אי-אהבה הורית. כן, הורה שלא אוהב את הילד שלו, ורואה בו אשם בכל תלאותיו.

מחסור באהבה הוא נכות קשה. הסובלים ממנה מגלגלים את כדור האומללות והאשמה שלהם במעלה ההר רק כדי לשמוט אותו בפסגה ולהתחיל הכל מהתחלה. לעיתים בפסגה נמצא מישהו שיכול לפתוח צוהר לאהבה, אבל דווקא מולו הצורך לשמוט את הכדור במדרון גדל יותר: הפחד מהלא נודע גובר על הרצון להיאהב. לרוב נשארים אנשים כאלה במערכות יחסים יציבות ללא אהבה, מעדיפים את המצב המוכר ואת הסבל ה"סביר" שבא איתו. בספרים קודמים של יעל הדיה, "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות", נמצאות הדמויות הנשיות במערכות יחסים כאלה: שירה, הסופרת מ"תאונות" הייתה בזוגיות ארוכת-שנים עם איש שלא אהבה. היה להם נעים, יציב ונוח, האינרציה עשתה את שלה. ב"שלושה סיפורי אהבה" מסתפקת הגיבורה בסיפור האמצעי ברומן של אמצע-השבוע עם נתן, איש שבאופן ברור לא אוהב אותה. הוריה של הגיבורה בסיפור זה מחליטים להתגרש אחרי כמעט 50 שנה- האמא מקווה לתחילתם של חיים חדשים והאב שותק וחושש. הם מתגרשים ומגלים כצפוי את המציאות האפורה, ולבסוף חוזרים זה לזה- כי זה מה שיש. גם הגיבורה בסיפור השלישי, שבמשך שנה, מגיל 15 עד 16, ניהלה רומן עם גבר בן 30, מיצתה את הריגוש שבאיסור מהר מאוד ונפרדה ממנו. הוא לעומת זאת לא התגבר עליה, ונשא לאישה מישהי בגילו רק כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה של חיי הרווקות. היא יודעת שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא התחתן איתה ועשה לה שני ילדים- מה עוד יכולה לבקש אישה לא-נאהבת מהחיים?

רביעי בערב, יעל הדיה. הוצאת עם עובד

הדמויות של יעל הדיה לא חמדניות, להיפך: הן רואות בעיניים כלות כיצד אנשים אחרים מתאהבים ונפרדים ושוב מתאהבים וחיים סיפורי אהבה סוערים ובוגדים ועוזבים וחוזרים – וזה מחריד אותן. מבחינתן, החיים הם משהו שלא כדאי להרגיז. מה שנתנו לך בצלחת, תאכל. אתה לא קם מהשולחן עד שלא תגמור מהצלחת. הדמויות של הדיה אוכלות עד הסוף, ורק מדי פעם באמצע המנה שחילק להן הגורל הן מרימות מבט אומלל מהצלחת, בולעות בקושי ומדמיינות לרגע אפשרות אחרת. כמובן, מיד הן נבהלות וחוזרות לפירה ולשניצל (וכל מה שיש להן בראש זה רגשות אשם על כך שהן פנטזו לרגע על משהו יותר מפירה ושניצל).
זו הסיבה שיעל הדיה תמיד שוברת את ליבי: בדרכה החסכנית, הירושלמית מאוד (תודה על התיאורים של שכונת רחביה) היא פורשת את הצורך הנואש באהבה כמו שפורשים תצלום רנטגן. ענייני, נקי, לא מתערב. בעיניים מושפלות היא מגלה לנו הכל עלינו.

לכל דמות של יעל הדיה ב"רביעי בערב" חסר הורה: לאילן, התסריטאי התל אביבי היהיר, היה אבא גדול מהחיים בחוץ וחרא קטן בבית. האבא, במאי קולנוע מהזן שאפשר לפגוש בספרי דן בן אמוץ (גדול, שמן, אלכוהוליסט, שובניסט ופטרוני שאיכשהו כולם מתעקשים להתחבר איתו), היה לוקח את אילן הקטן ככיסוי ל"סיבוב לוקיישן" כשמדי פעם הוא היה מפקיד אותו בידי אחד מעוזרי ההפקה שייקח אותו "לשעה שעתיים לפלאפל" בזמן שהוא עצמו קורץ לנערת-תסריט או מאפרת צעירונת ונעלם איתה במלון לפי-שעה הקרוב ביותר. אילן גדל כשהוא מאשים את עצמו שסייע לבגידה באמו (שיודעת הכל ולא אומרת דבר), ומאבד בדרך גם את אחותו שבורחת מהבית, עוזבת את הארץ ולא חוזרת (האב המתחשב זיין גם שתיים מחברותיה הטובות). סופו של האב היה עלוב: מחלת כבד הפכה אותו לגוש ספוגי שמתקשה לזוז לבדו, וגיל ההתבגרות של אילן עובר עליו כשהוא מטפל וסועד את אביו הגוסס עד מותו. ענת, האישה שאיתה התחתן, הייתה בהתחלה כל מה שביקש: חרמנית בדיוק כמוהו. אבל מרגע שנכנסה להריון היה ברור שמשהו השתבש. הילד שנולד להם, מיכאל, דומה בחיצוניותו לאב המת ומתברר כחצי-אוטיסט עם התפרצויות אלימות יומיומיות. גם בנם השני, ה"תקין", המתוק, לא יכול לאחות את השבר המשפחתי שלהם.

אביו של דני, בעל חברת פוליש מראשון לציון, נעלם כשדני היה ילד קטן. פשוט נעלם ולא הותיר זכר, משאיר מאחוריו אישה בת 35 ושני ילדים שלא התאוששו מעולם. את אשתו הוא דווקא אוהב מאוד אבל מהרגע בו חדר אליה לראשונה בליל הכלולות התברר שאין לה שום עניין ביחסי מין איתו. היא שונאת את זה, נגעלת מזה, ורק מחכה שזה ייגמר כבר. בתם הבכורה נטע בת ה-14 מנהלת קשר עם חייל, כולל יחסי מין מלאים, בהסכמתם הכפויה של דני ואשתו שפוחדים לאבד את הילדה. הבת הצעירה סיוון פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה) חמורה והיא נעלמת לתוך עצמה.

אמה של גליה השמנה מאוד מספרת לה מאז ינקותה כמה קשה הייתה הלידה שלה בגלל שהיא, התינוקת, הייתה כל כך שמנה שכמעט גרמה לה למות במהלך הלידה. בכל יום מחייה שומעת גליה הערות נבזיות מהוריה ובעיקר מאמה, שיודעת בוודאות שהשומן של גליה הוא הבעיה הגדולה ביותר בחייה וכל עוד אינה נפטרת ממנו לא תוכל להצליח בדבר. גליה דווקא מצליחה למצוא בן זוג שאוהב אותה כמות שהיא, אבל התיעוב העצמי נוכח בכל רגע בחייה- בעשר שנות נישואין לא הסכימה גליה להדליק את האור או להסיר את השמיכה בזמן שהיא ובעלה מזדיינים. את בנם המשותף בעלה מתקשה לרחוץ באמבטיה, ולדעתה של גליה זה בגלל שהבן שלה דומה לה במבנה גופו: לבן מאוד, מנומש, שמן ושופע מחמדי קפלים מתוקים, נשי כמעט.

זוהר איבדה את אמה בדרך מאוד לא מקובלת בירושלים החילונית-אך-שמרנית: אמה עזבה את הבית עם גבר אחר ונעלמה, מותירה אותה עם אב היפוכונדר שנאחז בה כמקור האושר היחיד בחייו (וכמה החובה לשמר את האושר הזה של הורה יכולה להכביד על הילד!). בגלל שלכאורה אפילו אמה לא ראתה בה סיבה מספיק טובה להישאר ונטשה אותה, זוהר מרגישה שאינה ראויה לאהבה. עד כדי כך שכאשר היא מצליחה לשכנע איש בשם יונתן שיעשה לה ילדה (ללא הכרה באבהותו, כהצעתה) ואפילו לעשות זאת בזיון ולא בהפריה מלאכותית, היא מתנזרת ממין בארבע השנים שלאחר מכן. בכל יום היא מייסרת את עצמה במחשבה שההחלטה להביא לעולם ילדה בלי אבא הייתה עוול נוראי לילדה, חוסר אחריות ובעיקר אנוכיות שלה שתדפוק את חיי הבת שלה לנצח.

כל אלה מגיעים יום אחד, רביעי בערב, לפגישה אצל מטפלת קבוצתית להורים בשם עלמה, ששמעו עליה נפלאות. כתבו עליה בעיתון, דיברו עליה בטלוויזיה, היא הסמכות החדשה והגורו של ההורים ה"לא מספיק טובים". בנקודה זו נפתח הספר, ברגע שבו מתבקשים חברי הקבוצה לשאת מונולוג שבו יספרו מה עובר להם בראש כשהם חושבים על המילה "אבא".

המונולוגים מצוינים. כל דמות והנכות הרגשית שלה עוברת בדיוק. וגם התקשורת בין חברי הקבוצה. הדמות האניגמטית של עלמה נדרשת בשלב הזה, כי בכל דמות טיפולית ישנה חידה (אני מספר לך על עצמי ולא יודע עליך כלום, יותר מזה- אסור לי לדעת עליך כלום). חלקם נרתעים ממנה, חלקם כמעט מתאהבים בה ואפילו ממש. ובכל זאת, תחושתי בסיום הקריאה הייתה של אכזבה מסוימת, שכן נדמה שהסגירה התבצעה בחיפזון מבלי להתייחס לכל הדמויות. מובן שאין צורך "לפתור" את כל הקונפליקטים ולסגור את כל המעגלים, אבל גם אי סגירת מעגל היא התייחסות, בניגוד להתעלמות מדמות מסוימת שעד אותו רגע הייתה דומיננטית מאוד ופתאום איננה בסיום הספר, כאילו הייתה משנית בלבד. גם החידה של עלמה המטפלת נפתרת לכאורה אבל רק מצד אחד- הצד של חייה האמיתיים והדילמות שלה מחוץ למסגרת הטיפול. תעלומת הרגשות של המטופלים אליה לא מעובדת עד הסוף. ומה עם הילדות של דני? הבולימיה? ומה פתאום האונס הישן ההוא נשלף מהעבר כדי להצדיק את הדחייה שהוא חש מגליה השמנה שאיתו בקבוצת התמיכה? דווקא אונס? דרמה גדולה כל כך, כדי להצדיק משהו לא מסעיר כמו דחייה פיזית. ואיך זה קשור לבנות שלו? אה, לא קשור? והילד של אילן, המטורף, האלים? ומה עם הבת של זוהר, תידפק מהחד-הוריות של אמא שלה?

זהו ספר בשל ומדויק מאוד כמעט עד לסופו. אולי יכול היה להסתיים בצורה הוגנת יותר כלפי הדמויות המצוינות והאנושיות מאוד שבו. כלפי הקוראת (אני) שחיכתה מאוד לספר הזה. בנוסף, סיבוב הגהה רציני מאוד דרוש לקראת הדפסת מהדורה נוספת. כמות שגיאות הכתיב/הקלדה לא נסלחת, במיוחד לא בהוצאה משובחת וידועה בקפדנותה כמו "עם עובד".

רביעי בערב/יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011