שריפה, אחי (פורסם ב"הארץ" 13.8.2015)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל. אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר, או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.

כ–8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים — אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית, או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

IMG_0108.jpg_L

מה הן מטרות הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם — אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים — שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו — ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם — בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט.

קחו דוגמה מפולארד — אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לבנימין נתניהו באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו, באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?

פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה חשובה יותר מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית, שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ, הכל בדרכי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.

אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.

מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה — קצת שמן זית זך, והכל ילך חלק.

תכניסו טוב־טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף, כמו פולארד.

אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון־ואלי, ואיך הסבא־רבא שלכם הגיע מאודסה ב–1889 ובזיעת אפיו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר: בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

*מתוך השיר "חיילים אלמונים" מאת אברהם 'יאיר' שטרן

הטקסט פורסם במדור הדעות של "הארץ", 13 באוגוסט 2015

מודעות פרסומת

נפתלי בנט ומלחמתו במציאות (פרסום מאוחר)

אחד מדפי הפייסבוק שאני מקבלת ממנו עדכונים שוטפים הוא הדף של "שוברים שתיקה", הארגון אשר מציג עדויות של חיילים קרביים לשעבר, ששירתו בשטחים, על פשעים שביצעו נגד פלסטינים.

מרבית המגיבים לפרסומים אלה שומרים על דפוס צפוי: הם קוראים לפעילי הארגון "בוגדים", דנים אותם למיתה וטוענים שכל מלה שיוצאת מ"שוברים שתיקה" היא שקר הממומן על ידי עמותות שמאל וממשלות זרות.

במקרה של "שוברים שתיקה", הייאוש שמעוררות בי תגובות כאלה מתחלף בפליאה אמיתית: הרי לפי אמת המידה הלאומנית־ישראלית, מקימי הארגון ומוסרי העדויות בו עונים לקריטריונים של גיבורי ישראל הראויים להינשא על כפיים: חיילים קרביים אשר שירותם הוקדש כולו לשמירה על ביטחונם של המתנחלים. ואולם, מתברר שאזרחים ישראלים אשר מקבלים בלי היסוס את גרסת דובר צה"ל מסרבים בעקביות, בחרון קדוש, להאמין לעדותם של חיילים – רק משום שאלה העזו לספר להם על המציאות.

אותו חרון קדוש בדיוק ניכר בנפנופי הידיים ההיסטריים של נפתלי בנט במליאת הכנסת, לאחר נאומו של ראש הפרלמנט האירופי. "לא נקבל הטפת מוסר שקרית", קרא בנט, “ועוד בגרמנית!" מה כבר אמר ראש הפרלמנט? הוא שאל בזהירות אם נכונה השמועה שהקצאת המים לפלסטינים בגדה פחותה משמעותית מזו שניתנת למתנחלים. כמו כן, מילמל הגרמני הנכבד משהו בדבר המצור על עזה. בנט, המסרב להכיר בגבולות 67', הרגיש שנחצה כאן גבול ויצא בסערה מן האולם, תוך שחברי סיעתו פוצחים בזעקות בדבר הזכות האלוקית של היהודים על הארץ.

נפתלי בנט. צילום: אוראל כהן "כלכליסט"

דבריו הזהירים של ראש הפרלמנט היו פתית מיקרוסקופי מהמציאות בשטח, אך המשא היה כבד מדי בעבור בנט ומרעיו. משונה – הם קרסו דווקא ברגע שבו היתה להם הזדמנות להתגאות במעשה ידיהם, בהצלחת מפעלם:

דו"ח של הבנק העולמי קבע כבר ב–2011, שחלוקת המים ליישובים בגדה המערבית עומדת על יחס של 80:20 לטובת ההתנחלויות; הצינור הישראלי שמזרים מים לכרמים ולבריכת השחייה של התנחלות סוסיא, למשל, עובר אמנם באדמות סוסיא הפלסטינית אך לא משקה אותן; לאחר שצה"ל הרס כ–30 בארות באזור סוסיא, הפלסטינים נאלצים לרכוש את מי השתייה שלהם מישראל, בג'ריקנים שהם ממלאים מ"עוקב" מים קטן, שמגיע בערך פעם בשבוע.

ומה לגבי המצור על עזה? זה שהספינה מאווי מרמרה ניסתה לשבור? ובכן, לחינם הסתערו לוחמי השייטת, לחינם נהרגו תשעה טורקים, לחינם תשלם ישראל כ–20 מיליון דולר פיצויים: מתברר שגם המצור הוא בדיה אנטישמית.

מדובר באותו מצור שהשבוע הודיעה ישראל לטורקיה, כי היא מסרבת לבטלו.

קראתם נכון. זוהי עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל: אין שום מצור – ואנחנו לא מתכוונים להסיר אותו.

*********

(פורסם בעיתון "הארץ" ב-14.02.2014. משום מה לא העליתי אותו גם לבלוג בזמן אמת. נדמה לי שאנחנו – מלבד הדריכה במקום – גם ממש מתחילים לחזור אחורה בזמן ולכן נראה לי שמועד הפרסום המחודש הולם את התוכן. 16.1.16)

שריפה, אחים (פורסם ב"הארץ" 13.8.15)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל.
אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.
כ-8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים – אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

img459743
מהן מטרותיה של הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם – אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים – שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו – ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם – בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לססמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום – המחשב עוד לא החליט.
קחו דוגמא מפולארד – אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לביבי באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?
פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה יותר חשובה מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ – הכל בדברי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.
אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב – הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.
מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה – קצת שמן זית זך והכל יילך חלק.
תכניסו טוב-טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף – כמו פולארד. או יותר טוב, כמו יוני נתניהו.
אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון-וואלי, ואיך הסבא-רבא שלכם הגיע מאודסה ב-1889 ובזיעת אפו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאיתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר:
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*