דברים שלא אומרים בחנות ספרים

באחד מערבי השבוע צעדתי עם חברה (שתינו פליטות סטימצקי) ל"סיפור פשוט" בנווה צדק, חנות משובחת שמנוהלת כיום ע"י פליטת סטימצקי נוספת. שלושתנו, מעבר לחדוות המפגש, תמיד מוצאות את עצמנו נזכרות בסיטואציות מוטרפות מהווי העבודה ברשת (הווי, קרי: תת-תנאים, יחס מחפיר, שכר מינימום ואיגנורנטיות מוחלטת של הממונים הבכירים בכל הנוגע למוצר הזה שהם מוכרים. תזכירו להם מה? אה, ספרים. טוב, מה ההבדל. ספרים, תחתוניות, מכשירים סלולריים, הכל אותו דבר. לא?).

בכל אופן, מהמפגשון הזה שם יצאתי קצת מבויישת, כי נדרשתי באותה הזדמנות לרכוש איזשהו ספר ידוע שבזמנו, כששלושתנו עוד עבדנו ברשת, נחשב לאחד מחמשת הגדולים בקטגוריית "ספרים שאנחנו צוחקים על מי שמבקש אותם". לא, לא רומן משרתות וגם לא ניו-אייג' בשקל. דווקא ספר פסיכולוגיה מאוד נחשב של חוקרת ילדים ופסיכואנליטיקאית ידועה. אבל הפער העצום שהיה לעיתים בין הלקוחות שביקשו אותו ובין אופיו של הספר – נו, בדיוק מהחומרים האלה ניזונות כל המוכרות בחנויות הספרים. כי כסף הרי לא עושים בתחום.

המבוכה שלי בסיטואציה הייתה דומה למה שמרגיש אולי פרוקטולוג בכיר כשהוא בא לפרוקטולוג-קולגה לטיפול בטחורים: "אני יודע, אני יודע, הייתי צריך לזהות את הסימפטומים בעצמי קודם, תעשה טובה ותצחק עליי רק אחרי שאצא". מתוך המצב הזה, שבו עמדתי מול שתי הקולגות שלי לשעבר וביקשתי את הספר המשוקץ בעיניים מושפלות, החלטתי לחשוף כאן כמה מסודות המקצוע. או יותר נכון, מה באמת עובר בראש של מוכרת ספרים מהזן המשופשף והטוב (אלה שבאמת אוהבות ספרים, לא בהכרח אלה שתמצאו בפרונט של הרשתות הגדולות) כשלקוח מבקש ספר מסוים. אז הנה, במהדורה מוגבלת לאספנים – דברים שלא תשמעו בחנות ספרים. השאלות אמיתיות לחלוטין וידועות לכל העובדים בשוק הספרים. התשובות הן כמובן מה שהיינו מתות לומר, אבל לא.

לקוח: יש לכם את "הדרמה של הילד המחונן"?
מוכרת: חראם על הכסף שלך, הרי מחונן אתה לא

לקוח: אני מחפשת מתנה לחברה שמתגייסת
מוכרת: הנסיך הקטן, העץ הנדיב או "החתיכה החסרה"?

לקוח: היה פעם איזה ספר, לא זוכר איך קוראים לו או מי כתב אותו, הוא היה צהוב כזה, ממש עבה.
מוכרת: דפי זהב?

לקוחה: יש לכם את "למה גברים אוהבים ביצ'יות"?
מוכרת: כן. התשובה היא "ככה".

לקוח: אני מחפש משהו בסגנון של מורקמי.
מוכרת: אז קח מורקמי. אף אחד לא מבדיל בין הספרים שלו ממילא.

לקוח: יש לכם את "מלאך או שטן" של שרה אנג'ל?
מוכרת: מסכן, לכמה שפטו אותך?

לקוח: אני טס לקרובי משפחה בחו"ל ורוצה להביא להם אלבום על ישראל.
מוכרת: עזוב, במקום זה – תן לי את ה-200 שקל שתכננת להוציא, ואני כבר אשקר להם איזה כיף פה.

לקוח: יש לכם "פינוקי מנגן ושר"?
מוכרת: וואו, אתה ממש שונא את ההורים של הילד הזה, הא?

לקוח: אני מחפש ספר חדש של סופר צעיר, לא זוכר את השם, יצא ממש עכשיו בהוצאת "שיבולת".
מוכרת: אויש, אתה עוד נודניק שהוציא בהוצאה עצמית ועכשיו בודק את החנויות. תשמע, זה שכתבו לך בפייסבוק "שיואו אתה חייב לכתוב ספר", זה לא באמת אומר שהיית חייב לכתוב אחד.

לקוח: אתם מוכרים פה יומנים?
מוכרת: הנה, בבקשה. יומנה של אנה פרנק

לקוח: מה יש במבצע?
מוכרת: אף ספר טוב.

לקוח: יש לכם את קטלוג "מתחתנים"?
מוכרת: תשמעו, שמעתי שבזמן האחרון אפשר להשיג אפילו קופסאות קטנות כאלה שממולאות אינטרנט.

לקוח: יש לכם את "אות מאבשלום"?
מוכרת: בטח! הנה: ז'

 

 

מודעות פרסומת

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.

מוכרחים להיות שמח

מה יפה היא תקופת החגים. קרירות סתווית נושבת בכול, מסחררת עלי שלכת כתומים וצהובים מן המדרכה אל הכביש. מאפים מתוקים תופחים בתנורי הבתים, וניחוחם מסתלסל מן החלון הרחובה. ילדים צוהלים מצמידים את אפיהם הקטנים לחלונות הראווה המרהיבים של החנויות הבוהקות באור יקרות, זבנים לבושים בצבעי החג מקדמים באדיבות לקוחות המשייטים להם מעדנות בין מדפי הצעצועים לאגף כלי הבית, ובבתים משפחות מאושרות יושבות סביב האח, אבא ואימא שותים ליקר ביצים בעוד הילדים מתחרים ביניהם בפתיחת המתנות הניצבות מתחת לעץ האשוח בסלון. המסך משחיר לאטו, תזמורת פוצחת במנגינה סוחפת, כתוביות רצות, סוף.

קונים לקראת החג.

קונים לקראת החג. צילום ארכיון: יוסי אלוני

ככה זה תמיד: הגויים יודעים לעשות שמח, ואילו אצל היהודים מוכרחים להיות שמח. אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה עובר לו בראש בתקופת החגים, סביר להניח שתשמעו ממנו שרשרת נהמות, ובה המילים "אוכל", "פקקים", "חמותי" ו"יאללה שייגמר כבר".

אולי זה משום שהחגים סמוכים כל כך לחופש הגדול, שהמשפחה הישראלית יוצאת ממנו סחוטה, מזיעה ומרוששת. אולי מזג האוויר ההפכפך (ארבעים מעלות בצל וגשם לפרקים) ואולי העובדה שאיננו אוהבים להצטופף סביב שולחן אחד עם אנשים שמזכירים לנו איך ניראה אחרי שנשמין ונקריח. כך או כך, למרות הסבל המתוקשר והקיטורים הרבים, מעטים האנשים שמעזים לוותר על הטקס הישראלי כל כך הזה של ארוחת החג ונגזרותיה.

היחידים אשר מצליחים להיחלץ מטבעת החנק המשפחתית מתויגים אוטומטית כסוציומטים, רווקים בכפייה, קמצנים או סתם רשעים. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יוותר מרצונו על הזכות להידחס למכונית מליסינג עם מקבץ אקראי של שארי בשרו ולהיתקע אתם בפקקים של ואדי ערה. מה אמרת? את לא באה אלינו לחג? מצחיק מאוד. עכשיו תיקחי נייר ועט ותרשמי בדיוק איזו פשטידה אני רוצה שתביאי אתך.

מלבד הפוטנציאל המשפחתי הנפיץ והייחודי כל כך לעם היהודי בארץ ובתפוצות, אימצה התרבות הישראלית את מנהג ההפרזה בקניית מתנות לחג. אורגיית השופינג הזו, שבסרטים אמריקניים מצטיירת כחוויה על-חושית המשלבת פריטים מעוצבים ואריזות מתנה מוזהבות, נהייתה בגרסה הישראלית משהו המזכיר יותר פלישת ארבה. נחילים עצומים פושטים עם שחר על שדות הרכש, מחככים את מחושיהם בחמדנות, ופוצחים בזלילה רעבתנית של כל דבר שרץ לא מהר מספיק. ספרים, צעצועים, דיסקים – הכול נבלע במלתעותיו האכזריות של הקונה הישראלי המצוי, ובסוף היום החנויות נראות כמחסן מאובק ונטוש. המדפים ריקים, ניירות מושלכים על הרצפה, סדקים פעורים בקופה הרושמת.

כמוכרת בחנות ספרים, נקרתה בפניי השבוע ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות מטווח אפס באסון שנקרא "קניות לחג". החנות שאני עובדת בה ניצבת בטבורו של רחוב שהיה אופנתי בעבר אך כיום משמש בעיקר מרבץ לרשתות הגדולות שהשתלטו עליו בשנים האחרונות. קהל הקונים מורכב מלקוחות שכונתיים ומתיירי פנים, המגיעים אל העיר הגדולה כדי לקנות בה בדיוק את אותם דברים אשר יכולים היו לקנות בסניף הקרוב לביתם.

יומיים לפני החג נשבר הסטטוס קוו. כמיליון ושלושים אלף לקוחות צבאו על דלתות הסניף הצנוע שלנו, מאיימים לרסק את הזגוגית אם לא נמציא להם כאן ועכשיו את הספר שביקשו כמתנה לגיסתם מצד הדודה. הרוב המוחלט של הלקוחות השתייך בבירור למין הנשי, והניסיון לסווג אותן לטיפוסים היה יכול לתת תעסוקה שנתית לכל אנתרופולוג.

ראשונה מגיעה הלחוצה. הלחוצה דופקת על דלת החנות כעשרים דקות לפני שעת הפתיחה. כשמסמנים לה להמתין היא מתחילה לטלטל את הידית בהיסטריה ולנפנף בגפיים. ענן קיטורים מלווה את כניסתה לחנות: "אתם פותחים ממש מאוחר, ואני ממהרת. תביאו לי את כל מה שכתוב ברשימה". הרשימה שלה, איך לא, כוללת כארבעים שמות של ספרים, חמישים אחוז מהם טרם הגיעו לחנויות ("אבל קראתי על זה אתמול במוסף!"), ואילו השאר – הדפסתם הסדירה הופסקה לפני שנים עקב חוסר ביקוש.
בנקודה זו תגלה הלחוצה פתאום שיש לה שפע של זמן, ותבלה את השעתיים הקרובות בהרצת צוות המוכרים ובאיסוף ערמות מוצרים ליד הקופה. לבסוף תזנח הכול, תמלמל: "טוב, אני לא אוהבת לבחור מתנות בלחץ", ותצא מהחנות בלי שום פריט, בדרכה אל הקרבן הבא.

זמן קצר אחריה תגיע הכרטיסנית. הכרטיסנית קיבלה את שמה בזכות אוסף כרטיסי האשראי המרהיב בארנקה. היא עשירה מאוד, בדרך כלל מנישואים ולא מעבודה, ונהרות הכסף הזורמים אל כיסיה והחוצה מהם אינם מפריעים לה לדרוש הנחות מופרכות ולהתמקח ליד הדלפק כמו נולדה לבסטיונר ולא למשפחת קבלנים. הכול הולך אצל הכרטיסנית: היא תישבע שבסניף אחר של הרשת כבר נתנו לה הנחה, תדרוש לדבר עם המנהלת, תעכב את התור הארוך ממילא, ותאיים לקנות אצל המתחרים. "מה זאת אומרת, הרי יש לי קבלה שמוכיחה שכבר קיבלתי הנחה". אם תידרש להציג את הקבלה, תטיח הכרטיסנית יד מתוכשטת במצחה המנותח ותגיד: "אוי, התבלבלתי ביניכם ובין חנות אחרת". רגע לפני שהעומדים בתור מאחוריה קורעים אותה לגזרי בוטוקס היא תשלוף אחד מכרטיסיה המוזהבים, תשלם את מלוא הסכום בלי למצמץ, ותיעלם ללא מילת התנצלות.

מובן שישנן גם לקוחות נדיבות עד אין-קץ, דוגמת הסבתא אשר מגיעה לקופה עם ערמת פריטים בגובה מגדל אייפל ומגהצת את האשראי בלא אומר ודברים. מתנות לנכדים, היא אומרת, ובדיוק כשהמוכרת המותשת מחייכת אליה ומושיטה לה את השקיות הגדושות מתכרכמים פניה של הסבתא החביבה, והיא צולפת מבין שיניה: "אבל אני צריכה כל מתנה ארוזה בנפרד". לא מעניין אותה שמדובר ב-68 פריטים, לא מועד סגירת החנות ואף לא פרץ דם ספונטני שנולד ממפגש בין זרועה הימנית של המוכרת לחותכן הסלוטייפ שעל הדלפק.
לאחר שכל המתנות ארוזות והמוכרת מפרפרת על הרצפה ממחסור בחמצן, עוד נשמע קולה של הסבתא: "אבל בובהל'ה, ככה אי-אפשר לראות מה יש בפנים. בואי תפתחי כל עטיפה בזהירות, ואז תרשמי לי מבחוץ בפתק". שיהיה לכולנו חג שמח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.10.2009

נערת קריאה

ישראלים שקוראים עיתונים בקביעות בוודאי שמו לב לדבר משונה שקרה בשבועיים האחרונים: הספרות העברית עלתה פתאום לכותרות. הגילויים הלא נעימים שנחשפו במעריב בנוגע לשיטת הבחירה של הזוכים בפרס ספיר, השערורייה שעורר ביטולו בדיעבד של הפרס וההחלטה לקיים תחרות חוזרת – מצד אחד גרמו כל אלו עוגמת נפש לאנשים מסוימים, ומצד אחר בעקבותיהם נעשתה בן-לילה הספרות העברית, אותה גרושה אפרורית שנדחקת בדרך כלל לשולי המדורים המוקצים לה במוספי סוף השבוע, לוהטת וסקסית בעיני התקשורת כמעט כמו עוד אייטם רכילות על בר רפאלי. כתבים זריזים נשלחו לראיין את הזוכים המודחים, כותרות אדומות וגדולות סופקו בשפע, ולא היה חסר הרבה עד שהיו צלמי פפרצי נשלחים לארוב בגינתו של יוסי שריד, יושב ראש ועדת הפרס.

וטוב שכך. בעיניי, כמי שמרוויחה את לחמה הצר בעבודה בחנות ספרים, מדובר בטלטלה מבורכת. ישראלים רבים מדי מגיעים לחנות במצב של טייס אוטומטי, קונים את רב-המכר האחרון, ונושאים אותו משם בשקית כמו קרקפת אויב, עוד יעד שנכבש. הנה, גם אנחנו קראנו את האחרון של (הכנס כאן את שמו של סופר אופנתי). גם לנו יהיה מה לומר בשיחת הסלון הבאה.

הישראלי הממוצע היה בטוח שזהו, יש זוכה בפרס ("אחוזת חילו" ו"אלון דג'אני" הן רק שתיים מהדוגמאות ששרטו את עור התוף שלי בחודש האחרון), נקנה אותו וגמרנו. ופתאום – בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. המכורים לטרנדים הספרותיים לא יודעים איך זה בא להם. הרי הם רגילים לקרוא אך ורק את מה שנלעס ומוגש לפיותיהם ברשימות רבי-המכר, דירוג הנבחרים וטבלאות הזוכים. עכשיו הם מבולבלים, נבוכים.
יונים, רחוב אלנבי.
זה טוב. אפילו טוב מאוד. למה? כי מי שהתרגל לציית בעיוורון מוחלט לצו האופנה מגלה פתאום שיש עוד ספרים על המדף. זו שעתם היפה של הספרים הטובים שאתרע מזלם להיכתב בידי אנשים ללא קשרים בוועדות כאלו ואחרות, ואפילו של כאלו שכבר הגיעו לגמר התחרות, אך לא הגיעו אל הארץ המובטחת.

להבדיל ממה שאפשר לחשוב, לא קל לעבוד בחנות ספרים. נכון, המיזוג מפנק, אבל כאן פחות או יותר נגמר הפינוק. מלבד העבודה הפיזית הקשה (מי מפרק ארגזים וסוחב טונות של ספרים ועיתונים ומניח אותם על המדפים? בטח לא פיית השיניים), לא קל למכור לישראלים ספר שלא פורסם או קיבל המלצה ברדיו, בעיתון או בתכנית של סיגל שחמון. אני לא מדברת על אלו שנכנסים לחנות ואומרים "תביאי ספר, אבל לא משהו עבה" (במקרים כאלו אני מתאפקת אך בקושי מלהצביע על מדף חוברות הצביעה לחופש הגדול).

לרוב , הניסיון לשכנע אדם לקנות ספר טוב באמת משול למשחק ההוא שהיינו משחקים במסיבות ימי הולדת: מניחים קערה מלאה קמח ובתוכה סוכריית טופי. הראשון שמצליח לנשוף די חזק כדי להעיף את הקמח ולחשוף את הסוכרייה – מנצח.

לישראלי שאינו מורגל בקריאה יום-יומית הצטברה שכבת קמח עבה במיוחד מעל הסוכרייה של הנאת הקריאה. לא קריאה במטוס לשם שכחה, לא בחדרי המתנה לשם מסמוס הזמן. הנאת הקריאה האמיתית, רק אתה והספר, שניכם נגד העולם. פרסומות, טבלאות כוזבות, קרטלים וסתם ערמות על ערמות של ספרים גרועים: קמח. שקים שלמים של קמח.

למרות זאת, ישנם רגעים שרק בשבילם שווה לספוג את האבק המציק בקצות האצבעות, את החובה לנחמדות כפייתית ואת העמידה הרצופה על הרגליים במשך שבע שעות.  הרגעים האלו מגיעים כאשר אני משכנעת לקוח כלשהו להניח ללהיט האופנתי והחולף שבשבילו הגיע, ולקנות ספר טוב באמת. מבחינתי, מדובר במלחמה. נכון, לא לכל אחד אתעקש להציע את רומן גארי או את גבריאל גרסיה מארקס, ולא כל קורא בנוי לפיתוליו של דויד גרוסמן או יצחק בן-נר.

ישנם כאלו שמודיעים מראש על רצונם במשהו קליל לטיסה או נדבקים למדף ההארלן קובן כאילו חייהם תלויים בכך. באלו אני לא תולה תקוות גדולות ממילא, אבל לפעמים, שלוש פעמים לפחות במשמרת, אני בוטשת בפרסותיי המטפוריות ומתעקשת: עד כאן. כמו קלינט איסטווד אני מתקרבת אל הלקוח באטיות, נועצת בו עיני פלדה מחושלת, ולוחשת בצרידות "Go ahead Make my day". מכאן ואילך אעשה את כל המאמצים הפיזיים, הרוחניים והתת-הכרתיים המוכרים לאנושות (לא כולל שרי אריסון) כדי לגרום לו להידלק על ספר שלא נדחף למוחו באמצעות הזונדה הפרסומית.

שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מהמוכרים האלו שנוחרים בבוז מול הבחירות הפופולריות של הלקוחות. אין דבר השנוא עליי יותר ממוכרים כאלו, בני גזע "האוזן השלישית". כלקוחה לשעבר של "האוזן", קרה שכבר נכוויתי קשות מיחסם של המוכרים לכל מי שמעז לבקש סרט שלא משתייך לז'אנר ה"גסיסתה הלא מצונזרת של עז בהרי הקרפטים, כמו שנקלטה בעדשתו של במאי שנמלט משבי החמר רוז'".

אני לא משפילה את הלקוחות, וגם לא מכריחה אותם לקרוא ספרים שנשכחו בעליית הגג. גם אני ממליצה על ספרים פופולריים, אבל יש הבדל בין פופולריות מוצדקת של קלאסיקות שממשיכות לבעור חמישים או אפילו מאה שנים לאחר שנכתבו ובין אותם גפרורים דלים שצצים בכל שנה לקראת שבוע הספר ודינם להידחק בקרוב לטובת השוס הרגעי הבא.
והכי חשוב: אני ממליצה רק על ספרים שקראתי, ורק על כאלו שטובים בעיניי באמת. רוצה משהו אחר? בכיף. הנה המדף. איך הוא? לא יודעת. לא קראתי, אבל אם אתה מחפש משהו טוב באמת, תבוא אליי. אני אתן לך משהו שתזכור כל החיים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 15.7.2009