מוות בחוג לספרות

בשבוע שעבר פורסמה באחד העיתונים ידיעה שסחטה המון צקצוקים מלא מעט אנשים: החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים יכלול השנה 14 תלמידים בלבד. סופרים ידועי שם נזעקו לקונן בעיתונות, בכירים לשעבר ובוגרי חוג מפורסמים התראיינו בכובד ראש בטלוויזיה, והמסקנה הסופית הייתה משהו כמו "אוי לנו שכך עלתה לנו". אנחנו, עם הספר. ועוד באוניברסיטה העברית, מקום משכנם בימים עברו של לאה גולדברג והפרופסור יוסף קלוזנר – איך קרה כדבר הזה? רעדו אמות הסיפים, נפלה עטרת ראשנו.
לא נעים לי להשבית את שמחת הנהי הכללית, אבל יש לי מילה אחת, לא כל כך עברית, לומר לכל המבכים והקורעים בדש בגדם: בחייאת.
בחייאת אבוכ, חברים. החוג לספרות? מתי בפעם האחרונה שמעתם עליו, לא כולל הכותרת של הספר ההוא של בתיה גור? איזה מאור ספרותי גדול יצא משם בשנים האחרונות? אל תטרחו לספור על אצבעות יד אחת – גם גידמים יכולים לספור אותם במקרה הזה.

איך קרה שהחוג לספרות הפך לעץ ההוא שנפל ביער ואיש לא שמע? אה, התשובה קלה מאוד, גם אם לא סימפטית כל כך: אתם הרגתם אותו. כן, אתם. "אתם" זה כל מי שאחראי במישרין או בעקיפין לכך שלימודי ספרות יהיו בזבוז הזמן הגדול ביותר ביקום, לא כולל צפייה ב"מחוברים". רוצים פירוט? בבקשה. כמה נימוקים, לא בהכרח לפי סדר חשיבות:

א. התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד והתקשורת מהישגים שאינם קשורים במקצועות ראליים כמו כלכלה. ידיעה קטנטונת על האופציות של עמוס עוז לזכות בפרס נובל, זה כל הסיקור שתחום הספרות מקבל במשך השנה מחוץ לגטאות מוספי התרבות.

ב. אפס שימושיות. מה עושים עם תואר בספרות? כלום. פעם עוד יכולת להיות מורה לספרות, אבל היום עדיף להיות עובד זר תחת מצוד משטרתי מאשר מורה. לפחות למישהו אכפת אם אתה פה או לא. למשל אני יכולתי (עקרונית, כן?) ללמוד ספרות. אבל להיות מובטלת אני יכולה גם בלי תואר. אז בשביל מה?

ג. החלטותיה של הממונה על ההגבלים, שלא רואה שום בעיה ב"שוק חופשי" שבו ספרים נסחרים בשקל אחד בלבד (כמה מזה מקבל הסופר? קחו מיקרוסקופ. התשובה לא נראית לעין בלתי מזוינת).

ד. מות האליטיזם התרבותי. אם אתם חושבים שאפשר לקיים חברה שבה השיא התרבותי של השנה הוא גמר "הישרדות" ועדיין לצפות שלחוג לספרות יהיו יותר מ-14 תלמידים, אתם טועים. מה הקשר? כי תכניות כמו "הישרדות" הן הדוגמה המושלמת לכך שאפשר להצליח (כלומר, להפוך למפורסמים) בלי כישרון, ידע או אינטליגנציה מינימלית. ואם הם יכולים, למה שמישהו עוד יטרח להתאמץ?

ה. מות הפלורליזם. ספרות היא תחום מסוכן – סופרים בכל מיני תקופות כתבו דברים שלא תמיד הסתדרו (ולרוב הלכו ראש בראש) עם רוח השלטון. איך אפשר להעלות על נס את יצירותיהם של סופרים אנטי-מלחמתיים, אנטי-דתיים או אנטי-דיקטטוריים בזמן שמחוץ לכיתה אורבים

פעילי "אם תרצו" עם עט אדום לסמן בעיגול "אנטי-ציונים" בכתבי שלום עליכם ונבוט לתת בראש למי שיעז להתנגד? לספרות ושירה אין פירוש אחד, אין כוונה אחת, אין מסקנה אחת. במדינה שמוכנה לשמוע רק קול אחד – את הקול של ליברמן – אין לספרות סיכוי.

ספרים

אז אל תבכו על החוג לספרות. הוא מת מזמן, יחד עם אהבת הספר וההערכה האמיתית לסופר (ולא רק לזה שמצטלם או חותם או משיק את ילדותו העשוקה בריאיון לקראת צאת הכותר החדש). הוא מת עם החינוך, הוא מת עם היכולת לקרוא ולכתוב בלי שגיאות, יכולת שפעם הייתה דרישת סף מובנת מאליה ובלתי ניתנת לעקיפה בכל בית ספר בארץ.

הוא מת קצת לפני שאחת המורות שלי לספרות בתיכון ביקשה מאתנו לקרוא את "ספר הדקדוק הפנימי" ואחרי חודש, כשהסתבר שרק אני קראתי, שאלה אותי "אז איך הוא?" וכשאמרתי לה "מצוין, אבל קשה מאוד", ענתה "אז אולי נלמד משהו אחר".

הוא מת כש"מה אתה אוהב לקרוא" הפכה לשאלה הכי פחות פופולרית בדייטים. הוא מת כשהתחילו למכור בחנויות ספרים גם בטריות, צעצועים, דיסקים, סוכריות קופצות וקפה נמס. הוא מת כששתי רשתות מפלצתיות הורידו אותנו על הברכיים בחסות חשכת החמדנות. הוא מת כי סדנאות כתיבה קיקיוניות גורמות לכל אחד לחשוב שהוא חייב לכתוב ספר (והוא לא. באמת שלא). הוא מת כי אנחנו מתים. אז אל תבכו על החוג לספרות. תבכו עלינו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 26.10.2010

מודעות פרסומת

צו קריאה- ספרי העשור

הספרות הישראלית היא קהילה צפופה, מלאת טינות עתיקות ולחשושים, תחרות קשה ושמחה לאיד. הקהילה הזו מורכבת לא רק מסופרים ידועים אלא גם או בעיקר מערבוביה של כותבים צמאי הכרה, הוצאות ספרים גדולות שכורעות מתחת לעול התחרות בין הרשתות, הוצאות ספרים נידחות שמדפיסות ומפרסמות כל טקסט שישנן בו אותיות האל"ף-בי"ת, התוכן לא ממש משנה, מבקרי ספרות נחרצים, וכמובן קוראים פעילים ומלאי דעות, חשדנים וששים אלי ויכוח ספרותי עמוס סימני קריאה והצהרות אמונים לסופר כזה או אחר שספריו יכולים להחליף בעיניהם את התנ"ך כבר מחר בבוקר.

חנות ספרים.

בשבוע שעבר רעדו כמה אדוות באגם הספרות הישראלית – כמה כתבות במדורי ספרות שונים הספידו את העשור החולף כעשור הגרוע ביותר שהיה כאן מאז סדרת "מורה בג'ינס" של סמדר שיר. מבקרים שונים הודיעו שהסופרים הישראלים כותבים עבור הקורא, מקלידים לפי כיוון הרוח ולא נגדה, לא מתאמצים לאתגר את הקהל, ובאופן כללי שואפים להיכנס לרשימת רבי-המכר יותר משהם שואפים להטביע חותם תרבותי או נפשי בקוראיהם.

הכול נכון – בתנאי שמביטים רק ברשימת רבי המכר. הרשימה הזו, חשוב לזכור, מורכבת מכל כך הרבה שיקולים זרים ומכל כך מעט ספרות נטו. כשאני מביטה בשלוש הרשימות (רשימה אחת לכל אחת משתי רשתות הספרים הגדולות ורשימה אחת של החנויות הפרטיות) אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הכותרים שנכנסו אליהן בצדק, בזכות איכות התוכן שלהם, ולא בזכות שיתוף פעולה כזה או אחר של ההוצאה עם אחת הרשתות. ספרים נעשים אופנתיים בזכות מבצעי שיווק אגרסיביים, בלי שום קשר לתוכנם, וכאשר ספר מכהן אפילו שבוע אחת ברשימת רבי-המכר, חזקה עליו שימשיך לשהות בה מכוח האינרציה. בין כל אלו ובין ספרות אין שום דמיון.

בכל זאת, לקבוע באופן נחרץ כל כך שהעשור החולף היה הגרוע ביותר לספרות הישראלית? מוגזם במקצת. הנה כמה ספרים מצוינים שיצאו מאז שנת 2000. נכון, כמה מהם בהחלט ביקרו ברשימת רבי-מכר כזו או אחרת, אבל במקרה הזה – בצדק. הרשימה שלהלן אינה מדורגת לפי סדר כלשהו. מוגש כשירות לציבור.

"עיר מקלט", יצחק בן נר (עם עובד, 2001)

הומלס רוסי בן 17 שמחכה לגיוס ומתחמק בלילות מכנופיה קווקזית שרודפת אותו, אקס-קיבוצניקית לוחמנית בת שמונים שילדה עשרה ילדים לאבות שונים, שב"כניק שהודח מתפקידו בעקבות חשיפת פרשה אפלה, צעירה שנהנית לשכב עם גברים רק כדי לגלות להם בסוף שהדביקה אותם במחלה, גרפומן צעיר שנדחה על ידי כל הוצאות הספרים, ומחליט למסור את דברו לעולם באמצעות מודעות קיר שמציתות מהומה – אלו רק כמה מהדמויות הדחוסות והמהפנטות ברומן הנפלא של יצחק בן נר. כולן חיות באותו משולש רחובות תלאביבי, כמה מהן דחויות על ידי החברה, נאבקות באלימות סביבתית או משפחתית, ומוצאות נחמה בעיר הזו, המקבלת אותם אל חיקה המיוזע. כל פרק הוא מונולוג רצוף, מדויק להפליא, של אחת הדמויות. על פי מתכונת המונולוג השוטף של ישמעאל ב"מובי דיק" (שגם מוזכר בספר יותר מפעם אחת), הנפשות פורסות את עולמן המסוכסך ויוצרות תמונה מרעישה.

"שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן, 2000)

שואה שלנו הוא בעיניי הספר הטוב ביותר של גוטפרוינד. בספריו האחרים הוא נוטה ללהטוטי יתר, יוצר דמויות אחידות מדי בשנינותן ובשפתן, אבל בספר הזה נפרס לפני הקורא עולם הפוך מוטרף של שני ילדים ישראלים בקריית חיים של שנות השישים. העלילה מתרחשת ברחוב אחד שכולו מאוכלס ניצולי שואה, בפרק הזמן שבין ההשתקה המכוונת של ה"צאן לטבח" ובין ההרואיות של לכידת אייכמן.
שני הילדים, המספר ובת דודתו, מנסים לפענח מה קרה "שם", במקום ההוא שהמבוגרים מדברים עליו כאשר הילדים אינם בסביבה. לאט-לאט, במסע סיזיפי ולעתים גם מצחיק מאוד, הדודנים אוספים את המידע הנחוץ להם (מדוע אימא שונאת נמלים? למה אדלה גרונר צועקת בצהריים? למה השכן נבהל בכל פעם שמגיע מכתב עם השם שלו?) כדי לפתור את החידה הגדולה של חייהם.

"שיטפון", יגאל סרנה (הספריה החדשה, 2005)

במשך שנתיים מנהל ליאון, צלם עיתונות חסר מנוחה בן 47, נשוי ואב לילד, רומן אגבי של אחר צהריים עם ליזה, הפקידה שלו מהבנק. חייו של ליאון מתהפכים פתאום ביום שליזה עוזבת אותו, והוא מתאהב בה נואשות. ליאון, שכבר השלים בלבו עם מה שאשתו מכנה "הנכות הרגשית שלך, שלא מוכרת על ידי ביטוח לאומי", נקלע לסערת רגש, ומתקשה לשוב לחייו הקודמים.
"שיטפון" הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שנכתבו בעברית על ייסורי האהבה לאדם שאינו לצדך, על ההמתנה לשובו, על הכוח המטלטל של ההיעדר ועל האהבה כמו שהיא בחיים, ללא הבטחת גאולה או נחמה. ספר מופלא ששובר את הלב.
* גילוי נאות: בספר "שיטפון" התאהבתי בשנת 2005, ובסופר בשנת 2008.

"קול צעדינו", רונית מטלון (עם עובד 2008)

אוסף מצולק ומלא כנות מזיכרונותיה של ילדה המתגוררת בצריף אחד עם אמה, אחיה ואחותה, וסמוך לצריף אחר, שסבתה מתגוררת בו, במעין מעברה בין רמלה ללוד. מבט מבוהל אך צלול של ילדה אל אמה הלא צפויה, הקשת יום והמלאה זעם, אל האב המנסה להיות לעסקן פוליטי וכמעט אינו מגיע הביתה, ואל הסבתא, הרואה הכול ואומרת הכול, גם כשיש בסביבה ילדה שלא ממש אמורה לשמוע. ספר קשה ולא מתחנף, מומלץ מאוד.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס (עם עובד 2008)

האמן והמאייר ירמי פינקוס יצר רומן ביכורים מצוין אשר במרכזו מופע תאטרלי-מוזיקלי נודד, ובו נשים יהודיות בעשור השביעי והשמיני לחייהן. הנשים הללו כולן הגיעו לקברט כילדות ונערות יתומות שנאספו על ידי מנהל הקברט (פבריקנט, מעין אמרגן, יהודי גם הוא), ונעשו הרכב שנוסע בין עיירות במזרח אירופה ומציג תמונות היסטוריות במחזה ובשיר.
מערכת היחסים בין הנשים, על התיעוב, הקנאה, הפחד אך גם הנאמנות ההדדית, מכמירת לב, בייחוד על רקע העובדה שעולם זה המתואר בספר עומד כולו להיחרב עוד מעט בשואה, אך הדמויות אינן יודעות זאת: רק הקורא.

"שירי אהבה לימים רעים", עינה ארדל (עם עובד 2008)

המשוררת עינה ארדל כבר זכתה בפרס ראש הממשלה על ספר שיריה "סנדלי הדם שלי", אך ב"שירי אהבה לימים רעים" היא מגיעה למלוא תפארתה כמשוררת. שיריה, כשמו של הספר, הם שירי אהבה קשים לעיכול לעתים, מלאי כאב, המאגדים בתוכם את הרגעים שהזוגיות נשברת בהם, את בית ההורים והצלקות שהותיר אחריו, את שריטות היום-יום הקטנות של קילוף הירקות, הכביסה, הניקיון וגידול הילדים.
שורות כמו "האסונות קרו כשלא הבחנו בהם/ האפרסמונים כהו על העצים/ וידך נראתה לי עייפה מתמיד/ כאילו אחזה כבר בכל דבר" הן מהיפות שנדפסו בשירה העברית של השנים האחרונות.

"עשרים נערות לקנא", אורית גידלי (מפתנים 2003)

המשוררת אורית גידלי כבר הוציאה ספר שירים שני מוצלח מאוד ("סמיכות"), אך דווקא בספרה הראשון מצאתי שורות שהעבירו בי רעד של היכרות. לאהובי משורר באזני ידידים/ על שמחת מחוות גופינו/ הם שומעים ונכווים/ כאדם המדמיין טעמו של לימון". זכות גדולה היא לכתוב כך, בדייקנות כזו, וזכות גדולה היא לגלות את הספר הזה במקרה, ולצלול לתוכו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.12.2009

אתה (לא) חייב לכתוב ספר

זהו, הרגע הגיע. אתה מרגיש את זה בעצמות, במפרקי אצבעות הידיים. לאחר חמש שנים של כתיבת בלוג/ עשר שנים של פרוזה למגירה/ שישים דקות של שימוש בטוויטר, אתה מרגיש בשל מאי-פעם. אתה כבר בן שלושים ומשהו, עשית בי-אי, ואולי אפילו דוקטורט, יש לך דעה פוליטית או שתיים שעוצבו בנסיעה ההיא לפולין בכיתה י"ב, וכעת הגיע הזמן לעשות עם כל זה משהו.

חנות ספרים (למצולמים אין קשר לכתבה). 

יש לך רעיון שמתגלגל אתך בשנים האחרונות, וכבר כמה פעמים כמעט התיישבת לכתוב אותו, אבל ברגע האחרון צץ משהו אחר שהסיח את דעתך – ג'וינט, ציצים או מילאנו נגד בארסה. במשרד הפרסום שעבדת בו הייתה תקציבאית שתמיד אמרה עליך שיש בך יותר מסלוגנים לבמבה, וגם ב"פייסבוק" יש כמה בחורות שכל סטטוס שלך משפריץ מהן סילון של "וואו, כל כך נוגע" ו"בכיתי. אתה מדהים".
אתה עומד בפני האתגר הגדול ביותר בחייך, יותר מהמסע האחרון של הפלוגה, יותר מהעלייה לאגם טיטיקקה, יותר מלפתוח חזייה ואריזה של קונדום בו בזמן ובחושך:
החלטת לכתוב ספר.

לפני שתתחיל קבל עצה אחת חינם ממני, כקוראת ומוכרת ספרים:
עצור. כבה את המחשב. השלך את הנייר מהמדפסת ושרוף כל עט נוצה ברדיוס של קילומטרים. אתה כותב רע, כדאי שתדע את זה רגע לפני ששאר העולם מגלה גם הוא.

אם לא שעית לעצתי, מוגש לך בזאת המדריך המקוצר לכתיבת ספר שיתברג בצמרת טבלת רבי-המכר ויהפוך אותך לשיחת היום.

א) בחר לך אישיות מן ההיסטוריה. זה יכול להיות גביר ציוני מן המאה התשע עשרה אשר עוסק ברכישת קרקעות בפלשתינה, נערה משבט בנימין, פילוסוף בבלי או איש מחתרת נועז המסתכן בפעולות מעבר לגבולות האויב כדי להחיש את פעמי הגאולה.

ב) ברגע שמצאת את דמות המפתח שכח כל מה שלמדת עליה. זה הזמן והמקום לסלף את העובדות, להמציא לגיבור אחיות שלא היו לו, מומים חיצוניים, ריח רע מהפה ונטיות מיניות שערורייתיות שכלל לא באו לידי ביטוי בימים שהתהלך על פני האדמה. גם אם אותה דמות מציאותית הולידה צאצאים אשר מסתעפים וחיים בינינו עד היום הזה, אל תיתן לעלבונם להפריע לך. אתה סופר. מותר לך.

ג) בניגוד לכל מה שסיפרו לך, התוכן אינו העיקר. הצורה, לעומת זאת, היא כבר עניין אחר. אם בחרת לכתוב על תקופה קדומה, למד היטב את הז'רגון והעגה התקופתיים ושלב אותם בכל מקום אפשרי בספרך. אם עלילת הספר מתרחשת בעיירה יהודית בפולין, קרא לכל הדמויות שמערל, בערל וגעצעל, ודאג ששום משפט לא יצא מפיהם לפני שנאנחו אוי רחמונעס או לפחות איזה "געוואלד" בסיסי ועסיסי.

ד) והדרת פני זקן. אם תעלעל ברבי-המכר הישראליים של השנים האחרונות, תגלה שרבים מהם נפתחים בסצנה שהגיבור עסוק בה בחיטוט בעליית הגג של הסבתא רבתא שנפטרה זה מכבר והותירה אחריה ארגזים מסתוריים וחתומים בקפידה. זה הזמן להיזכר בכל אותם קרובי משפחה רחוקים שאת נשיקותיהם ניגבת בגועל בילדותך, לברר את כתובת הדיור המוגן שלהם ולגשת אליהם עם טייפרקורדר. אל תיתן לניחוח העובש הקל להרתיע אותך – מדובר בהימור בטוח: בזיכרונות מתנועת הלח"י, הנוער העובד או האיינזצגרופן אפשר למצוא רסיסי אינפורמציה על רומנים לוהטים של גדולי היישוב היהודי, ואפילו תמונות של שמעון פרס כשהיה כזה קטן.

ה) הורה היאחזות. ההתנתקות מחבל עזה ופינויים של כמה מיישובי השומרון הותירו פצע פעור בלב העקורים ותחושה קשה של חוסר שייכות. אם במקרה אתה נמנה עם המחנה הכתום או חש אליהם אמפתיה, נקרית בפניך ההזדמנות המושלמת לקירוב לבבות. רומן המגולל את קשייה של אם צעירה לחמישה ילדים אשר בעלה, קצין הקבע, נקרא לפנות דווקא את היישוב שמשפחתו (הלא דוסית בכלל, איזה קטע!) מתגוררת בו. דילמה מוסרית זו, בסיוען של דמויות משנה מעוררות אהדה, עשויה להפוך אותך לכוכב עולה בקרב תלמידות אולפנה נרגשות, והן תעבדנה את ספרך למחזה שיוצג מדי שנה, בעצרת לציון הגירוש.

ו) אפרים חוזר לאספסת. נכון, הקיבוץ הפך נושא להספדים וקינות פחות או יותר מאז עלתה קבוצת דגניה אל הקרקע. מאות מיליארדים של מילים נשפכו על טראומת הלינה המשותפת, ההורים המרוחקים, שומר הלילה המאיים ומלחמות התקציב באספות הוועד, אבל אתה משוכנע שאף אחד עוד לא הצליח להעביר בכתובים מה קרה שם באמת. ברור לך מעל לכל ספק שהפעם מוט'קה מהנוי וצילה מהאקונומית באמת לא ידעו מאיפה זה בא להם.

ז) ילדים זה שמחה, וספרי ילדים מכניסים ימבה כסף; ובכלל, יש מלא נושאים שאף אחד לא כתב עליהם שום דבר לילדים, והשוק הזה משווע לדם חדש. הנה, מה בנוגע למותו של הכלב או החתול האהוב? אתה זוכר מצוין כמה בכית כשרקסי נדרס, ובעיקר איך אבא אמר לך את זה ביובש מעל החביתה במטבח, אפילו לא חיבק. אחלה נושא יש לך ביד. נו, כמה ספר כזה כבר יכול להיות מסובך? לוקחים מאיירת מבצלאל ויאללה: "איזה כלב חמוד, זה רקסי מלוד, שהריח לפתע משהו חשוד. פרץ אל הכביש, רץ מהר חיש, והופ, הונדה סיוויק מרחה אותו, ווויששש".

נתראה בראש הטבלה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.10.2009

נערת קריאה

ישראלים שקוראים עיתונים בקביעות בוודאי שמו לב לדבר משונה שקרה בשבועיים האחרונים: הספרות העברית עלתה פתאום לכותרות. הגילויים הלא נעימים שנחשפו במעריב בנוגע לשיטת הבחירה של הזוכים בפרס ספיר, השערורייה שעורר ביטולו בדיעבד של הפרס וההחלטה לקיים תחרות חוזרת – מצד אחד גרמו כל אלו עוגמת נפש לאנשים מסוימים, ומצד אחר בעקבותיהם נעשתה בן-לילה הספרות העברית, אותה גרושה אפרורית שנדחקת בדרך כלל לשולי המדורים המוקצים לה במוספי סוף השבוע, לוהטת וסקסית בעיני התקשורת כמעט כמו עוד אייטם רכילות על בר רפאלי. כתבים זריזים נשלחו לראיין את הזוכים המודחים, כותרות אדומות וגדולות סופקו בשפע, ולא היה חסר הרבה עד שהיו צלמי פפרצי נשלחים לארוב בגינתו של יוסי שריד, יושב ראש ועדת הפרס.

וטוב שכך. בעיניי, כמי שמרוויחה את לחמה הצר בעבודה בחנות ספרים, מדובר בטלטלה מבורכת. ישראלים רבים מדי מגיעים לחנות במצב של טייס אוטומטי, קונים את רב-המכר האחרון, ונושאים אותו משם בשקית כמו קרקפת אויב, עוד יעד שנכבש. הנה, גם אנחנו קראנו את האחרון של (הכנס כאן את שמו של סופר אופנתי). גם לנו יהיה מה לומר בשיחת הסלון הבאה.

הישראלי הממוצע היה בטוח שזהו, יש זוכה בפרס ("אחוזת חילו" ו"אלון דג'אני" הן רק שתיים מהדוגמאות ששרטו את עור התוף שלי בחודש האחרון), נקנה אותו וגמרנו. ופתאום – בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. המכורים לטרנדים הספרותיים לא יודעים איך זה בא להם. הרי הם רגילים לקרוא אך ורק את מה שנלעס ומוגש לפיותיהם ברשימות רבי-המכר, דירוג הנבחרים וטבלאות הזוכים. עכשיו הם מבולבלים, נבוכים.
יונים, רחוב אלנבי.
זה טוב. אפילו טוב מאוד. למה? כי מי שהתרגל לציית בעיוורון מוחלט לצו האופנה מגלה פתאום שיש עוד ספרים על המדף. זו שעתם היפה של הספרים הטובים שאתרע מזלם להיכתב בידי אנשים ללא קשרים בוועדות כאלו ואחרות, ואפילו של כאלו שכבר הגיעו לגמר התחרות, אך לא הגיעו אל הארץ המובטחת.

להבדיל ממה שאפשר לחשוב, לא קל לעבוד בחנות ספרים. נכון, המיזוג מפנק, אבל כאן פחות או יותר נגמר הפינוק. מלבד העבודה הפיזית הקשה (מי מפרק ארגזים וסוחב טונות של ספרים ועיתונים ומניח אותם על המדפים? בטח לא פיית השיניים), לא קל למכור לישראלים ספר שלא פורסם או קיבל המלצה ברדיו, בעיתון או בתכנית של סיגל שחמון. אני לא מדברת על אלו שנכנסים לחנות ואומרים "תביאי ספר, אבל לא משהו עבה" (במקרים כאלו אני מתאפקת אך בקושי מלהצביע על מדף חוברות הצביעה לחופש הגדול).

לרוב , הניסיון לשכנע אדם לקנות ספר טוב באמת משול למשחק ההוא שהיינו משחקים במסיבות ימי הולדת: מניחים קערה מלאה קמח ובתוכה סוכריית טופי. הראשון שמצליח לנשוף די חזק כדי להעיף את הקמח ולחשוף את הסוכרייה – מנצח.

לישראלי שאינו מורגל בקריאה יום-יומית הצטברה שכבת קמח עבה במיוחד מעל הסוכרייה של הנאת הקריאה. לא קריאה במטוס לשם שכחה, לא בחדרי המתנה לשם מסמוס הזמן. הנאת הקריאה האמיתית, רק אתה והספר, שניכם נגד העולם. פרסומות, טבלאות כוזבות, קרטלים וסתם ערמות על ערמות של ספרים גרועים: קמח. שקים שלמים של קמח.

למרות זאת, ישנם רגעים שרק בשבילם שווה לספוג את האבק המציק בקצות האצבעות, את החובה לנחמדות כפייתית ואת העמידה הרצופה על הרגליים במשך שבע שעות.  הרגעים האלו מגיעים כאשר אני משכנעת לקוח כלשהו להניח ללהיט האופנתי והחולף שבשבילו הגיע, ולקנות ספר טוב באמת. מבחינתי, מדובר במלחמה. נכון, לא לכל אחד אתעקש להציע את רומן גארי או את גבריאל גרסיה מארקס, ולא כל קורא בנוי לפיתוליו של דויד גרוסמן או יצחק בן-נר.

ישנם כאלו שמודיעים מראש על רצונם במשהו קליל לטיסה או נדבקים למדף ההארלן קובן כאילו חייהם תלויים בכך. באלו אני לא תולה תקוות גדולות ממילא, אבל לפעמים, שלוש פעמים לפחות במשמרת, אני בוטשת בפרסותיי המטפוריות ומתעקשת: עד כאן. כמו קלינט איסטווד אני מתקרבת אל הלקוח באטיות, נועצת בו עיני פלדה מחושלת, ולוחשת בצרידות "Go ahead Make my day". מכאן ואילך אעשה את כל המאמצים הפיזיים, הרוחניים והתת-הכרתיים המוכרים לאנושות (לא כולל שרי אריסון) כדי לגרום לו להידלק על ספר שלא נדחף למוחו באמצעות הזונדה הפרסומית.

שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מהמוכרים האלו שנוחרים בבוז מול הבחירות הפופולריות של הלקוחות. אין דבר השנוא עליי יותר ממוכרים כאלו, בני גזע "האוזן השלישית". כלקוחה לשעבר של "האוזן", קרה שכבר נכוויתי קשות מיחסם של המוכרים לכל מי שמעז לבקש סרט שלא משתייך לז'אנר ה"גסיסתה הלא מצונזרת של עז בהרי הקרפטים, כמו שנקלטה בעדשתו של במאי שנמלט משבי החמר רוז'".

אני לא משפילה את הלקוחות, וגם לא מכריחה אותם לקרוא ספרים שנשכחו בעליית הגג. גם אני ממליצה על ספרים פופולריים, אבל יש הבדל בין פופולריות מוצדקת של קלאסיקות שממשיכות לבעור חמישים או אפילו מאה שנים לאחר שנכתבו ובין אותם גפרורים דלים שצצים בכל שנה לקראת שבוע הספר ודינם להידחק בקרוב לטובת השוס הרגעי הבא.
והכי חשוב: אני ממליצה רק על ספרים שקראתי, ורק על כאלו שטובים בעיניי באמת. רוצה משהו אחר? בכיף. הנה המדף. איך הוא? לא יודעת. לא קראתי, אבל אם אתה מחפש משהו טוב באמת, תבוא אליי. אני אתן לך משהו שתזכור כל החיים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 15.7.2009