החיה הגוועת/פיליפ רות'

דיוויד קפש אוהב לזיין סטודנטיות. אמנם מאז עליית המודעות להטרדה מינית הוא מקפיד לזיין אותן רק אחרי שסיימו את הקורס בהנחייתו, אבל מעבר לכך אין לו על מה להתנצל: גם הסטודנטיות מזיינות אותו. הן מגיעות אליו מיוזמתן והוא רק צריך להיעתר. בגיל 62, עם רקורד עשיר כמרצה ידוע וכמות לא מבוטלת של סקס, דיוויד קפש לא חסר דבר: לא אשתו לשעבר- בחורה שהכניס להריון כששניהם היו בני 20, נשא אותה לאישה בניגוד לרצונו ועזב כשבנם המשותף הגיע לגיל 8, וגם לא הכרה נוספת ביכולותיו האינטלקטואליות. יש לו פינה קבועה בטלוויזיה. יש לו חברים. יש לו אפילו מישהי שנפגשת איתו בקביעות לסקס למרות היותה מבוגרת יחסית להעדפותיו הקבועות- דוקטורית רווקה בת 45 שמתייסרת על שהחמיצה את הסיכוי לאהבה וילדים.

פיליפ רות

קונסואלה, הסטודנטית בת ה-24 שתופסת את עיניו של קפש, לא אמורה להיות שונה מהצעירות שקדמו לה: הדבר הראשון שבולט בה הוא זוג שדיים ענקיים, עגולים וכבדים. לשמחתו הרבה של קפש, קונסואלה מתחילה להתקרב אליו וכאשר היא מסיימת את הקורס הם שוכבים. דווקא המפגש המיני הזה שעורר בקפש כ"כ הרבה ציפייה, מאכזב אותו: קונסואלה טכנית מדי, מופעלת מדי ע"י דימויים פורנוגרפיים עקרים שקלטה מהטלוויזיה, לא נמצאת שם באמת. אחרי מספר זיונים מתסכלים מחליט קפש 'ללמד' אותה בכך שהוא כופה עליה אקט אוראלי משפיל וכוחני. אולם התוצאה המושגת הפוכה: דווקא אחרי שלכאורה הכניע אותה, הופך קפש לשבוי של רגש לא צפוי- קנאה. הוא מוצא את עצמו מקנא לקונסואלה בכל שנייה מחייה, מקנא ברגעים בהם היא לא איתו, ואפילו כאשר הוא מעליה ובתוכה הוא מקנא לה. מכל הנשים ששכב איתן, קונסואלה היא הראשונה שקפש לא מצליח לשעבד למין איתו. היא אוהבת אותו, אך הוא לא משתחרר מהצורך בהכרה ביכולותיו המיניות: קפש יודע שקונסואלה לא נזקקת לזין שלו, שהסקס ביניהם הוא עניין משני עבורה. ידיעה זו מוציאה אותו מאיזון: הוא היה רגיל להיות החזק בקשר, ולפתע הוא תלוי בהכרה של מישהי שבימים כתיקונם הייתה משמשת עבורו מכשיר לעונג זמני ותו לא.

בשנת 1977 פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). בדומה לדיוויד קפש, גם ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן.

רומן גארי וג'ין סיברג

ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. כמו קפש, גם רנייה נתפס לאובססיה, אך באופן שונה: באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

בשונה מגארי, אשר גיבורו סובל מחרדותיו בסתר ומאשים רק את עצמו, רות שולח את גיבורו למעין מסע נקמה במין הנשי ובקונסואלה במיוחד. היא נוטשת אותו לאחר שבחר שלא להגיע למסיבת סיום התואר שלה בבית הוריה (מסיבות מוצדקות לכאורה: איזו הצגה יוכלו שניהם לשחק שם? המרצה המכובד ותלמידתו המעריצה? הידיד הקרוב ובת חסותו?), והוא חווה משבר קשה בהיעדרה. משבר זה הוא הטריגר לכתיבת הספר.

"החיה הגוועת" אינו אחד מהרומאנים הגדולים של רות. גם ב"הכתם האנושי" עוסק רות ביחסים שמתקיים בהם הפרש-גילאים גדול וכמובן בסקס, אך הקשר בין קולמן לפוניה מהווה רק אחד מצירי העלילה: במקביל לה נפרש מאבקו של קולמן להתנקות מתווית הגזען שדבקה בו מחד, ולהמשיך להסתיר את היותו חצי-שחור מאידך. כמו כן שזורה העלילה באירועי קיץ 98' בו עסקה כל ארה"ב במה שהכניסה מוניקה לוינסקי לפיה- הזדמנות פז לתקוף את קדחת ההתחסדות האמריקאית. לעומת זאת, ב"החיה הגוועת" נדמה כי הקשר בין קפש לקונסואלה, על הבדלי השנים ביניהם והמפגש המיני הייחודי שנוצר כתוצאה ממנו, משמש בעיקר הזדמנות לרות לומר את דברו על קשרים מסוג זה ולפרוש את דעותיו הנחרצות על נשים צעירות, כשבמקביל הוא נהנה מהעלאת הזכרונות.

אין כל היבט חברתי או פוליטי בספר. היותה של קונסואלה בת למהגרים קובנים היא רק תבלין קלוש של אקזוטיקה, שאינו משליך באמת על מהותה. למעשה, קונסואלה אינה נמצאת כלל ברומן הזה. לא במלואה. מחשבותיה ודעותיה נסתרות מאיתנו- הקורא זוכה להתוודע בהרחבה לגודל שדיה, רכות בטנה ואפילו לטעמו של דם הווסת שלה, אך חלקים אלה אינם יוצרים שלם. גופה הוא זווית ההתייחסות היחידה אליה. זו טיבה של האובססיה: עיסוק רק בפן אחד. רות/קפש אינו אוהב נשים- הוא לא אוהב אותן במלוא מהותן: רק גופן זוכה לבחינה מעמיקה. אולם ניתן לומר לזכותו של רות שיחס זה לגוף מוענק גם לדמותו של קפש: הוא מודע לכל קמט, מציין בלי בושה כל אובדן זקפה וכל פרט בתהליך ההתבלות החיצוני.

גם האכזריות שמגלה המחבר כלפי דמותה של קונסואלה מכוונת בדיוק לשם- אל הגוף הזה, שגרם לקפש עונג בקיומו וייסורים בהיעדרו. כמו בטרגדיה יוונית, קונסואלה חוטאת בהיבריס- חטא הגאווה- וכמו בטרגדיה, היא נידונה להיפגע בדיוק בדבר אשר עליו גאוותה: הנשיות.

הגברים אצל רות מסוגלים לחוש אמפתיה לאישה רק אם זו חוותה אסון. ב"הכתם האנושי" איבדה פוניה את שני ילדיה בתאונה ביתית- התנור בחדרם התלקח והם נחנקו למוות. ב"החיה הגוועת" זוהי בשורת האיוב הניחתת על קונסואלה בשיא פריחתה, וגורמת לה לבקש מחדש את קרבתו של קפש. הוא, בעונג מסוים על כך שניתן לו תפקיד המושיע, מתייצב מיד- אולם כמעין נקמה כפולה, דווקא כאשר קונסואלה סוף סוף נזקקת לו באמת, נעלמת המשיכה שחש כלפיה.

למרות שתורגם לעברית רק עכשיו, "החיה הגוועת" ראה אור בשנת 2001. "הכתם האנושי" יצא בשנת 2000. האם אכן הלך משהו לאיבוד בין שני הספרים הללו? התחושה העולה מקריאה ב'החיה הגוועת' היא של פריקה, ספר שנכתב כנראה מתוך ניסיון ממשי ועגום בחייו של רות עצמו. כך גם מובנת הנקמנות המרושעת שמרימה ראש לקראת סופו. מצד שני, סופר מחושב כפיליפ רות לא מותיר דבר ליד המקרה: הבחירה לנתק את העלילה מהקשרים חיצוניים של זמן ומקום נועדה כנראה לחזק את קביעתו של קפש- " לא חשוב כמה אתה יודע, לא חשוב כמה אתה חושב, לא חשוב כמה אתה מתחבל ומתכסס ומתכנן- אתה לא מעל הסקס". כלומר, מלחמות, תהפוכות פוליטיות, פערים חברתיים ותרבות הוזזו בספר זה הצידה כדי לתת את הבמה לגיבור האמיתי של חיינו: הזיון. גם אם בימינו נדמה שהכסף מאפיל עליו, הסקס (ולא הכסף) הוא זה שמסובב את העולם. לא במקרה לוקים גברים רבים בתאוות הממון בדיוק בגיל בו אינם יכולים עוד לממש כראוי את גבריותם במובנה הבסיסי. קפש הוא איש תרבות אמיד ומבוגר, שהעולם מצפה ממנו לאפסן את הזין בבוידעם ולהשתקע בעישון מקטרת בכורסת ספריה. כוחו העיקרי הוא בסירובו לעשות כן.

בסופו של דבר, גם ספר זה, שאינו פסגה ספרותית, מכיל מלוא החופן מיכולתו המפעימה של רות לומר אמת אמת אמת. במיוחד כשהאמת לא נעימה. איפה שלא תחתכו אותו, פיליפ רות זב אמת. וכשמדובר בספרות, זה לא עניין של מה בכך.

החיה הגוועת/פיליפ רות
הוצאת זמורה ביתן 2010
מאנגלית: אמיר צוקרמן

פורסם ב'תרבות מעריב', דצמבר 2010

מודעות פרסומת

נערת קריאה

ישראלים שקוראים עיתונים בקביעות בוודאי שמו לב לדבר משונה שקרה בשבועיים האחרונים: הספרות העברית עלתה פתאום לכותרות. הגילויים הלא נעימים שנחשפו במעריב בנוגע לשיטת הבחירה של הזוכים בפרס ספיר, השערורייה שעורר ביטולו בדיעבד של הפרס וההחלטה לקיים תחרות חוזרת – מצד אחד גרמו כל אלו עוגמת נפש לאנשים מסוימים, ומצד אחר בעקבותיהם נעשתה בן-לילה הספרות העברית, אותה גרושה אפרורית שנדחקת בדרך כלל לשולי המדורים המוקצים לה במוספי סוף השבוע, לוהטת וסקסית בעיני התקשורת כמעט כמו עוד אייטם רכילות על בר רפאלי. כתבים זריזים נשלחו לראיין את הזוכים המודחים, כותרות אדומות וגדולות סופקו בשפע, ולא היה חסר הרבה עד שהיו צלמי פפרצי נשלחים לארוב בגינתו של יוסי שריד, יושב ראש ועדת הפרס.

וטוב שכך. בעיניי, כמי שמרוויחה את לחמה הצר בעבודה בחנות ספרים, מדובר בטלטלה מבורכת. ישראלים רבים מדי מגיעים לחנות במצב של טייס אוטומטי, קונים את רב-המכר האחרון, ונושאים אותו משם בשקית כמו קרקפת אויב, עוד יעד שנכבש. הנה, גם אנחנו קראנו את האחרון של (הכנס כאן את שמו של סופר אופנתי). גם לנו יהיה מה לומר בשיחת הסלון הבאה.

הישראלי הממוצע היה בטוח שזהו, יש זוכה בפרס ("אחוזת חילו" ו"אלון דג'אני" הן רק שתיים מהדוגמאות ששרטו את עור התוף שלי בחודש האחרון), נקנה אותו וגמרנו. ופתאום – בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. המכורים לטרנדים הספרותיים לא יודעים איך זה בא להם. הרי הם רגילים לקרוא אך ורק את מה שנלעס ומוגש לפיותיהם ברשימות רבי-המכר, דירוג הנבחרים וטבלאות הזוכים. עכשיו הם מבולבלים, נבוכים.
יונים, רחוב אלנבי.
זה טוב. אפילו טוב מאוד. למה? כי מי שהתרגל לציית בעיוורון מוחלט לצו האופנה מגלה פתאום שיש עוד ספרים על המדף. זו שעתם היפה של הספרים הטובים שאתרע מזלם להיכתב בידי אנשים ללא קשרים בוועדות כאלו ואחרות, ואפילו של כאלו שכבר הגיעו לגמר התחרות, אך לא הגיעו אל הארץ המובטחת.

להבדיל ממה שאפשר לחשוב, לא קל לעבוד בחנות ספרים. נכון, המיזוג מפנק, אבל כאן פחות או יותר נגמר הפינוק. מלבד העבודה הפיזית הקשה (מי מפרק ארגזים וסוחב טונות של ספרים ועיתונים ומניח אותם על המדפים? בטח לא פיית השיניים), לא קל למכור לישראלים ספר שלא פורסם או קיבל המלצה ברדיו, בעיתון או בתכנית של סיגל שחמון. אני לא מדברת על אלו שנכנסים לחנות ואומרים "תביאי ספר, אבל לא משהו עבה" (במקרים כאלו אני מתאפקת אך בקושי מלהצביע על מדף חוברות הצביעה לחופש הגדול).

לרוב , הניסיון לשכנע אדם לקנות ספר טוב באמת משול למשחק ההוא שהיינו משחקים במסיבות ימי הולדת: מניחים קערה מלאה קמח ובתוכה סוכריית טופי. הראשון שמצליח לנשוף די חזק כדי להעיף את הקמח ולחשוף את הסוכרייה – מנצח.

לישראלי שאינו מורגל בקריאה יום-יומית הצטברה שכבת קמח עבה במיוחד מעל הסוכרייה של הנאת הקריאה. לא קריאה במטוס לשם שכחה, לא בחדרי המתנה לשם מסמוס הזמן. הנאת הקריאה האמיתית, רק אתה והספר, שניכם נגד העולם. פרסומות, טבלאות כוזבות, קרטלים וסתם ערמות על ערמות של ספרים גרועים: קמח. שקים שלמים של קמח.

למרות זאת, ישנם רגעים שרק בשבילם שווה לספוג את האבק המציק בקצות האצבעות, את החובה לנחמדות כפייתית ואת העמידה הרצופה על הרגליים במשך שבע שעות.  הרגעים האלו מגיעים כאשר אני משכנעת לקוח כלשהו להניח ללהיט האופנתי והחולף שבשבילו הגיע, ולקנות ספר טוב באמת. מבחינתי, מדובר במלחמה. נכון, לא לכל אחד אתעקש להציע את רומן גארי או את גבריאל גרסיה מארקס, ולא כל קורא בנוי לפיתוליו של דויד גרוסמן או יצחק בן-נר.

ישנם כאלו שמודיעים מראש על רצונם במשהו קליל לטיסה או נדבקים למדף ההארלן קובן כאילו חייהם תלויים בכך. באלו אני לא תולה תקוות גדולות ממילא, אבל לפעמים, שלוש פעמים לפחות במשמרת, אני בוטשת בפרסותיי המטפוריות ומתעקשת: עד כאן. כמו קלינט איסטווד אני מתקרבת אל הלקוח באטיות, נועצת בו עיני פלדה מחושלת, ולוחשת בצרידות "Go ahead Make my day". מכאן ואילך אעשה את כל המאמצים הפיזיים, הרוחניים והתת-הכרתיים המוכרים לאנושות (לא כולל שרי אריסון) כדי לגרום לו להידלק על ספר שלא נדחף למוחו באמצעות הזונדה הפרסומית.

שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מהמוכרים האלו שנוחרים בבוז מול הבחירות הפופולריות של הלקוחות. אין דבר השנוא עליי יותר ממוכרים כאלו, בני גזע "האוזן השלישית". כלקוחה לשעבר של "האוזן", קרה שכבר נכוויתי קשות מיחסם של המוכרים לכל מי שמעז לבקש סרט שלא משתייך לז'אנר ה"גסיסתה הלא מצונזרת של עז בהרי הקרפטים, כמו שנקלטה בעדשתו של במאי שנמלט משבי החמר רוז'".

אני לא משפילה את הלקוחות, וגם לא מכריחה אותם לקרוא ספרים שנשכחו בעליית הגג. גם אני ממליצה על ספרים פופולריים, אבל יש הבדל בין פופולריות מוצדקת של קלאסיקות שממשיכות לבעור חמישים או אפילו מאה שנים לאחר שנכתבו ובין אותם גפרורים דלים שצצים בכל שנה לקראת שבוע הספר ודינם להידחק בקרוב לטובת השוס הרגעי הבא.
והכי חשוב: אני ממליצה רק על ספרים שקראתי, ורק על כאלו שטובים בעיניי באמת. רוצה משהו אחר? בכיף. הנה המדף. איך הוא? לא יודעת. לא קראתי, אבל אם אתה מחפש משהו טוב באמת, תבוא אליי. אני אתן לך משהו שתזכור כל החיים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 15.7.2009