החיה הגוועת/פיליפ רות'

דיוויד קפש אוהב לזיין סטודנטיות. אמנם מאז עליית המודעות להטרדה מינית הוא מקפיד לזיין אותן רק אחרי שסיימו את הקורס בהנחייתו, אבל מעבר לכך אין לו על מה להתנצל: גם הסטודנטיות מזיינות אותו. הן מגיעות אליו מיוזמתן והוא רק צריך להיעתר. בגיל 62, עם רקורד עשיר כמרצה ידוע וכמות לא מבוטלת של סקס, דיוויד קפש לא חסר דבר: לא אשתו לשעבר- בחורה שהכניס להריון כששניהם היו בני 20, נשא אותה לאישה בניגוד לרצונו ועזב כשבנם המשותף הגיע לגיל 8, וגם לא הכרה נוספת ביכולותיו האינטלקטואליות. יש לו פינה קבועה בטלוויזיה. יש לו חברים. יש לו אפילו מישהי שנפגשת איתו בקביעות לסקס למרות היותה מבוגרת יחסית להעדפותיו הקבועות- דוקטורית רווקה בת 45 שמתייסרת על שהחמיצה את הסיכוי לאהבה וילדים.

פיליפ רות

קונסואלה, הסטודנטית בת ה-24 שתופסת את עיניו של קפש, לא אמורה להיות שונה מהצעירות שקדמו לה: הדבר הראשון שבולט בה הוא זוג שדיים ענקיים, עגולים וכבדים. לשמחתו הרבה של קפש, קונסואלה מתחילה להתקרב אליו וכאשר היא מסיימת את הקורס הם שוכבים. דווקא המפגש המיני הזה שעורר בקפש כ"כ הרבה ציפייה, מאכזב אותו: קונסואלה טכנית מדי, מופעלת מדי ע"י דימויים פורנוגרפיים עקרים שקלטה מהטלוויזיה, לא נמצאת שם באמת. אחרי מספר זיונים מתסכלים מחליט קפש 'ללמד' אותה בכך שהוא כופה עליה אקט אוראלי משפיל וכוחני. אולם התוצאה המושגת הפוכה: דווקא אחרי שלכאורה הכניע אותה, הופך קפש לשבוי של רגש לא צפוי- קנאה. הוא מוצא את עצמו מקנא לקונסואלה בכל שנייה מחייה, מקנא ברגעים בהם היא לא איתו, ואפילו כאשר הוא מעליה ובתוכה הוא מקנא לה. מכל הנשים ששכב איתן, קונסואלה היא הראשונה שקפש לא מצליח לשעבד למין איתו. היא אוהבת אותו, אך הוא לא משתחרר מהצורך בהכרה ביכולותיו המיניות: קפש יודע שקונסואלה לא נזקקת לזין שלו, שהסקס ביניהם הוא עניין משני עבורה. ידיעה זו מוציאה אותו מאיזון: הוא היה רגיל להיות החזק בקשר, ולפתע הוא תלוי בהכרה של מישהי שבימים כתיקונם הייתה משמשת עבורו מכשיר לעונג זמני ותו לא.

בשנת 1977 פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). בדומה לדיוויד קפש, גם ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן.

רומן גארי וג'ין סיברג

ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. כמו קפש, גם רנייה נתפס לאובססיה, אך באופן שונה: באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

בשונה מגארי, אשר גיבורו סובל מחרדותיו בסתר ומאשים רק את עצמו, רות שולח את גיבורו למעין מסע נקמה במין הנשי ובקונסואלה במיוחד. היא נוטשת אותו לאחר שבחר שלא להגיע למסיבת סיום התואר שלה בבית הוריה (מסיבות מוצדקות לכאורה: איזו הצגה יוכלו שניהם לשחק שם? המרצה המכובד ותלמידתו המעריצה? הידיד הקרוב ובת חסותו?), והוא חווה משבר קשה בהיעדרה. משבר זה הוא הטריגר לכתיבת הספר.

"החיה הגוועת" אינו אחד מהרומאנים הגדולים של רות. גם ב"הכתם האנושי" עוסק רות ביחסים שמתקיים בהם הפרש-גילאים גדול וכמובן בסקס, אך הקשר בין קולמן לפוניה מהווה רק אחד מצירי העלילה: במקביל לה נפרש מאבקו של קולמן להתנקות מתווית הגזען שדבקה בו מחד, ולהמשיך להסתיר את היותו חצי-שחור מאידך. כמו כן שזורה העלילה באירועי קיץ 98' בו עסקה כל ארה"ב במה שהכניסה מוניקה לוינסקי לפיה- הזדמנות פז לתקוף את קדחת ההתחסדות האמריקאית. לעומת זאת, ב"החיה הגוועת" נדמה כי הקשר בין קפש לקונסואלה, על הבדלי השנים ביניהם והמפגש המיני הייחודי שנוצר כתוצאה ממנו, משמש בעיקר הזדמנות לרות לומר את דברו על קשרים מסוג זה ולפרוש את דעותיו הנחרצות על נשים צעירות, כשבמקביל הוא נהנה מהעלאת הזכרונות.

אין כל היבט חברתי או פוליטי בספר. היותה של קונסואלה בת למהגרים קובנים היא רק תבלין קלוש של אקזוטיקה, שאינו משליך באמת על מהותה. למעשה, קונסואלה אינה נמצאת כלל ברומן הזה. לא במלואה. מחשבותיה ודעותיה נסתרות מאיתנו- הקורא זוכה להתוודע בהרחבה לגודל שדיה, רכות בטנה ואפילו לטעמו של דם הווסת שלה, אך חלקים אלה אינם יוצרים שלם. גופה הוא זווית ההתייחסות היחידה אליה. זו טיבה של האובססיה: עיסוק רק בפן אחד. רות/קפש אינו אוהב נשים- הוא לא אוהב אותן במלוא מהותן: רק גופן זוכה לבחינה מעמיקה. אולם ניתן לומר לזכותו של רות שיחס זה לגוף מוענק גם לדמותו של קפש: הוא מודע לכל קמט, מציין בלי בושה כל אובדן זקפה וכל פרט בתהליך ההתבלות החיצוני.

גם האכזריות שמגלה המחבר כלפי דמותה של קונסואלה מכוונת בדיוק לשם- אל הגוף הזה, שגרם לקפש עונג בקיומו וייסורים בהיעדרו. כמו בטרגדיה יוונית, קונסואלה חוטאת בהיבריס- חטא הגאווה- וכמו בטרגדיה, היא נידונה להיפגע בדיוק בדבר אשר עליו גאוותה: הנשיות.

הגברים אצל רות מסוגלים לחוש אמפתיה לאישה רק אם זו חוותה אסון. ב"הכתם האנושי" איבדה פוניה את שני ילדיה בתאונה ביתית- התנור בחדרם התלקח והם נחנקו למוות. ב"החיה הגוועת" זוהי בשורת האיוב הניחתת על קונסואלה בשיא פריחתה, וגורמת לה לבקש מחדש את קרבתו של קפש. הוא, בעונג מסוים על כך שניתן לו תפקיד המושיע, מתייצב מיד- אולם כמעין נקמה כפולה, דווקא כאשר קונסואלה סוף סוף נזקקת לו באמת, נעלמת המשיכה שחש כלפיה.

למרות שתורגם לעברית רק עכשיו, "החיה הגוועת" ראה אור בשנת 2001. "הכתם האנושי" יצא בשנת 2000. האם אכן הלך משהו לאיבוד בין שני הספרים הללו? התחושה העולה מקריאה ב'החיה הגוועת' היא של פריקה, ספר שנכתב כנראה מתוך ניסיון ממשי ועגום בחייו של רות עצמו. כך גם מובנת הנקמנות המרושעת שמרימה ראש לקראת סופו. מצד שני, סופר מחושב כפיליפ רות לא מותיר דבר ליד המקרה: הבחירה לנתק את העלילה מהקשרים חיצוניים של זמן ומקום נועדה כנראה לחזק את קביעתו של קפש- " לא חשוב כמה אתה יודע, לא חשוב כמה אתה חושב, לא חשוב כמה אתה מתחבל ומתכסס ומתכנן- אתה לא מעל הסקס". כלומר, מלחמות, תהפוכות פוליטיות, פערים חברתיים ותרבות הוזזו בספר זה הצידה כדי לתת את הבמה לגיבור האמיתי של חיינו: הזיון. גם אם בימינו נדמה שהכסף מאפיל עליו, הסקס (ולא הכסף) הוא זה שמסובב את העולם. לא במקרה לוקים גברים רבים בתאוות הממון בדיוק בגיל בו אינם יכולים עוד לממש כראוי את גבריותם במובנה הבסיסי. קפש הוא איש תרבות אמיד ומבוגר, שהעולם מצפה ממנו לאפסן את הזין בבוידעם ולהשתקע בעישון מקטרת בכורסת ספריה. כוחו העיקרי הוא בסירובו לעשות כן.

בסופו של דבר, גם ספר זה, שאינו פסגה ספרותית, מכיל מלוא החופן מיכולתו המפעימה של רות לומר אמת אמת אמת. במיוחד כשהאמת לא נעימה. איפה שלא תחתכו אותו, פיליפ רות זב אמת. וכשמדובר בספרות, זה לא עניין של מה בכך.

החיה הגוועת/פיליפ רות
הוצאת זמורה ביתן 2010
מאנגלית: אמיר צוקרמן

פורסם ב'תרבות מעריב', דצמבר 2010

פגוש את העיתונות

"את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?" היא אמרה, מרימה אליי עיני במבי עייפות ועצובות, מוכנות לאכזבה. "ברור שלא. אני מבטיחה", הרמתי יד לשבועה, יודעת שברגע זה ביצעתי את הטעות הכי איומה שלי כעיתונאית מתחילה. בדקות האחרונות היו לי ביד – מה ביד? על הטייפ רקורדר! – ערמת משפטים נפיצים שיכלו להפוך את הריאיון הקטן הזה לכתבת שער במוסף. רק למרוח באותיות ענק מעל התמונה הנכונה, וזהו: מפרילנסרית זוטרה עם התמחות במילוי חורים אהפוך לספקית סקופים. העורך יכניס את המספר שלי לחיוג המהיר. במקום זה רכנתי קדימה ומחקתי בלחיצת כפתור את חמש הדקות האחרונות של ההקלטה. העיניים שמולי התמלאו פליאה והכרת תודה.

זה היה לפני ארבע שנים, ועורך העיתון שבו דשדשתי שלח אותי לראיין כוכבת צעירה ויפהפייה שפרצה לתודעה כשחקנית בסדרה פופולרית. בהתחלה ניסיתי להתחמק – לא צפיתי בסדרה – אבל לא הייתה בררה. זו הייתה הזדמנות לכתבה גדולה ולא רציתי להחמיץ אותה. בבוקר הריאיון אמר לי העורך "תוציאי ממנה עם מי היא מזדיינת". חשבתי שהוא צוחק.
פגשתי אותה בדירה הקטנטונת ששכרה. היא הייתה מקסימה, הכוכבת. אישה צעירה שעבדה מאוד קשה והרוויחה מעט, נתונה לביקורת תמידית ודעות קדומות. לאט-לאט נשרו ממנה ההגנות: היא סיפרה לי על משפחה קטנה ולא פשוטה, אבא חסר, אמא נחושה בדעתה לפצות על היעדרו. על שנים ארוכות של לימודים וניסיונות כושלים. סיפרתי לה על עצמי – לא כטקטיקת ריכוך עיתונאית, אלא כמו שתי חברות שמדברות זו עם זו. ברגע מסוים היא עצרה את עצמה באמצע משפט וצחקה – "אוי, אבל את זה אני לא יכולה לספר לך". מיד נדרכתי: מה? מה זה?

היא היססה. שעה ארוכה חלפה עד שהתרצתה. הסמיקה, ניסתה להפחית בחשיבות העניין. לבסוף נקבה בשמו של זמר טרי יחסית, חתיך ומבוקש. "לפני שבוע שכבנו. רק פעם אחת. מישהו הכיר בינינו, סתם ככה, וקרה שם משהו. התאהבתי". מאז, סיפרה כשעיניה משוטטות בין המרצפות, היא מתייסרת. ביומיים הראשונים הוא עוד השיב לטלפונים שלה, אחר כך חדל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי: היפהפייה המחוזרת, הברבור המרהיב הזה, האישה שכל צעד שלה שופע ביטחון בעצמה וביכולותיה – היא אוכלת את עצמה בגלל אפס רזה ומייבב עם גיטרה? הרי אם היו לומדים ביחד בתיכון, היא לא הייתה מתקרבת אליו גם אם זו הייתה משימה באמת או חובה. דקות ארוכות היא התכנסה במחשבות, ואז הרימה מבט פצוע ואמרה: "את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?"
הכתבה התפרסמה שבוע אחר כך, בלי התוספת הסנסציונית. לא סיפרתי לאיש על הווידוי ששמעתי. בבוקר הפרסום קיבלתי אס-אם-אס מהכוכבת: "תודה ששמרת עליי". באותו גיליון עצמו, כמה עמודים אחרי הכתבה, נכתב על קשר בין הזמר ההוא לדוגמנית ידועה. זמן מה אחר כך הם איששו את השמועות. מתברר שהם כבר היו יחד בזמן המפגש בינו ובין הכוכבת.
העורך לא התקשר אליי יותר אחרי הכתבה ההיא, ומאז לא הסכמתי לראיין אף אחד.

לפני חודש יצא לחנויות הספר החדש של ס'. אחרי השמחה והגאווה הראשונית ישנו כמובן החשש מהרגע שבו יתחילו העיתונים והתקשורת להתייחס אליו: אי אפשר לדעת מי יאהב אותו ומי יבחר דווקא לקרוע אותו לגזרים. מלבד הביקורות, ישנו גם הצורך להתראיין, ובראיונות אף פעם לא מסתפקים בדיבור על הספר עצמו, אלא מצפים מהסופר לנפק בשר כלשהו, נתח מחייו האישיים בו יוכלו הקוראים לנעוץ את שיניהם: יציאה מהארון, הורים נוטשים, סקס בשלישייה, נפילה לסמים – כל דבר. מה שיותר עמוק יותר צהוב.
הכתבות הראשונות עברו בשלום, גם אזכורים באינטרנט הצליחו לשמור על אלגנטיות – ואז הגיע מגזין 'טיים אאוט'.

ס' התקשר אליי לעבודה בסיום הריאיון, צוהל: היה נהדר, שאלות מצוינות. רגע לפני סוף השיחה נזכר לומר לי ש"דיברתי גם עלינו, הולך לצאת נורא יפה. ביקשו אפילו שאשלח להם תמונה של שנינו, הם רוצים לשבץ אותה בכתבה". "נחמד", חשבתי, ועזרתי לו למצוא תמונה משותפת שבה אף אחד מאתנו לא נראה כמו חרגול במצוקה (לקח הרבה זמן). הוא שלח אליהם וקיבל אישור: הכול בסדר, הכתבה תתפרסם בתוך כמה ימים. כשהגעתי למשרד ביום חמישי האחרון איתרתי את הגיליון הטרי אצל המזכירה, מצאתי את העמוד הנכון ושמחתי: שני העמודים הראשונים של הכתבה היו דבש טהור. אבל בעמוד השלישי חיכה לי העוקץ.

בראש העמוד הייתה פרושה התמונה שלנו רובצים בדשא ומחייכים באושר למצלמה. מתחתיה הופיעה פסקה שגרמה לי להתיישב, הלומת חולשה. נכתב שם בקצרה כי לפני שנתיים עזב ס' את ביתו לטובת אהבה צעירה – אני.
אחר כך הגיע, כמו משום מקום, ציטוט מספרו האחרון של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שבמקרה אחד המשפטים מתוכו עסק בצורה בוטה במין אוראלי. החזרתי מבט לראש העמוד וחשכו עיניי: את ההתייחסות למין אוראלי הפך עורך הכתבה לכותרת הפסקה שעוסקת בי. כמו שכתב ערן צור – יום ששוני הוא יום אסוני.

אז נכון, אני יודעת את האמת, וס' יודע את האמת, ובני ביתו יודעים את האמת. אבל מה זה עוזר לי, אם הגיליון הזה נמצא בכל בית קפה בעיר, ושם יושבים אנשים שמאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון?
להלן האמת: ס' לא עזב את ביתו בשבילי. למעשה, הוא נבעט מהבית (בצדק!) בגלל קשר עם מישהי אחרת – מישהי שאיננה אני בשום פנים ואופן. ההיתקלות בינינו אירעה כמה חודשים מאוחר יותר. מסובך? אולי. אבל אמת מסובכת היא לא תירוץ. זו לא הייתה סתם טעות – זו רשלנות נטו. הרי הריאיון הוקלט. הכתב לא היה צריך לדלות שום דבר מזיכרונו.

אז מה קרה? מה שקורה בדרך כלל. עייפות, רצון לקצר ככל האפשר, נטייה של עורכים לגזור משפטים ממקומות שונים בכתבה ולהדביק אותם זה לזה כציטוט אחד. שום דבר מיוחד – כתבות כאלה, עם טעויות גורליות וכותרות משפילות, מתפרסמות כל יום. האמת נותרת כמו שהייתה לפני הריאיון: לא ידועה לאיש מלבד המרואיין עצמו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.12.2010

צו קריאה- ספרי העשור

הספרות הישראלית היא קהילה צפופה, מלאת טינות עתיקות ולחשושים, תחרות קשה ושמחה לאיד. הקהילה הזו מורכבת לא רק מסופרים ידועים אלא גם או בעיקר מערבוביה של כותבים צמאי הכרה, הוצאות ספרים גדולות שכורעות מתחת לעול התחרות בין הרשתות, הוצאות ספרים נידחות שמדפיסות ומפרסמות כל טקסט שישנן בו אותיות האל"ף-בי"ת, התוכן לא ממש משנה, מבקרי ספרות נחרצים, וכמובן קוראים פעילים ומלאי דעות, חשדנים וששים אלי ויכוח ספרותי עמוס סימני קריאה והצהרות אמונים לסופר כזה או אחר שספריו יכולים להחליף בעיניהם את התנ"ך כבר מחר בבוקר.

חנות ספרים.

בשבוע שעבר רעדו כמה אדוות באגם הספרות הישראלית – כמה כתבות במדורי ספרות שונים הספידו את העשור החולף כעשור הגרוע ביותר שהיה כאן מאז סדרת "מורה בג'ינס" של סמדר שיר. מבקרים שונים הודיעו שהסופרים הישראלים כותבים עבור הקורא, מקלידים לפי כיוון הרוח ולא נגדה, לא מתאמצים לאתגר את הקהל, ובאופן כללי שואפים להיכנס לרשימת רבי-המכר יותר משהם שואפים להטביע חותם תרבותי או נפשי בקוראיהם.

הכול נכון – בתנאי שמביטים רק ברשימת רבי המכר. הרשימה הזו, חשוב לזכור, מורכבת מכל כך הרבה שיקולים זרים ומכל כך מעט ספרות נטו. כשאני מביטה בשלוש הרשימות (רשימה אחת לכל אחת משתי רשתות הספרים הגדולות ורשימה אחת של החנויות הפרטיות) אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הכותרים שנכנסו אליהן בצדק, בזכות איכות התוכן שלהם, ולא בזכות שיתוף פעולה כזה או אחר של ההוצאה עם אחת הרשתות. ספרים נעשים אופנתיים בזכות מבצעי שיווק אגרסיביים, בלי שום קשר לתוכנם, וכאשר ספר מכהן אפילו שבוע אחת ברשימת רבי-המכר, חזקה עליו שימשיך לשהות בה מכוח האינרציה. בין כל אלו ובין ספרות אין שום דמיון.

בכל זאת, לקבוע באופן נחרץ כל כך שהעשור החולף היה הגרוע ביותר לספרות הישראלית? מוגזם במקצת. הנה כמה ספרים מצוינים שיצאו מאז שנת 2000. נכון, כמה מהם בהחלט ביקרו ברשימת רבי-מכר כזו או אחרת, אבל במקרה הזה – בצדק. הרשימה שלהלן אינה מדורגת לפי סדר כלשהו. מוגש כשירות לציבור.

"עיר מקלט", יצחק בן נר (עם עובד, 2001)

הומלס רוסי בן 17 שמחכה לגיוס ומתחמק בלילות מכנופיה קווקזית שרודפת אותו, אקס-קיבוצניקית לוחמנית בת שמונים שילדה עשרה ילדים לאבות שונים, שב"כניק שהודח מתפקידו בעקבות חשיפת פרשה אפלה, צעירה שנהנית לשכב עם גברים רק כדי לגלות להם בסוף שהדביקה אותם במחלה, גרפומן צעיר שנדחה על ידי כל הוצאות הספרים, ומחליט למסור את דברו לעולם באמצעות מודעות קיר שמציתות מהומה – אלו רק כמה מהדמויות הדחוסות והמהפנטות ברומן הנפלא של יצחק בן נר. כולן חיות באותו משולש רחובות תלאביבי, כמה מהן דחויות על ידי החברה, נאבקות באלימות סביבתית או משפחתית, ומוצאות נחמה בעיר הזו, המקבלת אותם אל חיקה המיוזע. כל פרק הוא מונולוג רצוף, מדויק להפליא, של אחת הדמויות. על פי מתכונת המונולוג השוטף של ישמעאל ב"מובי דיק" (שגם מוזכר בספר יותר מפעם אחת), הנפשות פורסות את עולמן המסוכסך ויוצרות תמונה מרעישה.

"שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן, 2000)

שואה שלנו הוא בעיניי הספר הטוב ביותר של גוטפרוינד. בספריו האחרים הוא נוטה ללהטוטי יתר, יוצר דמויות אחידות מדי בשנינותן ובשפתן, אבל בספר הזה נפרס לפני הקורא עולם הפוך מוטרף של שני ילדים ישראלים בקריית חיים של שנות השישים. העלילה מתרחשת ברחוב אחד שכולו מאוכלס ניצולי שואה, בפרק הזמן שבין ההשתקה המכוונת של ה"צאן לטבח" ובין ההרואיות של לכידת אייכמן.
שני הילדים, המספר ובת דודתו, מנסים לפענח מה קרה "שם", במקום ההוא שהמבוגרים מדברים עליו כאשר הילדים אינם בסביבה. לאט-לאט, במסע סיזיפי ולעתים גם מצחיק מאוד, הדודנים אוספים את המידע הנחוץ להם (מדוע אימא שונאת נמלים? למה אדלה גרונר צועקת בצהריים? למה השכן נבהל בכל פעם שמגיע מכתב עם השם שלו?) כדי לפתור את החידה הגדולה של חייהם.

"שיטפון", יגאל סרנה (הספריה החדשה, 2005)

במשך שנתיים מנהל ליאון, צלם עיתונות חסר מנוחה בן 47, נשוי ואב לילד, רומן אגבי של אחר צהריים עם ליזה, הפקידה שלו מהבנק. חייו של ליאון מתהפכים פתאום ביום שליזה עוזבת אותו, והוא מתאהב בה נואשות. ליאון, שכבר השלים בלבו עם מה שאשתו מכנה "הנכות הרגשית שלך, שלא מוכרת על ידי ביטוח לאומי", נקלע לסערת רגש, ומתקשה לשוב לחייו הקודמים.
"שיטפון" הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שנכתבו בעברית על ייסורי האהבה לאדם שאינו לצדך, על ההמתנה לשובו, על הכוח המטלטל של ההיעדר ועל האהבה כמו שהיא בחיים, ללא הבטחת גאולה או נחמה. ספר מופלא ששובר את הלב.
* גילוי נאות: בספר "שיטפון" התאהבתי בשנת 2005, ובסופר בשנת 2008.

"קול צעדינו", רונית מטלון (עם עובד 2008)

אוסף מצולק ומלא כנות מזיכרונותיה של ילדה המתגוררת בצריף אחד עם אמה, אחיה ואחותה, וסמוך לצריף אחר, שסבתה מתגוררת בו, במעין מעברה בין רמלה ללוד. מבט מבוהל אך צלול של ילדה אל אמה הלא צפויה, הקשת יום והמלאה זעם, אל האב המנסה להיות לעסקן פוליטי וכמעט אינו מגיע הביתה, ואל הסבתא, הרואה הכול ואומרת הכול, גם כשיש בסביבה ילדה שלא ממש אמורה לשמוע. ספר קשה ולא מתחנף, מומלץ מאוד.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס (עם עובד 2008)

האמן והמאייר ירמי פינקוס יצר רומן ביכורים מצוין אשר במרכזו מופע תאטרלי-מוזיקלי נודד, ובו נשים יהודיות בעשור השביעי והשמיני לחייהן. הנשים הללו כולן הגיעו לקברט כילדות ונערות יתומות שנאספו על ידי מנהל הקברט (פבריקנט, מעין אמרגן, יהודי גם הוא), ונעשו הרכב שנוסע בין עיירות במזרח אירופה ומציג תמונות היסטוריות במחזה ובשיר.
מערכת היחסים בין הנשים, על התיעוב, הקנאה, הפחד אך גם הנאמנות ההדדית, מכמירת לב, בייחוד על רקע העובדה שעולם זה המתואר בספר עומד כולו להיחרב עוד מעט בשואה, אך הדמויות אינן יודעות זאת: רק הקורא.

"שירי אהבה לימים רעים", עינה ארדל (עם עובד 2008)

המשוררת עינה ארדל כבר זכתה בפרס ראש הממשלה על ספר שיריה "סנדלי הדם שלי", אך ב"שירי אהבה לימים רעים" היא מגיעה למלוא תפארתה כמשוררת. שיריה, כשמו של הספר, הם שירי אהבה קשים לעיכול לעתים, מלאי כאב, המאגדים בתוכם את הרגעים שהזוגיות נשברת בהם, את בית ההורים והצלקות שהותיר אחריו, את שריטות היום-יום הקטנות של קילוף הירקות, הכביסה, הניקיון וגידול הילדים.
שורות כמו "האסונות קרו כשלא הבחנו בהם/ האפרסמונים כהו על העצים/ וידך נראתה לי עייפה מתמיד/ כאילו אחזה כבר בכל דבר" הן מהיפות שנדפסו בשירה העברית של השנים האחרונות.

"עשרים נערות לקנא", אורית גידלי (מפתנים 2003)

המשוררת אורית גידלי כבר הוציאה ספר שירים שני מוצלח מאוד ("סמיכות"), אך דווקא בספרה הראשון מצאתי שורות שהעבירו בי רעד של היכרות. לאהובי משורר באזני ידידים/ על שמחת מחוות גופינו/ הם שומעים ונכווים/ כאדם המדמיין טעמו של לימון". זכות גדולה היא לכתוב כך, בדייקנות כזו, וזכות גדולה היא לגלות את הספר הזה במקרה, ולצלול לתוכו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.12.2009

אתה (לא) חייב לכתוב ספר

זהו, הרגע הגיע. אתה מרגיש את זה בעצמות, במפרקי אצבעות הידיים. לאחר חמש שנים של כתיבת בלוג/ עשר שנים של פרוזה למגירה/ שישים דקות של שימוש בטוויטר, אתה מרגיש בשל מאי-פעם. אתה כבר בן שלושים ומשהו, עשית בי-אי, ואולי אפילו דוקטורט, יש לך דעה פוליטית או שתיים שעוצבו בנסיעה ההיא לפולין בכיתה י"ב, וכעת הגיע הזמן לעשות עם כל זה משהו.

חנות ספרים (למצולמים אין קשר לכתבה). 

יש לך רעיון שמתגלגל אתך בשנים האחרונות, וכבר כמה פעמים כמעט התיישבת לכתוב אותו, אבל ברגע האחרון צץ משהו אחר שהסיח את דעתך – ג'וינט, ציצים או מילאנו נגד בארסה. במשרד הפרסום שעבדת בו הייתה תקציבאית שתמיד אמרה עליך שיש בך יותר מסלוגנים לבמבה, וגם ב"פייסבוק" יש כמה בחורות שכל סטטוס שלך משפריץ מהן סילון של "וואו, כל כך נוגע" ו"בכיתי. אתה מדהים".
אתה עומד בפני האתגר הגדול ביותר בחייך, יותר מהמסע האחרון של הפלוגה, יותר מהעלייה לאגם טיטיקקה, יותר מלפתוח חזייה ואריזה של קונדום בו בזמן ובחושך:
החלטת לכתוב ספר.

לפני שתתחיל קבל עצה אחת חינם ממני, כקוראת ומוכרת ספרים:
עצור. כבה את המחשב. השלך את הנייר מהמדפסת ושרוף כל עט נוצה ברדיוס של קילומטרים. אתה כותב רע, כדאי שתדע את זה רגע לפני ששאר העולם מגלה גם הוא.

אם לא שעית לעצתי, מוגש לך בזאת המדריך המקוצר לכתיבת ספר שיתברג בצמרת טבלת רבי-המכר ויהפוך אותך לשיחת היום.

א) בחר לך אישיות מן ההיסטוריה. זה יכול להיות גביר ציוני מן המאה התשע עשרה אשר עוסק ברכישת קרקעות בפלשתינה, נערה משבט בנימין, פילוסוף בבלי או איש מחתרת נועז המסתכן בפעולות מעבר לגבולות האויב כדי להחיש את פעמי הגאולה.

ב) ברגע שמצאת את דמות המפתח שכח כל מה שלמדת עליה. זה הזמן והמקום לסלף את העובדות, להמציא לגיבור אחיות שלא היו לו, מומים חיצוניים, ריח רע מהפה ונטיות מיניות שערורייתיות שכלל לא באו לידי ביטוי בימים שהתהלך על פני האדמה. גם אם אותה דמות מציאותית הולידה צאצאים אשר מסתעפים וחיים בינינו עד היום הזה, אל תיתן לעלבונם להפריע לך. אתה סופר. מותר לך.

ג) בניגוד לכל מה שסיפרו לך, התוכן אינו העיקר. הצורה, לעומת זאת, היא כבר עניין אחר. אם בחרת לכתוב על תקופה קדומה, למד היטב את הז'רגון והעגה התקופתיים ושלב אותם בכל מקום אפשרי בספרך. אם עלילת הספר מתרחשת בעיירה יהודית בפולין, קרא לכל הדמויות שמערל, בערל וגעצעל, ודאג ששום משפט לא יצא מפיהם לפני שנאנחו אוי רחמונעס או לפחות איזה "געוואלד" בסיסי ועסיסי.

ד) והדרת פני זקן. אם תעלעל ברבי-המכר הישראליים של השנים האחרונות, תגלה שרבים מהם נפתחים בסצנה שהגיבור עסוק בה בחיטוט בעליית הגג של הסבתא רבתא שנפטרה זה מכבר והותירה אחריה ארגזים מסתוריים וחתומים בקפידה. זה הזמן להיזכר בכל אותם קרובי משפחה רחוקים שאת נשיקותיהם ניגבת בגועל בילדותך, לברר את כתובת הדיור המוגן שלהם ולגשת אליהם עם טייפרקורדר. אל תיתן לניחוח העובש הקל להרתיע אותך – מדובר בהימור בטוח: בזיכרונות מתנועת הלח"י, הנוער העובד או האיינזצגרופן אפשר למצוא רסיסי אינפורמציה על רומנים לוהטים של גדולי היישוב היהודי, ואפילו תמונות של שמעון פרס כשהיה כזה קטן.

ה) הורה היאחזות. ההתנתקות מחבל עזה ופינויים של כמה מיישובי השומרון הותירו פצע פעור בלב העקורים ותחושה קשה של חוסר שייכות. אם במקרה אתה נמנה עם המחנה הכתום או חש אליהם אמפתיה, נקרית בפניך ההזדמנות המושלמת לקירוב לבבות. רומן המגולל את קשייה של אם צעירה לחמישה ילדים אשר בעלה, קצין הקבע, נקרא לפנות דווקא את היישוב שמשפחתו (הלא דוסית בכלל, איזה קטע!) מתגוררת בו. דילמה מוסרית זו, בסיוען של דמויות משנה מעוררות אהדה, עשויה להפוך אותך לכוכב עולה בקרב תלמידות אולפנה נרגשות, והן תעבדנה את ספרך למחזה שיוצג מדי שנה, בעצרת לציון הגירוש.

ו) אפרים חוזר לאספסת. נכון, הקיבוץ הפך נושא להספדים וקינות פחות או יותר מאז עלתה קבוצת דגניה אל הקרקע. מאות מיליארדים של מילים נשפכו על טראומת הלינה המשותפת, ההורים המרוחקים, שומר הלילה המאיים ומלחמות התקציב באספות הוועד, אבל אתה משוכנע שאף אחד עוד לא הצליח להעביר בכתובים מה קרה שם באמת. ברור לך מעל לכל ספק שהפעם מוט'קה מהנוי וצילה מהאקונומית באמת לא ידעו מאיפה זה בא להם.

ז) ילדים זה שמחה, וספרי ילדים מכניסים ימבה כסף; ובכלל, יש מלא נושאים שאף אחד לא כתב עליהם שום דבר לילדים, והשוק הזה משווע לדם חדש. הנה, מה בנוגע למותו של הכלב או החתול האהוב? אתה זוכר מצוין כמה בכית כשרקסי נדרס, ובעיקר איך אבא אמר לך את זה ביובש מעל החביתה במטבח, אפילו לא חיבק. אחלה נושא יש לך ביד. נו, כמה ספר כזה כבר יכול להיות מסובך? לוקחים מאיירת מבצלאל ויאללה: "איזה כלב חמוד, זה רקסי מלוד, שהריח לפתע משהו חשוד. פרץ אל הכביש, רץ מהר חיש, והופ, הונדה סיוויק מרחה אותו, ווויששש".

נתראה בראש הטבלה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.10.2009

מוכרחים להיות שמח

מה יפה היא תקופת החגים. קרירות סתווית נושבת בכול, מסחררת עלי שלכת כתומים וצהובים מן המדרכה אל הכביש. מאפים מתוקים תופחים בתנורי הבתים, וניחוחם מסתלסל מן החלון הרחובה. ילדים צוהלים מצמידים את אפיהם הקטנים לחלונות הראווה המרהיבים של החנויות הבוהקות באור יקרות, זבנים לבושים בצבעי החג מקדמים באדיבות לקוחות המשייטים להם מעדנות בין מדפי הצעצועים לאגף כלי הבית, ובבתים משפחות מאושרות יושבות סביב האח, אבא ואימא שותים ליקר ביצים בעוד הילדים מתחרים ביניהם בפתיחת המתנות הניצבות מתחת לעץ האשוח בסלון. המסך משחיר לאטו, תזמורת פוצחת במנגינה סוחפת, כתוביות רצות, סוף.

קונים לקראת החג.

קונים לקראת החג. צילום ארכיון: יוסי אלוני

ככה זה תמיד: הגויים יודעים לעשות שמח, ואילו אצל היהודים מוכרחים להיות שמח. אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה עובר לו בראש בתקופת החגים, סביר להניח שתשמעו ממנו שרשרת נהמות, ובה המילים "אוכל", "פקקים", "חמותי" ו"יאללה שייגמר כבר".

אולי זה משום שהחגים סמוכים כל כך לחופש הגדול, שהמשפחה הישראלית יוצאת ממנו סחוטה, מזיעה ומרוששת. אולי מזג האוויר ההפכפך (ארבעים מעלות בצל וגשם לפרקים) ואולי העובדה שאיננו אוהבים להצטופף סביב שולחן אחד עם אנשים שמזכירים לנו איך ניראה אחרי שנשמין ונקריח. כך או כך, למרות הסבל המתוקשר והקיטורים הרבים, מעטים האנשים שמעזים לוותר על הטקס הישראלי כל כך הזה של ארוחת החג ונגזרותיה.

היחידים אשר מצליחים להיחלץ מטבעת החנק המשפחתית מתויגים אוטומטית כסוציומטים, רווקים בכפייה, קמצנים או סתם רשעים. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יוותר מרצונו על הזכות להידחס למכונית מליסינג עם מקבץ אקראי של שארי בשרו ולהיתקע אתם בפקקים של ואדי ערה. מה אמרת? את לא באה אלינו לחג? מצחיק מאוד. עכשיו תיקחי נייר ועט ותרשמי בדיוק איזו פשטידה אני רוצה שתביאי אתך.

מלבד הפוטנציאל המשפחתי הנפיץ והייחודי כל כך לעם היהודי בארץ ובתפוצות, אימצה התרבות הישראלית את מנהג ההפרזה בקניית מתנות לחג. אורגיית השופינג הזו, שבסרטים אמריקניים מצטיירת כחוויה על-חושית המשלבת פריטים מעוצבים ואריזות מתנה מוזהבות, נהייתה בגרסה הישראלית משהו המזכיר יותר פלישת ארבה. נחילים עצומים פושטים עם שחר על שדות הרכש, מחככים את מחושיהם בחמדנות, ופוצחים בזלילה רעבתנית של כל דבר שרץ לא מהר מספיק. ספרים, צעצועים, דיסקים – הכול נבלע במלתעותיו האכזריות של הקונה הישראלי המצוי, ובסוף היום החנויות נראות כמחסן מאובק ונטוש. המדפים ריקים, ניירות מושלכים על הרצפה, סדקים פעורים בקופה הרושמת.

כמוכרת בחנות ספרים, נקרתה בפניי השבוע ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות מטווח אפס באסון שנקרא "קניות לחג". החנות שאני עובדת בה ניצבת בטבורו של רחוב שהיה אופנתי בעבר אך כיום משמש בעיקר מרבץ לרשתות הגדולות שהשתלטו עליו בשנים האחרונות. קהל הקונים מורכב מלקוחות שכונתיים ומתיירי פנים, המגיעים אל העיר הגדולה כדי לקנות בה בדיוק את אותם דברים אשר יכולים היו לקנות בסניף הקרוב לביתם.

יומיים לפני החג נשבר הסטטוס קוו. כמיליון ושלושים אלף לקוחות צבאו על דלתות הסניף הצנוע שלנו, מאיימים לרסק את הזגוגית אם לא נמציא להם כאן ועכשיו את הספר שביקשו כמתנה לגיסתם מצד הדודה. הרוב המוחלט של הלקוחות השתייך בבירור למין הנשי, והניסיון לסווג אותן לטיפוסים היה יכול לתת תעסוקה שנתית לכל אנתרופולוג.

ראשונה מגיעה הלחוצה. הלחוצה דופקת על דלת החנות כעשרים דקות לפני שעת הפתיחה. כשמסמנים לה להמתין היא מתחילה לטלטל את הידית בהיסטריה ולנפנף בגפיים. ענן קיטורים מלווה את כניסתה לחנות: "אתם פותחים ממש מאוחר, ואני ממהרת. תביאו לי את כל מה שכתוב ברשימה". הרשימה שלה, איך לא, כוללת כארבעים שמות של ספרים, חמישים אחוז מהם טרם הגיעו לחנויות ("אבל קראתי על זה אתמול במוסף!"), ואילו השאר – הדפסתם הסדירה הופסקה לפני שנים עקב חוסר ביקוש.
בנקודה זו תגלה הלחוצה פתאום שיש לה שפע של זמן, ותבלה את השעתיים הקרובות בהרצת צוות המוכרים ובאיסוף ערמות מוצרים ליד הקופה. לבסוף תזנח הכול, תמלמל: "טוב, אני לא אוהבת לבחור מתנות בלחץ", ותצא מהחנות בלי שום פריט, בדרכה אל הקרבן הבא.

זמן קצר אחריה תגיע הכרטיסנית. הכרטיסנית קיבלה את שמה בזכות אוסף כרטיסי האשראי המרהיב בארנקה. היא עשירה מאוד, בדרך כלל מנישואים ולא מעבודה, ונהרות הכסף הזורמים אל כיסיה והחוצה מהם אינם מפריעים לה לדרוש הנחות מופרכות ולהתמקח ליד הדלפק כמו נולדה לבסטיונר ולא למשפחת קבלנים. הכול הולך אצל הכרטיסנית: היא תישבע שבסניף אחר של הרשת כבר נתנו לה הנחה, תדרוש לדבר עם המנהלת, תעכב את התור הארוך ממילא, ותאיים לקנות אצל המתחרים. "מה זאת אומרת, הרי יש לי קבלה שמוכיחה שכבר קיבלתי הנחה". אם תידרש להציג את הקבלה, תטיח הכרטיסנית יד מתוכשטת במצחה המנותח ותגיד: "אוי, התבלבלתי ביניכם ובין חנות אחרת". רגע לפני שהעומדים בתור מאחוריה קורעים אותה לגזרי בוטוקס היא תשלוף אחד מכרטיסיה המוזהבים, תשלם את מלוא הסכום בלי למצמץ, ותיעלם ללא מילת התנצלות.

מובן שישנן גם לקוחות נדיבות עד אין-קץ, דוגמת הסבתא אשר מגיעה לקופה עם ערמת פריטים בגובה מגדל אייפל ומגהצת את האשראי בלא אומר ודברים. מתנות לנכדים, היא אומרת, ובדיוק כשהמוכרת המותשת מחייכת אליה ומושיטה לה את השקיות הגדושות מתכרכמים פניה של הסבתא החביבה, והיא צולפת מבין שיניה: "אבל אני צריכה כל מתנה ארוזה בנפרד". לא מעניין אותה שמדובר ב-68 פריטים, לא מועד סגירת החנות ואף לא פרץ דם ספונטני שנולד ממפגש בין זרועה הימנית של המוכרת לחותכן הסלוטייפ שעל הדלפק.
לאחר שכל המתנות ארוזות והמוכרת מפרפרת על הרצפה ממחסור בחמצן, עוד נשמע קולה של הסבתא: "אבל בובהל'ה, ככה אי-אפשר לראות מה יש בפנים. בואי תפתחי כל עטיפה בזהירות, ואז תרשמי לי מבחוץ בפתק". שיהיה לכולנו חג שמח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.10.2009

נערת קריאה

ישראלים שקוראים עיתונים בקביעות בוודאי שמו לב לדבר משונה שקרה בשבועיים האחרונים: הספרות העברית עלתה פתאום לכותרות. הגילויים הלא נעימים שנחשפו במעריב בנוגע לשיטת הבחירה של הזוכים בפרס ספיר, השערורייה שעורר ביטולו בדיעבד של הפרס וההחלטה לקיים תחרות חוזרת – מצד אחד גרמו כל אלו עוגמת נפש לאנשים מסוימים, ומצד אחר בעקבותיהם נעשתה בן-לילה הספרות העברית, אותה גרושה אפרורית שנדחקת בדרך כלל לשולי המדורים המוקצים לה במוספי סוף השבוע, לוהטת וסקסית בעיני התקשורת כמעט כמו עוד אייטם רכילות על בר רפאלי. כתבים זריזים נשלחו לראיין את הזוכים המודחים, כותרות אדומות וגדולות סופקו בשפע, ולא היה חסר הרבה עד שהיו צלמי פפרצי נשלחים לארוב בגינתו של יוסי שריד, יושב ראש ועדת הפרס.

וטוב שכך. בעיניי, כמי שמרוויחה את לחמה הצר בעבודה בחנות ספרים, מדובר בטלטלה מבורכת. ישראלים רבים מדי מגיעים לחנות במצב של טייס אוטומטי, קונים את רב-המכר האחרון, ונושאים אותו משם בשקית כמו קרקפת אויב, עוד יעד שנכבש. הנה, גם אנחנו קראנו את האחרון של (הכנס כאן את שמו של סופר אופנתי). גם לנו יהיה מה לומר בשיחת הסלון הבאה.

הישראלי הממוצע היה בטוח שזהו, יש זוכה בפרס ("אחוזת חילו" ו"אלון דג'אני" הן רק שתיים מהדוגמאות ששרטו את עור התוף שלי בחודש האחרון), נקנה אותו וגמרנו. ופתאום – בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. המכורים לטרנדים הספרותיים לא יודעים איך זה בא להם. הרי הם רגילים לקרוא אך ורק את מה שנלעס ומוגש לפיותיהם ברשימות רבי-המכר, דירוג הנבחרים וטבלאות הזוכים. עכשיו הם מבולבלים, נבוכים.
יונים, רחוב אלנבי.
זה טוב. אפילו טוב מאוד. למה? כי מי שהתרגל לציית בעיוורון מוחלט לצו האופנה מגלה פתאום שיש עוד ספרים על המדף. זו שעתם היפה של הספרים הטובים שאתרע מזלם להיכתב בידי אנשים ללא קשרים בוועדות כאלו ואחרות, ואפילו של כאלו שכבר הגיעו לגמר התחרות, אך לא הגיעו אל הארץ המובטחת.

להבדיל ממה שאפשר לחשוב, לא קל לעבוד בחנות ספרים. נכון, המיזוג מפנק, אבל כאן פחות או יותר נגמר הפינוק. מלבד העבודה הפיזית הקשה (מי מפרק ארגזים וסוחב טונות של ספרים ועיתונים ומניח אותם על המדפים? בטח לא פיית השיניים), לא קל למכור לישראלים ספר שלא פורסם או קיבל המלצה ברדיו, בעיתון או בתכנית של סיגל שחמון. אני לא מדברת על אלו שנכנסים לחנות ואומרים "תביאי ספר, אבל לא משהו עבה" (במקרים כאלו אני מתאפקת אך בקושי מלהצביע על מדף חוברות הצביעה לחופש הגדול).

לרוב , הניסיון לשכנע אדם לקנות ספר טוב באמת משול למשחק ההוא שהיינו משחקים במסיבות ימי הולדת: מניחים קערה מלאה קמח ובתוכה סוכריית טופי. הראשון שמצליח לנשוף די חזק כדי להעיף את הקמח ולחשוף את הסוכרייה – מנצח.

לישראלי שאינו מורגל בקריאה יום-יומית הצטברה שכבת קמח עבה במיוחד מעל הסוכרייה של הנאת הקריאה. לא קריאה במטוס לשם שכחה, לא בחדרי המתנה לשם מסמוס הזמן. הנאת הקריאה האמיתית, רק אתה והספר, שניכם נגד העולם. פרסומות, טבלאות כוזבות, קרטלים וסתם ערמות על ערמות של ספרים גרועים: קמח. שקים שלמים של קמח.

למרות זאת, ישנם רגעים שרק בשבילם שווה לספוג את האבק המציק בקצות האצבעות, את החובה לנחמדות כפייתית ואת העמידה הרצופה על הרגליים במשך שבע שעות.  הרגעים האלו מגיעים כאשר אני משכנעת לקוח כלשהו להניח ללהיט האופנתי והחולף שבשבילו הגיע, ולקנות ספר טוב באמת. מבחינתי, מדובר במלחמה. נכון, לא לכל אחד אתעקש להציע את רומן גארי או את גבריאל גרסיה מארקס, ולא כל קורא בנוי לפיתוליו של דויד גרוסמן או יצחק בן-נר.

ישנם כאלו שמודיעים מראש על רצונם במשהו קליל לטיסה או נדבקים למדף ההארלן קובן כאילו חייהם תלויים בכך. באלו אני לא תולה תקוות גדולות ממילא, אבל לפעמים, שלוש פעמים לפחות במשמרת, אני בוטשת בפרסותיי המטפוריות ומתעקשת: עד כאן. כמו קלינט איסטווד אני מתקרבת אל הלקוח באטיות, נועצת בו עיני פלדה מחושלת, ולוחשת בצרידות "Go ahead Make my day". מכאן ואילך אעשה את כל המאמצים הפיזיים, הרוחניים והתת-הכרתיים המוכרים לאנושות (לא כולל שרי אריסון) כדי לגרום לו להידלק על ספר שלא נדחף למוחו באמצעות הזונדה הפרסומית.

שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מהמוכרים האלו שנוחרים בבוז מול הבחירות הפופולריות של הלקוחות. אין דבר השנוא עליי יותר ממוכרים כאלו, בני גזע "האוזן השלישית". כלקוחה לשעבר של "האוזן", קרה שכבר נכוויתי קשות מיחסם של המוכרים לכל מי שמעז לבקש סרט שלא משתייך לז'אנר ה"גסיסתה הלא מצונזרת של עז בהרי הקרפטים, כמו שנקלטה בעדשתו של במאי שנמלט משבי החמר רוז'".

אני לא משפילה את הלקוחות, וגם לא מכריחה אותם לקרוא ספרים שנשכחו בעליית הגג. גם אני ממליצה על ספרים פופולריים, אבל יש הבדל בין פופולריות מוצדקת של קלאסיקות שממשיכות לבעור חמישים או אפילו מאה שנים לאחר שנכתבו ובין אותם גפרורים דלים שצצים בכל שנה לקראת שבוע הספר ודינם להידחק בקרוב לטובת השוס הרגעי הבא.
והכי חשוב: אני ממליצה רק על ספרים שקראתי, ורק על כאלו שטובים בעיניי באמת. רוצה משהו אחר? בכיף. הנה המדף. איך הוא? לא יודעת. לא קראתי, אבל אם אתה מחפש משהו טוב באמת, תבוא אליי. אני אתן לך משהו שתזכור כל החיים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 15.7.2009