רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

מודעות פרסומת

אבא. ניסיון ראשון

בכל פעם אני מוצאת עוד חפץ או ספר שלא היו אמורים לחזור אליי ב-30 השנים הקרובות לפחות.
והנה, חזרו.

ינואר 2011: לאבא, איך ששמעתי על הספר הזה ידעתי שהוא תפור עליך. אוהבת אותך בהמראות ובנחיתות. בתך הבכורה נועה

הייתי אמורה למצוא את הספרים האלה בעוד 30 שנה, ואז הילדים שלי היו שואלים אותי "אמא, למה את בוכה?". והייתי עונה להם "שום דבר, רק כמה ספרים שנתתי לסבא מזמן".
והוא היה צריך להיות סבא נהדר. סבא מצחיק.
הוא היה צריך להיות סבא.
ולא.

מועדון הספר הרע

לפני כמה ימים קראתי טור של שהם סמיט, סופרת ומתרגמת, אשר התוודתה על הקושי שלה לגרום לבתה הבכורה לקרוא ספרים. בשביל להגיע בכלל למצב שבו נשקלת קריאת ספר, נדרשת סמיט להימנע מכל המלצה או עידוד, כי ברור שספר שאמא אוהבת הוא ספר משעמם. בתכסיס חביב הצליחה סמיט לעניין את בתה בספר מסוים על ידי כך שפשוט הניחה אותו על השולחן ואמרה לבתה "אין לי כוח לקרוא אותו, תציצי ורק תגידי לי אם הוא טוב או לא". הבת הסתערה על המשימה בחדווה, ואפילו ביקשה את הספר הבא בסדרה.
למקרה של סמיט היה סוף טוב. לצערי, כמוכרת ספרים לשעבר, כקוראת ללא הפסקה מגן חובה וגם כאחות בכורה לשני אחים אינטליגנטים להפליא שאינם קוראים ספרים כלל, אני יודעת שברוב המקרים ההימנעות מקריאה פשוט נמשכת, לפעמים כל החיים.

האמת, אין הרבה סיבות להתפלא: אם לא הייתי מתאהבת בספרים בשלב מוקדם כל כך בחיי, סביר להניח שגם אני הייתי הופכת לאחת כזו, שמתענה מול הדף. למה? כי בשנות בית הספר היסודי לא מצאתי סביבי כמעט אף מורה שהיה אוהב ספר אמיתי. ואם היה, שמר את העדפותיו לעצמו, הספרים שהומלצו לנו היו לא מאוד מעניינים, בלשון המעטה. תאמינו לי, אשכרה קראתי אותם.

אולי זו גם שיטת הלימודים "השפה כמכלול", שיובאה מארצות הברית בשנות השמונים והוכתרה כאחד הכישלונות הצורבים של מערכת החינוך הישראלית. "השפה כמכלול" הניחה אחריה דור של חצי אנאלפבתים: כותבים בשגיאות כי אחד מיסודות השיטה הוא לא לתקן לילדים את שגיאות הכתיב, וטועים בקריאה בקול (אבל זוכרים בעל פה קטעים שלמים מסדרת הטלוויזיה "בלי סודות", ששימשה חלק משיטת הלימוד. חשוב, לא?). שום דבר ב"מה? איך אפשר לקרוא את זה? אהההה, אגס נשאר אגס" (תשאלו מישהו שנולד באייטיז, הוא יסביר לכם) לא רמז לנו שיש עולם נפלא כל כך מאחורי משחקי האותיות הטיפשיים וחוברות העבודה האידיוטיות.

למזלי, השיטה נוסתה עליי בזמן שכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, ואולי לכן לא הזיקה לי. בדיעבד, כמו הרבה אוהבי קריאה, אפשר לומר גם עליי שאני קוראת למרות בית הספר. על המראה בחדר שלי מודבק ציטוט של מארק טוויין, שניסח זאת טוב מכולם: "מעולם לא נתתי לבית הספר לחבל בהשכלתי".

שבוע הספר. תנו צ'אנס לספרים טובים (למצולמים אין קשר לכתבה)

ובכל זאת, היו כמה מקרים משונים של ספרים שהצליחו לחדור את חומת השנאה לקריאה ששררה בבית הספר היסודי (ועברתי שלושה, אז אפשר להגדיר זאת כסקר שוק). שני ספרים שעברו מיד ליד וצברו חתימות השאלה בקצב מסחרר (טוב, אצל הבנות, בכל אופן. הבנים לא קראו, נקודה). אחד מהם היה "פרחים בעליית הגג" של הסופרת האמריקנית ו.ס. אנדרוז.

הספר מתחיל במשפחה אוהבת של זוג הורים לנער בן 14, אחותו בת ה-12 ושני תאומים בני ארבע, בן ובת בשם קורי וקארי. הם חיים באושר עד שיום אחד האב נהרג בתאונה. זמן קצר לאחר מכן מגיעה בשורה ממשפחת האם, שניתקה עמה את הקשרים ונישלה אותה מהירושה לפני שנים, כשנישאה לבעלה. האם אורזת את חפציה וילדיה, והם עוברים לאחוזת הפאר של סבא וסבתא משום שסבא הנוטה למות הבטיח להחזיר אותם לצוואה בעקבות מות האב, שהיה סלע המחלוקת.

בינתיים, כדי לא להפריע לו או לגרום לו לשנות את דעתו, משכנות האם והסבתא את ארבעת הילדים בעליית גג, ומבטיחות שבקרוב, אחרי שסבא ילך לעולמו, הם ירדו לחיות בבית הגדול ברווחה ושמחה.
עד כאן אופרת סבון מצויה, ומכאן הופכת העלילה לרצף זוועות שאפילו אוליבר טוויסט, ללא ספק אחד הילדים האומללים בתולדות הספרות, היה נחרד מהן.

האם המסורה חדלה לבקר את הילדים, והם נותרים בעליית הגג, נתונים לאימת הסבתא האדוקה והמרושעת, שמספקת להם מעט מזון מדי פעם. הזמן חולף, הילדים גדלים, ובתוך ניסיונותיהם לשמור על השפיות ולהקנות לתאומים הקטנים יכולות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה, מתרחש גילוי עריות בין האח והאחות הגדולים, שגיל ההתבגרות והבידוד מהעולם מעוותים אותם נפשית.

בהמשך מגיעות סצנות כמו התעללות פיזית מצד הסבתא, והשיא הוא שאחד התאומים, אשר סובל ממחלה ממושכת, מת בייסורים והאחים הנותרים מבינים שהמקור למחלתו היה רעל עכברים שסבתם פיזרה על עוגיות שהביאה להם בקביעות. לבסוף הם נחלצים משם, ואז מסתבר להם שהסבא מת לפני שנים, שהאמא לקחה את הירושה ונעלמה עם בעל חדש, ויותר מכך, שהם עצמם תוצאה של גילוי עריות בין אמם לאביהם, שהיו קרובי משפחה. הם עוזבים את האחוזה האיומה ונגררים לעוד שלושה ספרי המשך של זוועות, גילוי עריות (כן, גם הצאצאים שלהם ממשיכים את המסורת) ורצח.

לפני כמה ימים שאלתי את חברותיי בפייסבוק אילו ספרי פולחן ליוו את ילדותן המאוחרת. "פרחים בעליית הגג" הייתה התשובה הנפוצה ביותר, ומיד אחריה הספר "שבט דב המערות" (מעין ניסיון לתאר את תחילת האנושות באמצעות נערה המתבגרת בתקופה הניאנדרטלית וצוברת חוויות כמו אונס, היריון לא רצוי ונידוי מהשבט).

כמה מהמשיבות ציינו גם ספרים העוסקים בשואה, בעיקר כאלו שנכתבו על ידי ק.צטניק, ונחשבו אסורים או "לא לגילך". אבל בניגוד לספרי שואה, "פרחים בעליית הגג" היה ספר לגיטימי, כזה שאין שום בעיה לבקש אותו מהספרנית בבית הספר. ההורים והמורים ראו אותנו קוראות אותו בשקיקה, מעבירות אותו בינינו – וכלום.

כנראה אף אחד לא קרא את הספר הזה בעצמו, אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שגוש הזוועות האמריקני הזה הגיע לכל כך הרבה בנות כמוני, תלמידות כיתה ה'-ו' משנות השמונים ואילך. עכשיו לכו תנסו להפחיד אותנו עם מה שהולך באינטרנט.

קשה מאוד לגרום לשונאי ספרים (כן, שמעתי אותם הרבה בחנות, רוטנים בקול מתחלף של גיל ההתבגרות, "אני ששששששונא/ ת ספרים!") לקחת ספר ליד ולקרוא. אני רואה גם את הבחירות של מפעלים מבורכים לכאורה כמו "מצעד הספרים" של משרד החינוך – בחירות יבשות, פדגוגיות, סלט דל שומן, ציונות בשקל במסווה רומן רומנטי, שוב ושוב אותן סופרות שמחברות לפי משקל עלילות נעורים זולות על רקע אירועים היסטוריים של עם ישראל.

ולבנים? ספרים על חבר'ה וכדורגל. לא יודעת מה אתכם, אבל "האסופית" עדיין נפלא. ואריך קסטנר, מה אתו? ואם רוצים ללמוד על שוני והגירה, מה עם "גבעת האירוסים השחורים"? תאמינו לי, אם הם ירצו ספרים גרועים הם כבר יגלו אותם לבד, מפה לאוזן. תנו להם צ'אנס למשהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2010

שכונת הארגזים

כמה פעמים בממוצע אמור אדם לארוז את חייו לארגזים? פעמיים? חמש? אולי עשרים? יש הבדל בין הפעמים, כמובן. הארגזים שמלווים אותך ביציאה מבית ההורים מלאים לא רק בחפצים אלא גם בתקווה שלא תצטרך לחזור אתם לאותו מקום שיצאת ממנו. לאחר מכן הרוטינה של מעבר בין דירות שכורות, עם הניסיון לארוז כך שכל ארגז ייפרק בדיוק בנקודה המתאימה לו בדירה הבאה.

מעבר דירה

מתישהו מגיע גם תורם של ארגזי החופזה, אותם קרטונים אקראיים מהמכולת הסמוכה שמתמלאים שברים של מה שהיה פעם אהבה וזוגיות מאושרת והיום הוא דיסקים שבזמן הקרוב תשתדל לא להאזין להם כדי לא להיזכר. לארגזים האלה יש תכונה מעניינת – לא משנה כמה תקפיד, תמיד יישכח משהו מאחור בדירה, שבוי פצוע בין שתי מדינות שלא מנהלות משא ומתן. לפעמים ישתרבב פנימה דבר מה שאינו שלך, ובנקמנות משונה יצוץ מול עיניך בכל פעם שתחפש משהו אחר.

כשעזבתי את בית ההורים אחרי הצבא ארזתי את כל תכולת החדר שלי. זו לא מטפורה, אלא האמת: כל דבר שהיה בחדר הוכנס לקרטונים ונגרר לדירה העלובה ששכרתי ליד בית הספר רימון, שם טעיתי לחשוב שאלמד מוזיקה. צבעתי את החדר החדש בירוק עדין, מיקמתי את המיטה מול הספרייה בזווית מדויקת שתדמה בדיוק לחדרי הישן, וחשבתי שכך ארגיש בבית.

אחרי חצי שנה חזרה אתי תכולת החדר לבית ההורים, ועמה באה נפילה נפשית קשה. בעזיבה הבאה שלי הייתי חכמה יותר – השארתי את החדר כמות שהוא. לא לקחתי דבר מלבד בגדים ופה ושם כמה ספרים אהובים בשקית. ממילא בן הזוג אז לא אהב לצבור חפצים, וכל פריט שהבאתי הביתה גרם לו לחוש מותקף. שאר החפצים נותרו בבית ההורים כמין רשת ביטחון, אף שלא השתמשתי בה כלל. פשוט פחדתי להיות שוב מוקפת בכל חפציי, בלי מקום משלי או אדם קרוב בעולם.
באותה תקופה התרסקתי בעוצמה כזו שעד היום אני משתדלת לא לדבר או לחשוב עליה. לפעמים לפני השינה אני נזכרת בה ומיד עושה הכול כדי לגרש את הזיכרון. בהלה, בעתה עמוקה ותחושת נטישה מוחלטת הן לא רגשות שנעים להעלות באוב.

אמור לי מהי תכולת ארגזיך ואומר לך מי אתה. המון תיקים? זוגות על זוגות של נעליים? תעודות הצטיינות ממוסגרות? אצלי הרוב המכריע של הארגזים נתפס תמיד על ידי ספרים. יש לי צורך להוכיח בעלות על ספרים, וכמה ספריות בירושלים עדיין שומרות תמונה שלי עם כיתוב "מבוקשת, חיה או מתה".
לא כל ספר ראוי להיכנס לספרייה שלי, ובעיניי ספר שאינו שווה קריאה שנייה גם לא הצדיק את הראשונה, ולכן אין סיבה לשמור אותו; ובכל זאת הספרייה שלי הולכת ותופחת כאילו עומד לרשותי בית שלם ולא חדר שכור. בסוף השבוע האחרון קפצתי להורים, מסתייעת בטרנטע הלוחמנית שפעם הייתה האוטו של אמא שלי ועכשיו עומדת לרשותו של אחי. קפיצה היא תיאור צנוע לנסיעה של שבעים ק"מ לכל כיוון בלי מזגן, אבל המטרה קידשה את האמצעים: הגירושים ומכירת הבית הובילו לשלב האריזה הבלתי נמנע, והייתי צריכה להיות שם כדי להציל מן האש את הספרים שלי שנותרו מאחור.
כשהגעתי הסתבר שזו אש נמוכה: הוריי לא רבו על שום חפץ, להפך – רוב הוויכוחים נסבו על ניסיונות של אחד מהם לשכנע את האחר לקחת דבר מה. כשנכנסתי לחדרי ראיתי שהספריות כבר אינן והספרים מוטלים בערבוביה בארגזים גדולים. כעבור כמה שעות יצאתי משם עם סבב ראשון של חבילות, יודעת שבקרוב מאוד אצטרך לשוב בשביל השאר.

אריזת ספרים אינה כמו אריזת בגדים או דיסקים. כל ספר זורק אותך אחורה לתקופה או מקום, אפילו ריח מסוים שאהבת באותה נקודה בזמן. כמה ספרים שמצאתי בחדר גרמו לי להתלבט ארוכות: האם לנטוש אותם ולהסתכן בכך שהם, על ההקדשות, הקיפולים בזווית הדפים והסימונים, יתגלגלו לידיים זרות? או לקחת אותם אתי אף שביני ובין נועה שקיבלה או קנתה את הספר נפערה מאז תהום?

כמה אף עוררו אי-נוחות – מה לי ולאיש שכתב בעיפרון "לנועה, קצת מהשיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד" על הכריכה הפנימית של "האהבה" מאת ד"ר בוסקאליה? וספר הביכורים ההוא, שמחברו הקדיש אותו "לפשלה האבולוציונית החביבה עליי"? למה נגזר עליי לשאת אותו בספרייה שלי לתמיד? ומי הייתה "הקופצת בראש והולכת ראש בראש" שקיבלה ספר שירים פורטוגלי? האם זו הייתי אני?
מנגד, מצאתי דפים אחדים, מקומטים, שלא יכולתי לזרוק אף שאין לי מושג איפה אאחסן אותם כעת. סיפור של קלאריס ליספקטור משוכפל על נייר צילום ומהודק באטב, עם שרבוט מהיר

"חשבתי עלייך כשקראתי". אותו לא אוכל לזרוק כי זו ההוכחה היחידה שמחבר ההקדשה חשב עליי פעם אחת לפחות; ומכתב שנשר מבין הדפים של "שתהיי לי הסכין"; ותמונה מאושרת ולא אקטואלית שמצאתי בספר תווים של יוני רכטר; וספרי ילדות שלעולם לעולם לא אוכל לעזוב:
כמה מהם (אריך קסטנר ו"אן מאבונלי") כבר נחטפו לחדרי הנוכחי, אבל הנה "נוריקו סאן הילדה מיפן", שכבר לא מדפיסים יותר, נוריקו שלי; והסבתא הסורגת של אורי אורלב, שסורגת לה נכדים וכאשר בית הספר סירב לקבל את נכדיה היא פרמה אותם ונסעה לה הרחק; ו"ילדת חוץ" של נורית זרחי, שהיה התנ"ך שלי כשלמדתי בקיבוץ צרעה וכל יום היה מוות. ולאה גולדברג וע. הלל ו"שמוליקיפוד" הדהוי, ו"שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"ספר הלמה" עם הסיפורים החכמים וספר השירים עם "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" שאהבתי לדקלם מול המראה כשאף אחד לא היה בבית ולהתייפח מצער על מיכאל שלא בא כמו שבכיתי בדרך לתל אביב במכונית עם הארגזים שפעם היו הבית שלי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.5.2010


צו קריאה- ספרי העשור

הספרות הישראלית היא קהילה צפופה, מלאת טינות עתיקות ולחשושים, תחרות קשה ושמחה לאיד. הקהילה הזו מורכבת לא רק מסופרים ידועים אלא גם או בעיקר מערבוביה של כותבים צמאי הכרה, הוצאות ספרים גדולות שכורעות מתחת לעול התחרות בין הרשתות, הוצאות ספרים נידחות שמדפיסות ומפרסמות כל טקסט שישנן בו אותיות האל"ף-בי"ת, התוכן לא ממש משנה, מבקרי ספרות נחרצים, וכמובן קוראים פעילים ומלאי דעות, חשדנים וששים אלי ויכוח ספרותי עמוס סימני קריאה והצהרות אמונים לסופר כזה או אחר שספריו יכולים להחליף בעיניהם את התנ"ך כבר מחר בבוקר.

חנות ספרים.

בשבוע שעבר רעדו כמה אדוות באגם הספרות הישראלית – כמה כתבות במדורי ספרות שונים הספידו את העשור החולף כעשור הגרוע ביותר שהיה כאן מאז סדרת "מורה בג'ינס" של סמדר שיר. מבקרים שונים הודיעו שהסופרים הישראלים כותבים עבור הקורא, מקלידים לפי כיוון הרוח ולא נגדה, לא מתאמצים לאתגר את הקהל, ובאופן כללי שואפים להיכנס לרשימת רבי-המכר יותר משהם שואפים להטביע חותם תרבותי או נפשי בקוראיהם.

הכול נכון – בתנאי שמביטים רק ברשימת רבי המכר. הרשימה הזו, חשוב לזכור, מורכבת מכל כך הרבה שיקולים זרים ומכל כך מעט ספרות נטו. כשאני מביטה בשלוש הרשימות (רשימה אחת לכל אחת משתי רשתות הספרים הגדולות ורשימה אחת של החנויות הפרטיות) אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הכותרים שנכנסו אליהן בצדק, בזכות איכות התוכן שלהם, ולא בזכות שיתוף פעולה כזה או אחר של ההוצאה עם אחת הרשתות. ספרים נעשים אופנתיים בזכות מבצעי שיווק אגרסיביים, בלי שום קשר לתוכנם, וכאשר ספר מכהן אפילו שבוע אחת ברשימת רבי-המכר, חזקה עליו שימשיך לשהות בה מכוח האינרציה. בין כל אלו ובין ספרות אין שום דמיון.

בכל זאת, לקבוע באופן נחרץ כל כך שהעשור החולף היה הגרוע ביותר לספרות הישראלית? מוגזם במקצת. הנה כמה ספרים מצוינים שיצאו מאז שנת 2000. נכון, כמה מהם בהחלט ביקרו ברשימת רבי-מכר כזו או אחרת, אבל במקרה הזה – בצדק. הרשימה שלהלן אינה מדורגת לפי סדר כלשהו. מוגש כשירות לציבור.

"עיר מקלט", יצחק בן נר (עם עובד, 2001)

הומלס רוסי בן 17 שמחכה לגיוס ומתחמק בלילות מכנופיה קווקזית שרודפת אותו, אקס-קיבוצניקית לוחמנית בת שמונים שילדה עשרה ילדים לאבות שונים, שב"כניק שהודח מתפקידו בעקבות חשיפת פרשה אפלה, צעירה שנהנית לשכב עם גברים רק כדי לגלות להם בסוף שהדביקה אותם במחלה, גרפומן צעיר שנדחה על ידי כל הוצאות הספרים, ומחליט למסור את דברו לעולם באמצעות מודעות קיר שמציתות מהומה – אלו רק כמה מהדמויות הדחוסות והמהפנטות ברומן הנפלא של יצחק בן נר. כולן חיות באותו משולש רחובות תלאביבי, כמה מהן דחויות על ידי החברה, נאבקות באלימות סביבתית או משפחתית, ומוצאות נחמה בעיר הזו, המקבלת אותם אל חיקה המיוזע. כל פרק הוא מונולוג רצוף, מדויק להפליא, של אחת הדמויות. על פי מתכונת המונולוג השוטף של ישמעאל ב"מובי דיק" (שגם מוזכר בספר יותר מפעם אחת), הנפשות פורסות את עולמן המסוכסך ויוצרות תמונה מרעישה.

"שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן, 2000)

שואה שלנו הוא בעיניי הספר הטוב ביותר של גוטפרוינד. בספריו האחרים הוא נוטה ללהטוטי יתר, יוצר דמויות אחידות מדי בשנינותן ובשפתן, אבל בספר הזה נפרס לפני הקורא עולם הפוך מוטרף של שני ילדים ישראלים בקריית חיים של שנות השישים. העלילה מתרחשת ברחוב אחד שכולו מאוכלס ניצולי שואה, בפרק הזמן שבין ההשתקה המכוונת של ה"צאן לטבח" ובין ההרואיות של לכידת אייכמן.
שני הילדים, המספר ובת דודתו, מנסים לפענח מה קרה "שם", במקום ההוא שהמבוגרים מדברים עליו כאשר הילדים אינם בסביבה. לאט-לאט, במסע סיזיפי ולעתים גם מצחיק מאוד, הדודנים אוספים את המידע הנחוץ להם (מדוע אימא שונאת נמלים? למה אדלה גרונר צועקת בצהריים? למה השכן נבהל בכל פעם שמגיע מכתב עם השם שלו?) כדי לפתור את החידה הגדולה של חייהם.

"שיטפון", יגאל סרנה (הספריה החדשה, 2005)

במשך שנתיים מנהל ליאון, צלם עיתונות חסר מנוחה בן 47, נשוי ואב לילד, רומן אגבי של אחר צהריים עם ליזה, הפקידה שלו מהבנק. חייו של ליאון מתהפכים פתאום ביום שליזה עוזבת אותו, והוא מתאהב בה נואשות. ליאון, שכבר השלים בלבו עם מה שאשתו מכנה "הנכות הרגשית שלך, שלא מוכרת על ידי ביטוח לאומי", נקלע לסערת רגש, ומתקשה לשוב לחייו הקודמים.
"שיטפון" הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שנכתבו בעברית על ייסורי האהבה לאדם שאינו לצדך, על ההמתנה לשובו, על הכוח המטלטל של ההיעדר ועל האהבה כמו שהיא בחיים, ללא הבטחת גאולה או נחמה. ספר מופלא ששובר את הלב.
* גילוי נאות: בספר "שיטפון" התאהבתי בשנת 2005, ובסופר בשנת 2008.

"קול צעדינו", רונית מטלון (עם עובד 2008)

אוסף מצולק ומלא כנות מזיכרונותיה של ילדה המתגוררת בצריף אחד עם אמה, אחיה ואחותה, וסמוך לצריף אחר, שסבתה מתגוררת בו, במעין מעברה בין רמלה ללוד. מבט מבוהל אך צלול של ילדה אל אמה הלא צפויה, הקשת יום והמלאה זעם, אל האב המנסה להיות לעסקן פוליטי וכמעט אינו מגיע הביתה, ואל הסבתא, הרואה הכול ואומרת הכול, גם כשיש בסביבה ילדה שלא ממש אמורה לשמוע. ספר קשה ולא מתחנף, מומלץ מאוד.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס (עם עובד 2008)

האמן והמאייר ירמי פינקוס יצר רומן ביכורים מצוין אשר במרכזו מופע תאטרלי-מוזיקלי נודד, ובו נשים יהודיות בעשור השביעי והשמיני לחייהן. הנשים הללו כולן הגיעו לקברט כילדות ונערות יתומות שנאספו על ידי מנהל הקברט (פבריקנט, מעין אמרגן, יהודי גם הוא), ונעשו הרכב שנוסע בין עיירות במזרח אירופה ומציג תמונות היסטוריות במחזה ובשיר.
מערכת היחסים בין הנשים, על התיעוב, הקנאה, הפחד אך גם הנאמנות ההדדית, מכמירת לב, בייחוד על רקע העובדה שעולם זה המתואר בספר עומד כולו להיחרב עוד מעט בשואה, אך הדמויות אינן יודעות זאת: רק הקורא.

"שירי אהבה לימים רעים", עינה ארדל (עם עובד 2008)

המשוררת עינה ארדל כבר זכתה בפרס ראש הממשלה על ספר שיריה "סנדלי הדם שלי", אך ב"שירי אהבה לימים רעים" היא מגיעה למלוא תפארתה כמשוררת. שיריה, כשמו של הספר, הם שירי אהבה קשים לעיכול לעתים, מלאי כאב, המאגדים בתוכם את הרגעים שהזוגיות נשברת בהם, את בית ההורים והצלקות שהותיר אחריו, את שריטות היום-יום הקטנות של קילוף הירקות, הכביסה, הניקיון וגידול הילדים.
שורות כמו "האסונות קרו כשלא הבחנו בהם/ האפרסמונים כהו על העצים/ וידך נראתה לי עייפה מתמיד/ כאילו אחזה כבר בכל דבר" הן מהיפות שנדפסו בשירה העברית של השנים האחרונות.

"עשרים נערות לקנא", אורית גידלי (מפתנים 2003)

המשוררת אורית גידלי כבר הוציאה ספר שירים שני מוצלח מאוד ("סמיכות"), אך דווקא בספרה הראשון מצאתי שורות שהעבירו בי רעד של היכרות. לאהובי משורר באזני ידידים/ על שמחת מחוות גופינו/ הם שומעים ונכווים/ כאדם המדמיין טעמו של לימון". זכות גדולה היא לכתוב כך, בדייקנות כזו, וזכות גדולה היא לגלות את הספר הזה במקרה, ולצלול לתוכו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.12.2009