רביעי בערב/יעל הדיה – ביקורת

כמו איורי העיפרון ורישומי הדיו של הבמאי טים ברטון, כך הדמויות שנולדות ליעל הדיה באות לעולם כשהן שבורות. אצל ברטון מופיע השבר בתצורתו החיצונית: איברים לא פרופורציונליים, החלפה של איבר חיוני בחפץ כמו ידי המספריים של אדוארד, למשל, כתם שאינו ניתן להסרה מהגוף או סיכות במקום עיניים, כל אלה מסמלים את המחסור הרגשי ממנו סובלת הדמות. אצל יעל הדיה לרוב מדובר בפגם פנימי, לא ניכר לעין, שמבודד ומבדיל את הדמויות מחברת בני האדם, וגם אם ביומיום הן מסתירות את השבר כלפי חוץ ומנהלות חיים נורמליים, אין להן רפואה, רפואה שהן ממשיכות לחפש כל חייהן.

הדמויות של טים ברטון, מתוך הספר "מותו העגום של ילד צדף", תורגם לעברית ויצא בהוצאת מעריב

הפגם העיקרי והמחסור ממנו סובלות דמויותיה של יעל הדיה הוא מחסור באהבה. הן מיעטו להיאהב על ידי הוריהן, ואם נאהבו- לא זכו להוכחות לכך בגלל אופיו של ההורה. בתבנית המוכרת, הן מתקשות לייצר אהבה יש מאין כדי להעביר לדור הבא- ילדיהן. כשהן מצליחות להפיק מעצמן את האהבה האמיתית, הנחוצה, הילדים מתרחקים מהן בחשד. הדמויות מתייסרות, מאשימות את עצמן ואת הוריהן, ולא באות על פתרונן. הפאטרן החוזר בספריה של הדיה הוא פאטרן של החמצה: הורה שנפטר בטרם עת ולא אפשר לדמות "לסגור איתו חשבון" או לקשור את הקצוות, ובהמשך ילדים שמתבגרים בטרם עת ומתרחקים לפני שהדמות מצליחה לייצר בתוכה די אהבה וגם להראות אותה כלפי חוץ לילד עצמו. דור שני ושלישי לריחוק הורי, על הגבול שבין פחד מהילדים ומטביעת עינם החדה לבין אגוצנטריות שנובעת מחוסר בטחון (הרי אם נתעסק בבעיות של ילדינו, מהר מאוד נגלה שהן קשורות אלינו ושלחלק מהן גרמנו במו ידינו). לעיתים יש גם אי-אהבה הורית. כן, הורה שלא אוהב את הילד שלו, ורואה בו אשם בכל תלאותיו.

מחסור באהבה הוא נכות קשה. הסובלים ממנה מגלגלים את כדור האומללות והאשמה שלהם במעלה ההר רק כדי לשמוט אותו בפסגה ולהתחיל הכל מהתחלה. לעיתים בפסגה נמצא מישהו שיכול לפתוח צוהר לאהבה, אבל דווקא מולו הצורך לשמוט את הכדור במדרון גדל יותר: הפחד מהלא נודע גובר על הרצון להיאהב. לרוב נשארים אנשים כאלה במערכות יחסים יציבות ללא אהבה, מעדיפים את המצב המוכר ואת הסבל ה"סביר" שבא איתו. בספרים קודמים של יעל הדיה, "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות", נמצאות הדמויות הנשיות במערכות יחסים כאלה: שירה, הסופרת מ"תאונות" הייתה בזוגיות ארוכת-שנים עם איש שלא אהבה. היה להם נעים, יציב ונוח, האינרציה עשתה את שלה. ב"שלושה סיפורי אהבה" מסתפקת הגיבורה בסיפור האמצעי ברומן של אמצע-השבוע עם נתן, איש שבאופן ברור לא אוהב אותה. הוריה של הגיבורה בסיפור זה מחליטים להתגרש אחרי כמעט 50 שנה- האמא מקווה לתחילתם של חיים חדשים והאב שותק וחושש. הם מתגרשים ומגלים כצפוי את המציאות האפורה, ולבסוף חוזרים זה לזה- כי זה מה שיש. גם הגיבורה בסיפור השלישי, שבמשך שנה, מגיל 15 עד 16, ניהלה רומן עם גבר בן 30, מיצתה את הריגוש שבאיסור מהר מאוד ונפרדה ממנו. הוא לעומת זאת לא התגבר עליה, ונשא לאישה מישהי בגילו רק כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה של חיי הרווקות. היא יודעת שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא התחתן איתה ועשה לה שני ילדים- מה עוד יכולה לבקש אישה לא-נאהבת מהחיים?

רביעי בערב, יעל הדיה. הוצאת עם עובד

הדמויות של יעל הדיה לא חמדניות, להיפך: הן רואות בעיניים כלות כיצד אנשים אחרים מתאהבים ונפרדים ושוב מתאהבים וחיים סיפורי אהבה סוערים ובוגדים ועוזבים וחוזרים – וזה מחריד אותן. מבחינתן, החיים הם משהו שלא כדאי להרגיז. מה שנתנו לך בצלחת, תאכל. אתה לא קם מהשולחן עד שלא תגמור מהצלחת. הדמויות של הדיה אוכלות עד הסוף, ורק מדי פעם באמצע המנה שחילק להן הגורל הן מרימות מבט אומלל מהצלחת, בולעות בקושי ומדמיינות לרגע אפשרות אחרת. כמובן, מיד הן נבהלות וחוזרות לפירה ולשניצל (וכל מה שיש להן בראש זה רגשות אשם על כך שהן פנטזו לרגע על משהו יותר מפירה ושניצל).
זו הסיבה שיעל הדיה תמיד שוברת את ליבי: בדרכה החסכנית, הירושלמית מאוד (תודה על התיאורים של שכונת רחביה) היא פורשת את הצורך הנואש באהבה כמו שפורשים תצלום רנטגן. ענייני, נקי, לא מתערב. בעיניים מושפלות היא מגלה לנו הכל עלינו.

לכל דמות של יעל הדיה ב"רביעי בערב" חסר הורה: לאילן, התסריטאי התל אביבי היהיר, היה אבא גדול מהחיים בחוץ וחרא קטן בבית. האבא, במאי קולנוע מהזן שאפשר לפגוש בספרי דן בן אמוץ (גדול, שמן, אלכוהוליסט, שובניסט ופטרוני שאיכשהו כולם מתעקשים להתחבר איתו), היה לוקח את אילן הקטן ככיסוי ל"סיבוב לוקיישן" כשמדי פעם הוא היה מפקיד אותו בידי אחד מעוזרי ההפקה שייקח אותו "לשעה שעתיים לפלאפל" בזמן שהוא עצמו קורץ לנערת-תסריט או מאפרת צעירונת ונעלם איתה במלון לפי-שעה הקרוב ביותר. אילן גדל כשהוא מאשים את עצמו שסייע לבגידה באמו (שיודעת הכל ולא אומרת דבר), ומאבד בדרך גם את אחותו שבורחת מהבית, עוזבת את הארץ ולא חוזרת (האב המתחשב זיין גם שתיים מחברותיה הטובות). סופו של האב היה עלוב: מחלת כבד הפכה אותו לגוש ספוגי שמתקשה לזוז לבדו, וגיל ההתבגרות של אילן עובר עליו כשהוא מטפל וסועד את אביו הגוסס עד מותו. ענת, האישה שאיתה התחתן, הייתה בהתחלה כל מה שביקש: חרמנית בדיוק כמוהו. אבל מרגע שנכנסה להריון היה ברור שמשהו השתבש. הילד שנולד להם, מיכאל, דומה בחיצוניותו לאב המת ומתברר כחצי-אוטיסט עם התפרצויות אלימות יומיומיות. גם בנם השני, ה"תקין", המתוק, לא יכול לאחות את השבר המשפחתי שלהם.

אביו של דני, בעל חברת פוליש מראשון לציון, נעלם כשדני היה ילד קטן. פשוט נעלם ולא הותיר זכר, משאיר מאחוריו אישה בת 35 ושני ילדים שלא התאוששו מעולם. את אשתו הוא דווקא אוהב מאוד אבל מהרגע בו חדר אליה לראשונה בליל הכלולות התברר שאין לה שום עניין ביחסי מין איתו. היא שונאת את זה, נגעלת מזה, ורק מחכה שזה ייגמר כבר. בתם הבכורה נטע בת ה-14 מנהלת קשר עם חייל, כולל יחסי מין מלאים, בהסכמתם הכפויה של דני ואשתו שפוחדים לאבד את הילדה. הבת הצעירה סיוון פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה) חמורה והיא נעלמת לתוך עצמה.

אמה של גליה השמנה מאוד מספרת לה מאז ינקותה כמה קשה הייתה הלידה שלה בגלל שהיא, התינוקת, הייתה כל כך שמנה שכמעט גרמה לה למות במהלך הלידה. בכל יום מחייה שומעת גליה הערות נבזיות מהוריה ובעיקר מאמה, שיודעת בוודאות שהשומן של גליה הוא הבעיה הגדולה ביותר בחייה וכל עוד אינה נפטרת ממנו לא תוכל להצליח בדבר. גליה דווקא מצליחה למצוא בן זוג שאוהב אותה כמות שהיא, אבל התיעוב העצמי נוכח בכל רגע בחייה- בעשר שנות נישואין לא הסכימה גליה להדליק את האור או להסיר את השמיכה בזמן שהיא ובעלה מזדיינים. את בנם המשותף בעלה מתקשה לרחוץ באמבטיה, ולדעתה של גליה זה בגלל שהבן שלה דומה לה במבנה גופו: לבן מאוד, מנומש, שמן ושופע מחמדי קפלים מתוקים, נשי כמעט.

זוהר איבדה את אמה בדרך מאוד לא מקובלת בירושלים החילונית-אך-שמרנית: אמה עזבה את הבית עם גבר אחר ונעלמה, מותירה אותה עם אב היפוכונדר שנאחז בה כמקור האושר היחיד בחייו (וכמה החובה לשמר את האושר הזה של הורה יכולה להכביד על הילד!). בגלל שלכאורה אפילו אמה לא ראתה בה סיבה מספיק טובה להישאר ונטשה אותה, זוהר מרגישה שאינה ראויה לאהבה. עד כדי כך שכאשר היא מצליחה לשכנע איש בשם יונתן שיעשה לה ילדה (ללא הכרה באבהותו, כהצעתה) ואפילו לעשות זאת בזיון ולא בהפריה מלאכותית, היא מתנזרת ממין בארבע השנים שלאחר מכן. בכל יום היא מייסרת את עצמה במחשבה שההחלטה להביא לעולם ילדה בלי אבא הייתה עוול נוראי לילדה, חוסר אחריות ובעיקר אנוכיות שלה שתדפוק את חיי הבת שלה לנצח.

כל אלה מגיעים יום אחד, רביעי בערב, לפגישה אצל מטפלת קבוצתית להורים בשם עלמה, ששמעו עליה נפלאות. כתבו עליה בעיתון, דיברו עליה בטלוויזיה, היא הסמכות החדשה והגורו של ההורים ה"לא מספיק טובים". בנקודה זו נפתח הספר, ברגע שבו מתבקשים חברי הקבוצה לשאת מונולוג שבו יספרו מה עובר להם בראש כשהם חושבים על המילה "אבא".

המונולוגים מצוינים. כל דמות והנכות הרגשית שלה עוברת בדיוק. וגם התקשורת בין חברי הקבוצה. הדמות האניגמטית של עלמה נדרשת בשלב הזה, כי בכל דמות טיפולית ישנה חידה (אני מספר לך על עצמי ולא יודע עליך כלום, יותר מזה- אסור לי לדעת עליך כלום). חלקם נרתעים ממנה, חלקם כמעט מתאהבים בה ואפילו ממש. ובכל זאת, תחושתי בסיום הקריאה הייתה של אכזבה מסוימת, שכן נדמה שהסגירה התבצעה בחיפזון מבלי להתייחס לכל הדמויות. מובן שאין צורך "לפתור" את כל הקונפליקטים ולסגור את כל המעגלים, אבל גם אי סגירת מעגל היא התייחסות, בניגוד להתעלמות מדמות מסוימת שעד אותו רגע הייתה דומיננטית מאוד ופתאום איננה בסיום הספר, כאילו הייתה משנית בלבד. גם החידה של עלמה המטפלת נפתרת לכאורה אבל רק מצד אחד- הצד של חייה האמיתיים והדילמות שלה מחוץ למסגרת הטיפול. תעלומת הרגשות של המטופלים אליה לא מעובדת עד הסוף. ומה עם הילדות של דני? הבולימיה? ומה פתאום האונס הישן ההוא נשלף מהעבר כדי להצדיק את הדחייה שהוא חש מגליה השמנה שאיתו בקבוצת התמיכה? דווקא אונס? דרמה גדולה כל כך, כדי להצדיק משהו לא מסעיר כמו דחייה פיזית. ואיך זה קשור לבנות שלו? אה, לא קשור? והילד של אילן, המטורף, האלים? ומה עם הבת של זוהר, תידפק מהחד-הוריות של אמא שלה?

זהו ספר בשל ומדויק מאוד כמעט עד לסופו. אולי יכול היה להסתיים בצורה הוגנת יותר כלפי הדמויות המצוינות והאנושיות מאוד שבו. כלפי הקוראת (אני) שחיכתה מאוד לספר הזה. בנוסף, סיבוב הגהה רציני מאוד דרוש לקראת הדפסת מהדורה נוספת. כמות שגיאות הכתיב/הקלדה לא נסלחת, במיוחד לא בהוצאה משובחת וידועה בקפדנותה כמו "עם עובד".

רביעי בערב/יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

מודעות פרסומת

באהבה אין חוקים

לא חגגנו את וולנטיינ'ס דיי. לא בגלל הנימוק האהוב על טוקבקיסטים ("זה חג של נוצריםםםם ימ"ש אנטישמים!!!!1"), אלא כי ס' נפל למשכב עקב הצטננות ואני ממילא קיבלתי מנת יתר של וולנטיינ'ס בעבודה- עריכת עשרות טקסטים ותמונות שכולם קשורים ביום הזה וכמה הוא יופי של הזדמנות נהדרת לתקן, כמו מק'גייוור, את כל הפנצ'רים ביחסים שלכם באמצעות חפיסת שוקולד וקונדום זוהר בחושך.

בכל פעם שמגיע תאריך סמלי שאינו יומולדת או תאריך ציון לזוגיות, אני לא יודעת מה לעשות: האם לציית לצו השעה והקלישאה, להצטייד באריזת בונבונים ומתנונת קטנה לבנזוגי ולהסתכן בכך שאהיה היחידה מבין שנינו שעשתה זאת, או לדלג באדישות מעושה ולהסתכן בכך שבנזוגי דווקא חרג ממנהגו והחליט להעניק לי תשורה בעוד אני מתביישת בפינה מרוב אשמה על ההזנחה הפושעת?
***

thinkstock photos
גדלתי בבית שרומנטיקנים יראו בו מתיקות וציניקנים יראו בו שבלונה: בכל יום שישי, אבא הביא פרחים לאמא, ואמא נתנה לאבא נשיקה. לקראת יום נישואין או יומולדת, אבא חיכה שאמא תלך לישון בצהריים כדי להתייעץ איתנו חרש- מה לתת לה מתנה. ככה זה, זה מה שזוגות עושים- וזה מה שהכרתי. כשגדלתי והתחלתי להסתובב עם בנים (טוב, בן. וגם זה התפקשש ברוב המקרים), ניסיתי להתאים את עצמי לכללים שלמדתי בבית: סימנתי ביומן תאריכים ש"צריך" לציין, והקפדתי לא לחרוג מהמשימה שהוטלה עליי- להיות טובה. בלשון משורבבת ממאמץ איירתי כרטיסי ברכה בעפרונות צבעוניים (בת זוג טובה לא קונה כרטיס ברכה מוכן!), עטפתי מתנות, החבאתי הפתעות קטנות במקומות נסתרים. כשחבר שלי מהצבא נסע לחו"ל ציירתי טבלת ייאוש עם מניין הימים והדבקתי על הקיר במשרד הצה"לי שלי בצאלים, אבל למרות כללי הטקס, משהו לא עבד כמו שצריך. לקח לי זמן להבין שזה הלב שלי.
***

thinkstock photos

בהשראת ההצטננות של ס', אגיד שהלב שלי מצויד באחד ממנגנוני ההברגה המסובכים האלה שיש לבקבוקי תרופות. אפשר לומר: אריזה נגד ילדים. ניסיתי, באמת שניסיתי ללכת לפי הכללים, כיוון הרוח והמוסכמות החברתיות, אבל הלב, והתרופה שבתוכו, לא נפתחו. האם הייתי האהבלה היחידה שחשבה שיש ספר חוקים, מין חוברת-תיאוריה למערכות יחסים, וניסתה לפעול לפיה? אפשר להעסיק פלוגת בלשים בניסיונות לפתור את התעלומה הגדולה של שנות ההתבגרות שלי, לענות על השאלה הגורלית: "על מה לעזאזל חשבתי?".

***
בגיל 16 וחצי היה לי ברור שעוד יום אחד בלי חבר, וייגזרו עליי חיים של עלה כמוש ומזדקן, קמל בהיעדר אור שמש. חשבתי באמת שאף אחד לא ירצה אותי בגיל 17, והכל בגלל שעדיין הייתי בתולה. מישהו, איפשהו, הכניס לי לראש שקרום בתולין הוא גידול ממאיר שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי, רצוי בעזרתו של בחור כזה או אחר. ברור שכמו כולן, גם אני חיכיתי לאחד והיחיד שלי, אבל בניגוד לכולן- לי לא היה סיכוי שהוא אי פעם יגיע. מה לעשות, חלומות פרקטיים זה לא השם האמצעי שלי. בסופו של דבר משכתי בכתפיי והחלטתי להסתפק במצוי ולא להתעקש על הרצוי. הצרה הייתה שגם המצוי לא מי יודע מה שש לשעוט אל בין זרועותיי, ובקיצור- לבחור הנחמד הראשון שפגשתי לא היה צ'אנס להימלט מלפיתת-הנלסון של לוח הזמנים שקבעתי לעצמי: שכנעתי אותו להיות החבר הראשון שלי, וזה שיבצע את הג'וב הכירורגי הנחשק ויהפוך אותי לאישה.

thinkstock photos

***
איזו טעות. הוא היה בסדר והכל, אבל מה כבר אפשר לצפות משני בתולים לחוצים שאחת מהם נמצאת בעיצומו של התקף חרדה (אז עוד לא ידעתי שככה קוראים לזה, וחשבתי שאני היחידה בעולם שברגעי מפתח בחיים נתקפת רעד בלתי נשלט וצורך עז להקיא) ולמרות זאת מתעקשת להמשיך בהליכים, כשברור לשני הצדדים שמדובר במשגה היסטורי בסדר גודל של בנייה בהתנחלויות? לא היה טעם לנסות לעצור אותי: הייתה לי משימה להשלים, "וי" לסמן בטבלה. וכך היה. הניתוח הצליח, אבל החולה מתה. מהחבר ההוא נפרדתי בתום שבוע של הסתגרות לבד בחדר, הלקאה עצמית לרבות כאפות על המצח ומלמולי "למה? למה? בשביל מה זה היה טוב?". כשנפגשנו שוב, הוא היה אומלל ולא הבין מה קרה. גם אני. כל מה שידעתי זה שמשהו השתבש לי מאוד-מאוד, ושאין דרך לתקן אותו יחד.

***
בשלוש-ארבע השנים שלאחר מכן היו לי כמה חברים לטווח-קצר, אבל זכר הטראומה ההיא טרם נגוז מנפשי וגופי: לא הסכמתי בשום פנים ואופן לנסות "את זה" שוב. ביצרתי את עצמי בחומת סירובים וסביבה חפיר-מים של הסברים לצד השני. בכל הזמן הזה, למרות נסיוני המרופד בפסיכולוגים, לא יכולתי לנסח לעצמי במדויק את מה שאבין רק בהמשך: שזה לא הוא, וגם לא הזה, ואפילו לא ההוא השני. זו אני שאנסתי את עצמי. מבחינת החבר הראשון המסכן שלי, אפשר היה להתייבש בצוותא עד גיל 30. אני זו שלחצתי בכל הכוח לגמור עם זה כבר, לשחרר אותי מהעול. מה היה כל כך דחוף לי? היום אני יודעת את התשובה, אבל אז לא העזתי אפילו ללחוש את זה לעצמי גם מתחת לשמיכה בחדר נעול ב-70 מנעולים: ידעתי כבר טוב מאוד איזה אנשים אני כן אוהבת, ובדרך מעוותת כלשהי הרגשתי שהבתולין שלי הם המכשול הראשון שצריך לחצות בדרך למימוש הקשר בינינו.
למה? כי מה לעשות, שום תכונה אצלי לא נולדה יש מאין בגיל 20: מרגע שהתחלתי להתעניין בבנים, היחידים שעניינו אותי באיזושהי צורה היו – מאז ומתמיד – מבוגרים ממני. בהרבה. ומכיוון שבמוחי הזעיר הבנתי דבר אחד או שניים על התיאוריה שמאחורי המעשה, היה לי ברור שאף אחד שחצה את גיל 30 לא ירצה להתעסק עם מישהי שצריך להסביר לה את הכל מהתחלה. נו, מה יכולתי לעשות? רציתי להיאהב, והשכל שלי בדיוק היה בחופשה ללא תשלום.

***
מה למדתי? להקשיב לגוף. יונה וולך כתבה פעם "גופי היה חכם ממני". חבל שלא הכרתי את היצירה שלה מספיק באותה תקופה. לא לרדת מהפסים בגלל לוח זמנים נעלם שלא קיים בשום מקום מלבד הראש שלי. לא להסתפק במה שיש. לא לפעול לפי מה ש"צריך". לא לעשות שום דבר רק כי כולם עושים- שוקולד בוולנטיינ'ס או סקס. לחכות. לא להאמין לחוקים בלתי כתובים. ללכת רק עם מי שאני אוהבת ואוהב אותי בחזרה. מזל שיש זמן עד ט"ו באב.

>> פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.2.2011

חשיפה לצפון

לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.

המקום: צימר בצפון.
הזמן
: יום הולדתי.
המצב
: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?

***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולילקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוניסבתאג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.

זה לא הצימר שהיינו בו

זה לא הצימר שהיינו בו

***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלהסקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעתוילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנורהעצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתםבטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצורלכו להזדיין.


***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאותסקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?

זאת לא אני. לצערי

***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסיםאבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בוהו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?

***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אניאותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?

לצערי, גם זאת לא אני

זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזהיומולדת עם בנזוגי בצימרכדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריגמפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?

***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומןדק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.

***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחתרק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011

ומה אם הוא לא נמשך?

"אני חייבת לשאול אותך משהו קצת אישי", אומרת יפעת, וכובשת מבטה בכוס התה שמולה. "אוי לא", אני חושבת, "הנה זה בא: עכשיו היא תשאל אותי אם היה לי פעם קטע עם אישה, ושוב אני אצטרך לתרום איזה וידוי משומש רק כדי שהיא תוכל סוף-סוף לפרוק בפניי את מה שמעיק עליה מרגע שביקשנו תפריט, ותגלה לי שהיא התאהבה במישהי מה'פייסבוק' והחבר שלה עוד לא יודע". בפועל אני כמובן משלבת את ידיי מתחת לסנטר בהבעת ריכוז עצומה, ועונה: "בטח, מותק, מה שתרצי".

יפעת מיישרת את המפית מתחת לצלוחית שלה לפני שהיא מרכינה עוד יותר את הראש וממלמלת: "מה לדעתך עדיף – גבר שאוהב אותך או גבר שנמשך אלייך? ואל תגידי לי שעדיף גם וגם. אם הייתי רוצה תשובה כזו, הייתי שואלת את האחיינית שלי, והיא בת תשע".

לרגע אני מתבלבלת – האם זו יפעת? יפעת, שחגגה לאחרונה שנתיים לזוגיות המושלמת שלה עם ליאור, אחד הגברים המוצלחים בעיר? "למה את שואלת?" אני תוהה, והיא עונה: "רגע, אני רוצה לדעת את התשובה האינסטינקטיבית שלך, לפני שתקבלי את כל הפרטים".

שקט משתרר בשולחן שלנו. אני בוחשת את הקולה שלי בקש וחושבת מה משיבים לשאלה כזו. מצד אחד ברור שעדיפה אהבה. ככה גידלו אותנו, יפהפיות נרדמות קטנות בעולם אגדות שוביניסטי, שהנסיך מגיע להציל אותך בנשיקה, אפילו שישנת מאה שנה ובטח יש לך ריח נורא מהפה. אפילו האחים גרים לא דמיינו תסריט שהנסיך זורק בו את הנסיכה כי היא לא מוכנה לרדת לו בדייט הראשון. מצד אחר התבגרנו בתקופה ליברלית, שגם לבחורה הכי עדינה כבר מותר להתלונן בה לפרטנר – "אבל לא גמרתי" – בלי להישמע כמו מורה שמבטלת את ההפסקה.

"נו?" דוחקת בי יפעת, ואני מושכת בכתפיי. היא מביטה בי כמו שמביטים בחפץ לא שימושי כמו מנקה פופיקים, ומתחילה לשפוך.
ליאור, בן הזוג שלה, הוא באמת משהו מיוחד. הם נמצאים ביחד כל הזמן, משלימים זה לזה את המשפטים, צוחקים מאותן שטויות, ישנים כפיות, וקופצים לסופי שבוע בפראג כמו שאחרים קופצים ל-AM:PM. הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד. אמנם די מההתחלה היה ברור לשניהם שיפעת היא זו שמביאה יותר תשוקה לקשר ביניהם, יוזמת ומתגרה, אבל חוסר האיזון הזה לא הפריע כל עוד ליאור שיתף פעולה.

בזמן האחרון משהו חורק. הוא עדיין מלטף אותה המון, אומר שהוא אוהב אותה בתדירות גבוהה מאי-פעם, שמח לבלות בחברתה בכל רגע נתון, אבל הסקס נעלם. שוב ושוב היא מוצאת את עצמה ערה ליד גופו הישן במיטה, מנסה להרדים את החשק. רק אתמול, בדיוק כשסולם הנחירות של ליאור הגיע לקרשצ'נדו, הצליחה יפעת לחשב את מספר הימים שהם לא שכבו, והתחלחלה.

"חודש. את קולטת? חודש! כשאני חושבת על הדברים שהייתי מספיקה לעשות בחודש אחד בתקופה שהייתי פנויה, אני לא מאמינה על עצמי. ברור שבהתחלה חשבתי שיש מישהי אחרת. הפכתי את ה'פייסבוק' שלו, את התיקיות, את הקבצים, אפילו נכנסתי לאתרי הפורנו שלו כדי לראות אם יש שם משהו חדש שאולי לא הסכמתי לנסות וגרם לו להתבאס ממני. בדקתי בשיחות היוצאות והנכנסות, אס-אם-אסים – כלום".

אני מציצה בה לרגע. היא לא נראית כמו מישהי ששמחה לגלות שבן הזוג שלה שומר לה אמונים. "אז הכול בסדר, לא?" אני שואלת, ונענית במבט חד של בוז. "בטח, הכול בסדר. הכול מצוין, חוץ מזה שאהוב לבי לא שוכב אתי, ובמקום שתהיה לי איזו כלבה מגודלת דדיים וצרת מותניים שאוכל להאשים בכך, אני צריכה לאסוף נתונים למשוואה עם נעלמים. מה, המניה שלו נפלה? בעיות בעבודה? מרקורי בנסיגה? מה כבר יכול לגרום לבחור צעיר וחתיך להתנהג כמו פנסיונר שקנה ויאגרה באינטרנט וקיבל במקומה משלוח ואבן?"

"אולי זה משהו זמני?" אני מציעה. "נניח שזה זמני. השאלה היא כמה אצטרך לחכות בשביל לברר אם זה זמני או קבוע. והכי נורא", היא לוגמת בהתרגשות מהתה שהתקרר, "לפני כמה ימים אחותי שאלה אותי אם נראה לי שזה הולך לכיוון של חתונה. מה יכולתי להגיד לה? שאני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על עשרים השנים הבאות לצדו של בחור שהדבר היחיד שאקבל ממנו במיטה זה קפה במגשית בבוקר? הוא הנפש הכי קרובה אליי, אני אוהבת אותו כל כך, וקשה לי!" יפעת כבר מתאפקת לא לעפעף כדי שהדמעות שממלאות לה את העיניים לא ינשרו מטה.

"זה קורה לכל הגברים", אני אומרת, ורוצה להרביץ לעצמי בגלל טון העובדת הסוציאלית. "את לא מבינה – זה לא שהוא לא יכול. הוא יכול ועוד איך! כשזה כבר מגיע לשם, הכול מעולה. זה כמו בצבא, נו – אין לא יכול, יש רק לא רוצה. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל מה אם הוא פשוט לא נמשך אליי?" היא כבר דומעת ממש, מתעלמת מהמבטים שננעצים בה מהשולחנות הסמוכים.

"מה פתאום?" אני מבטיחה לה. "איך אפשר לא לרצות אותך? את מדהימה, את נראית מצוין, את סקסית, מה קרה לך? הבעיה היא לא שלך – רק שלו". הסלולרי של יפעת מצלצל פתאום, הבוס שלה על הקו, צועק. "אני חייבת לחזור למשרד, נדבר יותר מאוחר", היא נפרדת ממני, משאירה שטר על השולחן, ויוצאת אגב ניגוב חפוז של הפנים. אני נשארת שם מול הספל הריק שלה, קצותיו מוכתמים בשפתון.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.2.2010