כמו איורי העיפרון ורישומי הדיו של הבמאי טים ברטון, כך הדמויות שנולדות ליעל הדיה באות לעולם כשהן שבורות. אצל ברטון מופיע השבר בתצורתו החיצונית: איברים לא פרופורציונליים, החלפה של איבר חיוני בחפץ כמו ידי המספריים של אדוארד, למשל, כתם שאינו ניתן להסרה מהגוף או סיכות במקום עיניים, כל אלה מסמלים את המחסור הרגשי ממנו סובלת הדמות. אצל יעל הדיה לרוב מדובר בפגם פנימי, לא ניכר לעין, שמבודד ומבדיל את הדמויות מחברת בני האדם, וגם אם ביומיום הן מסתירות את השבר כלפי חוץ ומנהלות חיים נורמליים, אין להן רפואה, רפואה שהן ממשיכות לחפש כל חייהן.
הדמויות של טים ברטון, מתוך הספר "מותו העגום של ילד צדף", תורגם לעברית ויצא בהוצאת מעריב
הפגם העיקרי והמחסור ממנו סובלות דמויותיה של יעל הדיה הוא מחסור באהבה. הן מיעטו להיאהב על ידי הוריהן, ואם נאהבו- לא זכו להוכחות לכך בגלל אופיו של ההורה. בתבנית המוכרת, הן מתקשות לייצר אהבה יש מאין כדי להעביר לדור הבא- ילדיהן. כשהן מצליחות להפיק מעצמן את האהבה האמיתית, הנחוצה, הילדים מתרחקים מהן בחשד. הדמויות מתייסרות, מאשימות את עצמן ואת הוריהן, ולא באות על פתרונן. הפאטרן החוזר בספריה של הדיה הוא פאטרן של החמצה: הורה שנפטר בטרם עת ולא אפשר לדמות "לסגור איתו חשבון" או לקשור את הקצוות, ובהמשך ילדים שמתבגרים בטרם עת ומתרחקים לפני שהדמות מצליחה לייצר בתוכה די אהבה וגם להראות אותה כלפי חוץ לילד עצמו. דור שני ושלישי לריחוק הורי, על הגבול שבין פחד מהילדים ומטביעת עינם החדה לבין אגוצנטריות שנובעת מחוסר בטחון (הרי אם נתעסק בבעיות של ילדינו, מהר מאוד נגלה שהן קשורות אלינו ושלחלק מהן גרמנו במו ידינו). לעיתים יש גם אי-אהבה הורית. כן, הורה שלא אוהב את הילד שלו, ורואה בו אשם בכל תלאותיו.
מחסור באהבה הוא נכות קשה. הסובלים ממנה מגלגלים את כדור האומללות והאשמה שלהם במעלה ההר רק כדי לשמוט אותו בפסגה ולהתחיל הכל מהתחלה. לעיתים בפסגה נמצא מישהו שיכול לפתוח צוהר לאהבה, אבל דווקא מולו הצורך לשמוט את הכדור במדרון גדל יותר: הפחד מהלא נודע גובר על הרצון להיאהב. לרוב נשארים אנשים כאלה במערכות יחסים יציבות ללא אהבה, מעדיפים את המצב המוכר ואת הסבל ה"סביר" שבא איתו. בספרים קודמים של יעל הדיה, "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות", נמצאות הדמויות הנשיות במערכות יחסים כאלה: שירה, הסופרת מ"תאונות" הייתה בזוגיות ארוכת-שנים עם איש שלא אהבה. היה להם נעים, יציב ונוח, האינרציה עשתה את שלה. ב"שלושה סיפורי אהבה" מסתפקת הגיבורה בסיפור האמצעי ברומן של אמצע-השבוע עם נתן, איש שבאופן ברור לא אוהב אותה. הוריה של הגיבורה בסיפור זה מחליטים להתגרש אחרי כמעט 50 שנה- האמא מקווה לתחילתם של חיים חדשים והאב שותק וחושש. הם מתגרשים ומגלים כצפוי את המציאות האפורה, ולבסוף חוזרים זה לזה- כי זה מה שיש. גם הגיבורה בסיפור השלישי, שבמשך שנה, מגיל 15 עד 16, ניהלה רומן עם גבר בן 30, מיצתה את הריגוש שבאיסור מהר מאוד ונפרדה ממנו. הוא לעומת זאת לא התגבר עליה, ונשא לאישה מישהי בגילו רק כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה של חיי הרווקות. היא יודעת שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא התחתן איתה ועשה לה שני ילדים- מה עוד יכולה לבקש אישה לא-נאהבת מהחיים?
רביעי בערב, יעל הדיה. הוצאת עם עובד
הדמויות של יעל הדיה לא חמדניות, להיפך: הן רואות בעיניים כלות כיצד אנשים אחרים מתאהבים ונפרדים ושוב מתאהבים וחיים סיפורי אהבה סוערים ובוגדים ועוזבים וחוזרים – וזה מחריד אותן. מבחינתן, החיים הם משהו שלא כדאי להרגיז. מה שנתנו לך בצלחת, תאכל. אתה לא קם מהשולחן עד שלא תגמור מהצלחת. הדמויות של הדיה אוכלות עד הסוף, ורק מדי פעם באמצע המנה שחילק להן הגורל הן מרימות מבט אומלל מהצלחת, בולעות בקושי ומדמיינות לרגע אפשרות אחרת. כמובן, מיד הן נבהלות וחוזרות לפירה ולשניצל (וכל מה שיש להן בראש זה רגשות אשם על כך שהן פנטזו לרגע על משהו יותר מפירה ושניצל).
זו הסיבה שיעל הדיה תמיד שוברת את ליבי: בדרכה החסכנית, הירושלמית מאוד (תודה על התיאורים של שכונת רחביה) היא פורשת את הצורך הנואש באהבה כמו שפורשים תצלום רנטגן. ענייני, נקי, לא מתערב. בעיניים מושפלות היא מגלה לנו הכל עלינו.
לכל דמות של יעל הדיה ב"רביעי בערב" חסר הורה: לאילן, התסריטאי התל אביבי היהיר, היה אבא גדול מהחיים בחוץ וחרא קטן בבית. האבא, במאי קולנוע מהזן שאפשר לפגוש בספרי דן בן אמוץ (גדול, שמן, אלכוהוליסט, שובניסט ופטרוני שאיכשהו כולם מתעקשים להתחבר איתו), היה לוקח את אילן הקטן ככיסוי ל"סיבוב לוקיישן" כשמדי פעם הוא היה מפקיד אותו בידי אחד מעוזרי ההפקה שייקח אותו "לשעה שעתיים לפלאפל" בזמן שהוא עצמו קורץ לנערת-תסריט או מאפרת צעירונת ונעלם איתה במלון לפי-שעה הקרוב ביותר. אילן גדל כשהוא מאשים את עצמו שסייע לבגידה באמו (שיודעת הכל ולא אומרת דבר), ומאבד בדרך גם את אחותו שבורחת מהבית, עוזבת את הארץ ולא חוזרת (האב המתחשב זיין גם שתיים מחברותיה הטובות). סופו של האב היה עלוב: מחלת כבד הפכה אותו לגוש ספוגי שמתקשה לזוז לבדו, וגיל ההתבגרות של אילן עובר עליו כשהוא מטפל וסועד את אביו הגוסס עד מותו. ענת, האישה שאיתה התחתן, הייתה בהתחלה כל מה שביקש: חרמנית בדיוק כמוהו. אבל מרגע שנכנסה להריון היה ברור שמשהו השתבש. הילד שנולד להם, מיכאל, דומה בחיצוניותו לאב המת ומתברר כחצי-אוטיסט עם התפרצויות אלימות יומיומיות. גם בנם השני, ה"תקין", המתוק, לא יכול לאחות את השבר המשפחתי שלהם.
אביו של דני, בעל חברת פוליש מראשון לציון, נעלם כשדני היה ילד קטן. פשוט נעלם ולא הותיר זכר, משאיר מאחוריו אישה בת 35 ושני ילדים שלא התאוששו מעולם. את אשתו הוא דווקא אוהב מאוד אבל מהרגע בו חדר אליה לראשונה בליל הכלולות התברר שאין לה שום עניין ביחסי מין איתו. היא שונאת את זה, נגעלת מזה, ורק מחכה שזה ייגמר כבר. בתם הבכורה נטע בת ה-14 מנהלת קשר עם חייל, כולל יחסי מין מלאים, בהסכמתם הכפויה של דני ואשתו שפוחדים לאבד את הילדה. הבת הצעירה סיוון פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה) חמורה והיא נעלמת לתוך עצמה.
אמה של גליה השמנה מאוד מספרת לה מאז ינקותה כמה קשה הייתה הלידה שלה בגלל שהיא, התינוקת, הייתה כל כך שמנה שכמעט גרמה לה למות במהלך הלידה. בכל יום מחייה שומעת גליה הערות נבזיות מהוריה ובעיקר מאמה, שיודעת בוודאות שהשומן של גליה הוא הבעיה הגדולה ביותר בחייה וכל עוד אינה נפטרת ממנו לא תוכל להצליח בדבר. גליה דווקא מצליחה למצוא בן זוג שאוהב אותה כמות שהיא, אבל התיעוב העצמי נוכח בכל רגע בחייה- בעשר שנות נישואין לא הסכימה גליה להדליק את האור או להסיר את השמיכה בזמן שהיא ובעלה מזדיינים. את בנם המשותף בעלה מתקשה לרחוץ באמבטיה, ולדעתה של גליה זה בגלל שהבן שלה דומה לה במבנה גופו: לבן מאוד, מנומש, שמן ושופע מחמדי קפלים מתוקים, נשי כמעט.
זוהר איבדה את אמה בדרך מאוד לא מקובלת בירושלים החילונית-אך-שמרנית: אמה עזבה את הבית עם גבר אחר ונעלמה, מותירה אותה עם אב היפוכונדר שנאחז בה כמקור האושר היחיד בחייו (וכמה החובה לשמר את האושר הזה של הורה יכולה להכביד על הילד!). בגלל שלכאורה אפילו אמה לא ראתה בה סיבה מספיק טובה להישאר ונטשה אותה, זוהר מרגישה שאינה ראויה לאהבה. עד כדי כך שכאשר היא מצליחה לשכנע איש בשם יונתן שיעשה לה ילדה (ללא הכרה באבהותו, כהצעתה) ואפילו לעשות זאת בזיון ולא בהפריה מלאכותית, היא מתנזרת ממין בארבע השנים שלאחר מכן. בכל יום היא מייסרת את עצמה במחשבה שההחלטה להביא לעולם ילדה בלי אבא הייתה עוול נוראי לילדה, חוסר אחריות ובעיקר אנוכיות שלה שתדפוק את חיי הבת שלה לנצח.
כל אלה מגיעים יום אחד, רביעי בערב, לפגישה אצל מטפלת קבוצתית להורים בשם עלמה, ששמעו עליה נפלאות. כתבו עליה בעיתון, דיברו עליה בטלוויזיה, היא הסמכות החדשה והגורו של ההורים ה"לא מספיק טובים". בנקודה זו נפתח הספר, ברגע שבו מתבקשים חברי הקבוצה לשאת מונולוג שבו יספרו מה עובר להם בראש כשהם חושבים על המילה "אבא".
המונולוגים מצוינים. כל דמות והנכות הרגשית שלה עוברת בדיוק. וגם התקשורת בין חברי הקבוצה. הדמות האניגמטית של עלמה נדרשת בשלב הזה, כי בכל דמות טיפולית ישנה חידה (אני מספר לך על עצמי ולא יודע עליך כלום, יותר מזה- אסור לי לדעת עליך כלום). חלקם נרתעים ממנה, חלקם כמעט מתאהבים בה ואפילו ממש. ובכל זאת, תחושתי בסיום הקריאה הייתה של אכזבה מסוימת, שכן נדמה שהסגירה התבצעה בחיפזון מבלי להתייחס לכל הדמויות. מובן שאין צורך "לפתור" את כל הקונפליקטים ולסגור את כל המעגלים, אבל גם אי סגירת מעגל היא התייחסות, בניגוד להתעלמות מדמות מסוימת שעד אותו רגע הייתה דומיננטית מאוד ופתאום איננה בסיום הספר, כאילו הייתה משנית בלבד. גם החידה של עלמה המטפלת נפתרת לכאורה אבל רק מצד אחד- הצד של חייה האמיתיים והדילמות שלה מחוץ למסגרת הטיפול. תעלומת הרגשות של המטופלים אליה לא מעובדת עד הסוף. ומה עם הילדות של דני? הבולימיה? ומה פתאום האונס הישן ההוא נשלף מהעבר כדי להצדיק את הדחייה שהוא חש מגליה השמנה שאיתו בקבוצת התמיכה? דווקא אונס? דרמה גדולה כל כך, כדי להצדיק משהו לא מסעיר כמו דחייה פיזית. ואיך זה קשור לבנות שלו? אה, לא קשור? והילד של אילן, המטורף, האלים? ומה עם הבת של זוהר, תידפק מהחד-הוריות של אמא שלה?
זהו ספר בשל ומדויק מאוד כמעט עד לסופו. אולי יכול היה להסתיים בצורה הוגנת יותר כלפי הדמויות המצוינות והאנושיות מאוד שבו. כלפי הקוראת (אני) שחיכתה מאוד לספר הזה. בנוסף, סיבוב הגהה רציני מאוד דרוש לקראת הדפסת מהדורה נוספת. כמות שגיאות הכתיב/הקלדה לא נסלחת, במיוחד לא בהוצאה משובחת וידועה בקפדנותה כמו "עם עובד".
רביעי בערב/יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011
נועה אסטרייכר | אחת העם 