ימי הביניים

האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.

אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.

חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.

כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.

מבנה ציבור נטוש, דטרויט

אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.

ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.

אין מסקנה לפוסט הזה.

 

מודעות פרסומת

מוכרחים להיות שמח

מה יפה היא תקופת החגים. קרירות סתווית נושבת בכול, מסחררת עלי שלכת כתומים וצהובים מן המדרכה אל הכביש. מאפים מתוקים תופחים בתנורי הבתים, וניחוחם מסתלסל מן החלון הרחובה. ילדים צוהלים מצמידים את אפיהם הקטנים לחלונות הראווה המרהיבים של החנויות הבוהקות באור יקרות, זבנים לבושים בצבעי החג מקדמים באדיבות לקוחות המשייטים להם מעדנות בין מדפי הצעצועים לאגף כלי הבית, ובבתים משפחות מאושרות יושבות סביב האח, אבא ואימא שותים ליקר ביצים בעוד הילדים מתחרים ביניהם בפתיחת המתנות הניצבות מתחת לעץ האשוח בסלון. המסך משחיר לאטו, תזמורת פוצחת במנגינה סוחפת, כתוביות רצות, סוף.

קונים לקראת החג.

קונים לקראת החג. צילום ארכיון: יוסי אלוני

ככה זה תמיד: הגויים יודעים לעשות שמח, ואילו אצל היהודים מוכרחים להיות שמח. אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה עובר לו בראש בתקופת החגים, סביר להניח שתשמעו ממנו שרשרת נהמות, ובה המילים "אוכל", "פקקים", "חמותי" ו"יאללה שייגמר כבר".

אולי זה משום שהחגים סמוכים כל כך לחופש הגדול, שהמשפחה הישראלית יוצאת ממנו סחוטה, מזיעה ומרוששת. אולי מזג האוויר ההפכפך (ארבעים מעלות בצל וגשם לפרקים) ואולי העובדה שאיננו אוהבים להצטופף סביב שולחן אחד עם אנשים שמזכירים לנו איך ניראה אחרי שנשמין ונקריח. כך או כך, למרות הסבל המתוקשר והקיטורים הרבים, מעטים האנשים שמעזים לוותר על הטקס הישראלי כל כך הזה של ארוחת החג ונגזרותיה.

היחידים אשר מצליחים להיחלץ מטבעת החנק המשפחתית מתויגים אוטומטית כסוציומטים, רווקים בכפייה, קמצנים או סתם רשעים. הרי לא יעלה על הדעת שאדם שפוי יוותר מרצונו על הזכות להידחס למכונית מליסינג עם מקבץ אקראי של שארי בשרו ולהיתקע אתם בפקקים של ואדי ערה. מה אמרת? את לא באה אלינו לחג? מצחיק מאוד. עכשיו תיקחי נייר ועט ותרשמי בדיוק איזו פשטידה אני רוצה שתביאי אתך.

מלבד הפוטנציאל המשפחתי הנפיץ והייחודי כל כך לעם היהודי בארץ ובתפוצות, אימצה התרבות הישראלית את מנהג ההפרזה בקניית מתנות לחג. אורגיית השופינג הזו, שבסרטים אמריקניים מצטיירת כחוויה על-חושית המשלבת פריטים מעוצבים ואריזות מתנה מוזהבות, נהייתה בגרסה הישראלית משהו המזכיר יותר פלישת ארבה. נחילים עצומים פושטים עם שחר על שדות הרכש, מחככים את מחושיהם בחמדנות, ופוצחים בזלילה רעבתנית של כל דבר שרץ לא מהר מספיק. ספרים, צעצועים, דיסקים – הכול נבלע במלתעותיו האכזריות של הקונה הישראלי המצוי, ובסוף היום החנויות נראות כמחסן מאובק ונטוש. המדפים ריקים, ניירות מושלכים על הרצפה, סדקים פעורים בקופה הרושמת.

כמוכרת בחנות ספרים, נקרתה בפניי השבוע ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות מטווח אפס באסון שנקרא "קניות לחג". החנות שאני עובדת בה ניצבת בטבורו של רחוב שהיה אופנתי בעבר אך כיום משמש בעיקר מרבץ לרשתות הגדולות שהשתלטו עליו בשנים האחרונות. קהל הקונים מורכב מלקוחות שכונתיים ומתיירי פנים, המגיעים אל העיר הגדולה כדי לקנות בה בדיוק את אותם דברים אשר יכולים היו לקנות בסניף הקרוב לביתם.

יומיים לפני החג נשבר הסטטוס קוו. כמיליון ושלושים אלף לקוחות צבאו על דלתות הסניף הצנוע שלנו, מאיימים לרסק את הזגוגית אם לא נמציא להם כאן ועכשיו את הספר שביקשו כמתנה לגיסתם מצד הדודה. הרוב המוחלט של הלקוחות השתייך בבירור למין הנשי, והניסיון לסווג אותן לטיפוסים היה יכול לתת תעסוקה שנתית לכל אנתרופולוג.

ראשונה מגיעה הלחוצה. הלחוצה דופקת על דלת החנות כעשרים דקות לפני שעת הפתיחה. כשמסמנים לה להמתין היא מתחילה לטלטל את הידית בהיסטריה ולנפנף בגפיים. ענן קיטורים מלווה את כניסתה לחנות: "אתם פותחים ממש מאוחר, ואני ממהרת. תביאו לי את כל מה שכתוב ברשימה". הרשימה שלה, איך לא, כוללת כארבעים שמות של ספרים, חמישים אחוז מהם טרם הגיעו לחנויות ("אבל קראתי על זה אתמול במוסף!"), ואילו השאר – הדפסתם הסדירה הופסקה לפני שנים עקב חוסר ביקוש.
בנקודה זו תגלה הלחוצה פתאום שיש לה שפע של זמן, ותבלה את השעתיים הקרובות בהרצת צוות המוכרים ובאיסוף ערמות מוצרים ליד הקופה. לבסוף תזנח הכול, תמלמל: "טוב, אני לא אוהבת לבחור מתנות בלחץ", ותצא מהחנות בלי שום פריט, בדרכה אל הקרבן הבא.

זמן קצר אחריה תגיע הכרטיסנית. הכרטיסנית קיבלה את שמה בזכות אוסף כרטיסי האשראי המרהיב בארנקה. היא עשירה מאוד, בדרך כלל מנישואים ולא מעבודה, ונהרות הכסף הזורמים אל כיסיה והחוצה מהם אינם מפריעים לה לדרוש הנחות מופרכות ולהתמקח ליד הדלפק כמו נולדה לבסטיונר ולא למשפחת קבלנים. הכול הולך אצל הכרטיסנית: היא תישבע שבסניף אחר של הרשת כבר נתנו לה הנחה, תדרוש לדבר עם המנהלת, תעכב את התור הארוך ממילא, ותאיים לקנות אצל המתחרים. "מה זאת אומרת, הרי יש לי קבלה שמוכיחה שכבר קיבלתי הנחה". אם תידרש להציג את הקבלה, תטיח הכרטיסנית יד מתוכשטת במצחה המנותח ותגיד: "אוי, התבלבלתי ביניכם ובין חנות אחרת". רגע לפני שהעומדים בתור מאחוריה קורעים אותה לגזרי בוטוקס היא תשלוף אחד מכרטיסיה המוזהבים, תשלם את מלוא הסכום בלי למצמץ, ותיעלם ללא מילת התנצלות.

מובן שישנן גם לקוחות נדיבות עד אין-קץ, דוגמת הסבתא אשר מגיעה לקופה עם ערמת פריטים בגובה מגדל אייפל ומגהצת את האשראי בלא אומר ודברים. מתנות לנכדים, היא אומרת, ובדיוק כשהמוכרת המותשת מחייכת אליה ומושיטה לה את השקיות הגדושות מתכרכמים פניה של הסבתא החביבה, והיא צולפת מבין שיניה: "אבל אני צריכה כל מתנה ארוזה בנפרד". לא מעניין אותה שמדובר ב-68 פריטים, לא מועד סגירת החנות ואף לא פרץ דם ספונטני שנולד ממפגש בין זרועה הימנית של המוכרת לחותכן הסלוטייפ שעל הדלפק.
לאחר שכל המתנות ארוזות והמוכרת מפרפרת על הרצפה ממחסור בחמצן, עוד נשמע קולה של הסבתא: "אבל בובהל'ה, ככה אי-אפשר לראות מה יש בפנים. בואי תפתחי כל עטיפה בזהירות, ואז תרשמי לי מבחוץ בפתק". שיהיה לכולנו חג שמח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.10.2009