עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון:

שריפה, אחי (פורסם ב"הארץ" 13.8.2015)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל. אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר, או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.

כ–8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים — אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית, או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

מה הן מטרות הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם — אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים — שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו — ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם — בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט.

קחו דוגמה מפולארד — אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לבנימין נתניהו באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו, באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?

פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה חשובה יותר מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית, שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ, הכל בדרכי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.

אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.

מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה — קצת שמן זית זך, והכל ילך חלק.

תכניסו טוב־טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף, כמו פולארד.

אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון־ואלי, ואיך הסבא־רבא שלכם הגיע מאודסה ב–1889 ובזיעת אפיו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר: בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

*מתוך השיר "חיילים אלמונים" מאת אברהם 'יאיר' שטרן

הטקסט פורסם במדור הדעות של "הארץ", 13 באוגוסט 2015

נפתלי בנט ומלחמתו במציאות (פרסום מאוחר)

אחד מדפי הפייסבוק שאני מקבלת ממנו עדכונים שוטפים הוא הדף של "שוברים שתיקה", הארגון אשר מציג עדויות של חיילים קרביים לשעבר, ששירתו בשטחים, על פשעים שביצעו נגד פלסטינים.

מרבית המגיבים לפרסומים אלה שומרים על דפוס צפוי: הם קוראים לפעילי הארגון "בוגדים", דנים אותם למיתה וטוענים שכל מלה שיוצאת מ"שוברים שתיקה" היא שקר הממומן על ידי עמותות שמאל וממשלות זרות.

במקרה של "שוברים שתיקה", הייאוש שמעוררות בי תגובות כאלה מתחלף בפליאה אמיתית: הרי לפי אמת המידה הלאומנית־ישראלית, מקימי הארגון ומוסרי העדויות בו עונים לקריטריונים של גיבורי ישראל הראויים להינשא על כפיים: חיילים קרביים אשר שירותם הוקדש כולו לשמירה על ביטחונם של המתנחלים. ואולם, מתברר שאזרחים ישראלים אשר מקבלים בלי היסוס את גרסת דובר צה"ל מסרבים בעקביות, בחרון קדוש, להאמין לעדותם של חיילים – רק משום שאלה העזו לספר להם על המציאות.

אותו חרון קדוש בדיוק ניכר בנפנופי הידיים ההיסטריים של נפתלי בנט במליאת הכנסת, לאחר נאומו של ראש הפרלמנט האירופי. "לא נקבל הטפת מוסר שקרית", קרא בנט, “ועוד בגרמנית!" מה כבר אמר ראש הפרלמנט? הוא שאל בזהירות אם נכונה השמועה שהקצאת המים לפלסטינים בגדה פחותה משמעותית מזו שניתנת למתנחלים. כמו כן, מילמל הגרמני הנכבד משהו בדבר המצור על עזה. בנט, המסרב להכיר בגבולות 67', הרגיש שנחצה כאן גבול ויצא בסערה מן האולם, תוך שחברי סיעתו פוצחים בזעקות בדבר הזכות האלוקית של היהודים על הארץ.

דבריו הזהירים של ראש הפרלמנט היו פתית מיקרוסקופי מהמציאות בשטח, אך המשא היה כבד מדי בעבור בנט ומרעיו. משונה – הם קרסו דווקא ברגע שבו היתה להם הזדמנות להתגאות במעשה ידיהם, בהצלחת מפעלם:

דו"ח של הבנק העולמי קבע כבר ב–2011, שחלוקת המים ליישובים בגדה המערבית עומדת על יחס של 80:20 לטובת ההתנחלויות; הצינור הישראלי שמזרים מים לכרמים ולבריכת השחייה של התנחלות סוסיא, למשל, עובר אמנם באדמות סוסיא הפלסטינית אך לא משקה אותן; לאחר שצה"ל הרס כ–30 בארות באזור סוסיא, הפלסטינים נאלצים לרכוש את מי השתייה שלהם מישראל, בג'ריקנים שהם ממלאים מ"עוקב" מים קטן, שמגיע בערך פעם בשבוע.

ומה לגבי המצור על עזה? זה שהספינה מאווי מרמרה ניסתה לשבור? ובכן, לחינם הסתערו לוחמי השייטת, לחינם נהרגו תשעה טורקים, לחינם תשלם ישראל כ–20 מיליון דולר פיצויים: מתברר שגם המצור הוא בדיה אנטישמית.

מדובר באותו מצור שהשבוע הודיעה ישראל לטורקיה, כי היא מסרבת לבטלו.

קראתם נכון. זוהי עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל: אין שום מצור – ואנחנו לא מתכוונים להסיר אותו.

*********

(פורסם בעיתון "הארץ" ב-14.02.2014. משום מה לא העליתי אותו גם לבלוג בזמן אמת. נדמה לי שאנחנו – מלבד הדריכה במקום – גם ממש מתחילים לחזור אחורה בזמן ולכן נראה לי שמועד הפרסום המחודש הולם את התוכן. 16.1.16)

"לעולם לא עוד" (בכפוף לתקנון)

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ" בערב יום העצמאות, 21.4.15.

בשבוע שעבר, בחיפושי אחר דירה להשכרה במצב סביר, פניתי בפייסבוק לבחור בשם נמרוד, שכתב כי הוא עוזב דירה באזור מגורי ומחפש שוכר שיחליפו. "היי, אפשר לקבל פרטים על הדירה?", כתבתי. נמרוד החליט כנראה להציץ בפרופיל שלי ברשת החברתית, ולאחר שהסיק את המסקנות, שלח לי הודעה: "דירה יפה, משופצת, פרקט, עורפית ושקטה. בניין של חבר'ה צעירים יחסית. אבל אין סיכוי בעולם שתיכנסי במקומי: לכי לעזה לחיות עם הערבים שהם, מסתבר מהעמוד שלך, יותר בני עמך ממני (איש מילואים לוחם, ועוד בגזרת עזה…). מקומך בבאבי־יאר".

חלפו כמה ימים, וערב יום השואה הגיע. "קאפו, אנשים כמוך היו צריכים להישרף באושוויץ", כתב לי בפייסבוק בחור בשם נוי, בתגובה לפוסט ששיתפתי על הריסת בתים בכפר הלא מוכר דהמש ליד רמלה. שמו המלא של נוי היה גלוי לעיני אך את פניו לא יכולתי לראות, כי את תמונת הפרופיל שלו ברשת החברתית הוא החליף לתמונה ובה טלאי צהוב עם המלה Jude. אתם מבינים, אדון אלון לא רצה לפספס את ההזדמנות להודיע לכולם שהוא זוכר ולא שוכח. "יא בת זונה, בגנים שלך בטח יש איזה קצין נאצי ששכב עם פולנייה", כתב לי זמן קצר לאחר מכן שלומי, אשר פניו היו גלויים אך את דף הפייסבוק שלו מילא ב"לעולם לא עוד" ותמונות מוכרות מבוכנוואלד.

"את כמו חנה ארנדט הזונה שהיתה מאהבת של היידגר הנאצי", כתב עידו, שבראש הדף שלו הציג סרטון מהאנדרטה בברלין תחת הכותרת "זוכרים את הנספים". אריאל כהן כתב: "בגלל אנשים כמוך היתה שואה", והוסיף: "אנשים כמו נועה הם בכלל ספק יהודים, תערובת של התבוללות עם נוצרים". הגולש שי סמי הציע: "אויתנזיה (המתת חסד) זה פתרון טוב למחלה הסופנית שלך" — כמה דקות אחרי שהפציר בחבריו לפייסבוק לתרום לניצולי שואה נזקקים. אם לא הייתי שומרת צילומי מסך והעתקים של הפנינים האלה, לא הייתי מאמינה לעצמי.

ברשת מסתובבת כבר כמה שנים קריקטורה מוצלחת של המאייר הישראלי מיש רוזנוב. באיור נראה ענק, בריון ירקרק שעל שריריו השעירים מקועקעות הכתובות "ערבי טוב זה ערבי מת", "מוות לסודנים", "תנו לצה"ל לכסח" ועוד. הבריון מניף את זרועותיו לראווה מול הראי, שממנו ניבטת אליו תמונתו של הילד היהודי מגטו ורשה, ידיו החלושות מורמות בכניעה. התגובות שציטטתי פה הן רק טיפה באגם עכור ומזוהם שבו שמאלנים (אם לצמצם את ההגדרה למינימום) נאלצים לשחות ומנסים שלא להיאכל בידי טורפים אלימים, וזה כשאנחנו לא מתגוננים מאלותיהם ואגרופיהם בהפגנות.

זו לא תופעה חדשה. שום ערוץ טלוויזיה לא יפתח אתה את מהדורת שישי, אבל היא פה כדי להישאר: אנשים שהפכו את הטלאי הצהוב לשריון קשקשים או לכלי נשק שבו הם מאיימים לחסל אותי ושכמותי. אין לי ספק שאם נפשפש בעברם הלא רחוק של כמה מהטיפוסים הללו, נגלה שהם השתתפו במסע לפולין בתיכון, עטו את דגל ישראל כגלימה והזילו דמעה בעודם מזמרים "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" באחד ממחנות ההשמדה.

ואחרי כל זה, הם שולחים אותי למות בבאבי־יאר או להישרף בקרמטוריום. המשמעות המיידית היא, שהם אינם רואים בעיה בעצם קיומם של תאי גזים או משרפות, אלא רק בשימוש בהם נגד יהודים (כלומר, יהודים מסוגם. אני, למשל, לא ראויה לבוא בקהלם כיוון שאני מאמינה שיהודים אינם נעלים על ערבים או על כל עם אחר, ושיש לסיים מיד את הכיבוש הצבאי והאזרחי של העם הפלסטיני).

ה"לעולם לא עוד" מקבל כוכבית קטנה של "בכפוף לתקנון". אנחנו נזכור ולא נשכח — אבל אם תערערי על הנחות היסוד שלנו בדבר התנהלותו הצודקת של העם הנבחר בארצו ועל זכותו לכבוש באלימות ולמנוע את חירותו של עם אחר — נמית אותך. ואת כל זה נעשה עם טלאי על החזה ודמעה בזווית העין, כי לא קל להיות יהודי צודק וקדוש.

כשאני קוראת תגובות והודעות כאלה, אני מבינה שזה כל מה שנחרת ונקלט אצל רבים מדי בישראל בעשרות שנים של "לימודי שואה" ומסעות לפולין: שואה זה רע — אבל תכל'ס, יש כאלה שמגיע להם.

הכל בגלל השמאלנים האלה (פורסם ב"הארץ", 5.10.14)

"לא ברור מדוע דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם מתקשים כל כך להשלים עם פסק דינו של הבוחר, שהעלה לשלטון ממשלה שאינה לרוחם”, כתב משה ארנס במאמר שפורסם השבוע מעל דפי עיתון זה (VOX POPULI, 30.9.14). 

ארנס, כמו רבים מדובריו הרהוטים של הימין, בוחר לנסח לעצמו ולקוראיו מסקנה קלה לדקלום: תראו את השמאלנים, הדמוקרטים הגדולים, רק בוחרים מישהו לא משלהם והם שורפים את המועדון.
אלא שבכך, במקום להתמודד ברצינות עם הטענות כלפי נתניהו וממשלתו, משמש ארנס כשופר נאמן של זעקת השבר הימנית הנצחית, שהגיעה לשכלול מירבי בכהונות נתניהו – "השמאל מפריע לנו לשלוט". יתרונה העיקרי של שיטה זו הוא מתן תירוץ מוחץ ותקף-תמיד לחדלונו המוחלט של הימין.
ניסינו לפתור את בעיית מבקשי המקלט מאפריקה, אומרת הממשלה לציבור, אבל בג"ץ קבע שכליאת אנשים ללא משפט בשל צבע עורם אינה חוקית. רצינו לתת לצה"ל לנצח, אבל המלשנים הביאו את החברים הנודניקים שלהם עם המצלמות מארגוני זכויות האדם. ביקשנו לבנות בתים בכל הארץ כדי להוריד את מחירי הדיור, אבל השמאל רץ לבכות לאובמה בכל פעם שדחפור בשומרון עשה רעשים של סטארטר.
ממש כמו פך השמן שהספיק לשמונה ימים, כך – מעשה ניסים! – מספיק כוחו המדולדל והמתפורר של השמאל הישראלי לשתק למשך שלוש קדנציות את ממשלת נתניהו, על שריה, ח"כיה והצבא הסר למרותה.
“תפנימו", אומר ארנס, “הימין בשלטון".
אך מי שבאמת צריך להפנים זאת אינו השמאל – כי אם הימין עצמו.
הרי מעמדו של נתניהו מבוצר ובטוח. בעת מבצע "צוק איתן” התייצבו אפילו נציגי האופוזיציה בכנסת לימינו: בוז'י הרצוג חיזק את ידיו בתקשורת. במפלגת מרצ העזו לארגן הפגנה נגד המתקפה בעזה רק לאחר שזו כבר הסתיימה. בידי הממשלה הנוכחית יש כוח בסדר גודל שלא נראה מאז ימי מפא"י של בן גוריון. ומלבד כוחה המוחשי היא גם זוכה לתמיכתו המוסרית, בין אם בשתיקה ובין אם בעידוד נלהב מהיציע, של האזרח הישראלי הממוצע. המסדר יתיישר לימין – ימין שור!
ואף על פי כן נתניהו, אמן הקמפיין וההיבחרות, האיש שבהבל פה מחליף את נושא השיחה החם ברחוב הישראלי – אתמול איראן, היום דאעש – משותק בכיסאו.
אם ירצה, יוכל לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולממש את אפשרות הנורמליזציה עם כל מדינות ערב. אם רק יחליט, ביכולתו להגשים את חלומותיו הפרועים ביותר של הימין: סיפוח הגדה, כיבוש עזה, בניית בית המקדש. איש לא עומד בדרכו – אך החלטה אין.
אז איפה התוכנית, שואל השמאל את הימין. מה השלב הבא? טרנספר לערבים? קבלת היוזמה הסעודית? מעגל מתופפים אוזבקי? מה שתחליטו – נסתדר, או לפחות נוכל לדעת מה עומד על כף המאזניים ולשקול את צעדינו לעתיד. אבל רבאק, תחליטו כבר ותעשו משהו! כל הכוח הזה – וכלום?
למזלו של נתניהו, רוב הישראלים לא דורשים תוכנית. הם מסתפקים בנאומים בעצרת האו"ם. נכון שהמצב בקאנטים ואין לנו מושג מה יהיה מחר, אבל הכל בגלל השמאלנים האלה, שמסרבים להפנים שהימין בשלטון.

המאמר פורסם ב-5.10.14 במדור הדעות של עיתון "הארץ"