בתאגיד לא צריך תרבות – מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם (פורסם ב"הארץ" 21.6.15)

פורסם ב"הארץ", 21.6.15 

בכל פעם שהכותרות מבשרות על תוכנית לרפורמה בענף כלשהו בישראל — דיור, גז, חשמל — נזעקים הברונים השודדים, ומאיימים "ניקח את העסקים שלנו למקום אחר". בשבועות האחרונים נשמע טון דומה במעגלי "ברנז'ת התרבות והאמנות". אם תשתיקו אותנו, אומרים רבים, נעוף מפה. נראה איך תסתדרו בלי תרבות ואמנות.

אם מחר יפתחו בשביתה ללא תאריך סיום כל מוסדות התרבות בישראל — מי ישים לב? מה יקרה אם בתי הקולנוע ייסגרו והתיאטראות יוחשכו? אם יבוטלו אירועי "לילה לבן" בתל אביב, פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, פסטיבל מדיטרנה באשדוד, פסטיבל המשוררים במטולה, פסטיבל ימי זמר בחולון, פסטיבל המחולות בכרמיאל, ופסטיבל עכו? אם ייסגרו כל אולמי ההרצאות? מה יתרחש אם ערוצי הטלוויזיה ישדרו אך ורק רצף של מהדורות חדשות, מנוקד בפרסומות — לא סרטים, לא סדרות, לא תוכניות, כלום?

לא יקרה דבר — כי בישראל 2015 תרבות נתפשת כמוצר צריכה בקטגוריית הפרימיום. כלומר — מותרות. גם בשל מחירו הכבד (כרטיס למופע בפסטיבל ישראל או ארוחה לשלוש נפשות?), וגם כי בשביל לעצור לשעה וחצי ולחשוב על משהו שאינו דאעש או המינוס בבנק נדרשים ריכוז והתעלות — ובעיקר אוויר לנשימה, שיספיק ליותר מחצי דקה בלי להשתנק מחרדה.

תרבות עלולה גם לטמון בחובה מסרים חתרניים שאינם עולים בקנה אחד עם דף המסרים היומי מלשכת ראש ממשלתנו הנצחי, שמשוכפל ומופץ במאות אלפי העותקים של "ישראל היום", ובשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2 ולעתים (בעיקר בנושאי ביטחון) אף בערוץ 10. תרבות אמורה — באופן אידיאלי — להיות פצצת מחשבות מתקתקת. כזו שגורמת לנדודי שינה, לספקות, אפילו לכעס.

שרת התרבות. צילום: אורן נחשון ל"הארץ"

ופה? התיאטראות הגדולים עסוקים בבידור, בעיבודים מתחנפים ובמכירת כרטיסים לוועדי עובדים. שירי מחאה? אפילו אביב "דור מזוין" גפן מכר את נשמתו לפני שנים לפריים־טיים של ערוץ 2, והוא פופולרי מאי פעם. קולנוע ישראלי? היו כמה סרטים שביקשו להציג אמירה חברתית או פוליטית חריפה, אך ירדו במהירות מהמסכים. בסרטים דוקומנטריים צופים מעטים. הטלוויזיה היא צלחת פטרי סוחטת דמעות, ועל מצב הספרות והשירה אין מה לדבר: כולם כותבים — מעט קוראים. כמה ישראלים באמת מבקרים בגלריות ובמיצגי אמנות — מלבד הורים שמנסים להעביר עוד שבת בהפעלות חינמיות במוזיאון?

למי אכפת מ"תרבות" כזאת? למה שלמישהו — מלבד יוצריה — יכאב אם היא תיעלם? ומי אמר שכולם צריכים, רוצים או חייבים תרבות?

הדוגמה הכי קיצונית למצב שבו ענף שלם נמחק מבלי שהציבור יתרעם על כך נמצאת בעיתונות המודפסת. מלבד המשבר העולמי שזו חוותה מאז כניסת האינטרנט לזירה, בישראל נדרסו העיתונים תחת גלגלי קלנועיתו של איל־הקזינו שלדון אדלסון וביטאון לשכת ראש הממשלה שלו. אחריו, בצניחה חופשית, ירד תהומה "ידיעות אחרונות", פעם עיתון אמיתי, שכיום הדבר היחיד שמבדל אותו מהחינמון הוא שנאתו לנתניהו. הלאומנות הצעקנית, האתנוצנטריות, הצדקנות, החנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר — הכל שם, באותיות גדולות ואדומות על רקע שחור, מנוקד בצילומים חושפניים וב"ראיונות" עם דוגמניות.

שלדון אדלסון. צילום: רויטרס

לאף אחד זה לא מזיז. עם ישראל אינו מטומטם: הוא יודע שהחינמון הוא שופרם של אדלסונתניהו, הוא מריח את האינטרסים אצל נוני מוזס. הוא יודע — ופשוט לא אכפת לו. העולם האנטישמי כולו נגדנו, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, העם היהודי הוא העם הנבחר — וזהו. בשביל מה צריך כלי תקשורת שיערערו על הקביעות האלה, סתם בשביל לעצבן? עדיף לקרוא חדשות טובות על עצמנו וחדשות רעות על הגויים שעומדים עלינו לכלותנו. ומי שחי בשלום בלי עיתונות חוקרת ודוברת אמת — ימשיך לישון בשקט גם בלי תרבות ואמנות.

ישראל של הקיסר נתניהו הראשון התפרקה מיוזמתה מכל חובותיה כלפי אזרחיה. החברה הישראלית נהפכה לחברה בע"מ. תאגיד. ובתאגיד — אין צורך בתרבות. מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם.

ישראל היא מדינה כובשת ומתבהמת, ששולטת באלימות בעם אחר כבר חמישה עשורים. שום הצגה או פואמה לא תכסה על כך. הגיע הזמן שהאמנים הרמוסים, העניים והעייפים מתחנונים ירפו מאשליותיהם ויפסיקו להיות עלה התאנה הליברלי של משטר ושל עם שאינם רוצים בהם ושלא יבחינו בהעדרם.

ימי הביניים

האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.

אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.

חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.

כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.

מבנה ציבור נטוש, דטרויט

אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.

ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.

אין מסקנה לפוסט הזה.

 

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

טור פרידה

אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.

***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.

פלסטלינה: נועה אסטרייכר

ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה

***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.

***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.

***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.

החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.

***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.

קפה התחתית

בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר

לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".

***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.

***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.

קפה התחתית

התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה

***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.

ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.

פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011

קו התפר

בואו נתבונן שוב בסערה שהסתחררה בכוס התה הטלוויזיונית בעקבות התאונה שאירעה בשידור 'האח הגדול'. מה היה שם? עורך יושב בחדר הבקרה, מתכונן לשידור קטע עם אחת המתמודדות. לפתע משתלט עליו הילד הרע וגורם לו לפלוט התייחסות מינית, בהמית ומשפילה כלפי אותה מתמודדת. סליחה, זה לא היה ככה. מה שהיה שם זה גבר בעמדת כוח מול אישה בעמדת חולשה: היא נמצאת בחדר מלא מצלמות, לאחר פרק זמן ארוך בו היא כלואה (מרצונה) בחלל אחד עם קבוצת אנשים שנבחרה במטרה מכוונת לעקור זה לזה את העיניים או התחתונים. הוא יושב בחדר מוגן, רחוק מעין הציבור והמתמודדים, מרופד בביטחון שמעניקה לו האנונימיות. מה שהוא אומר או עושה לא שונה ממה ששאר צופי 'האח הגדול' אומרים או עושים כשהם יושבים מול המסך.

בהבדל אחד: הוא העורךהאיש שאחראי להימצאותה של המתמודדת בתכנית. ועוד דבר: המיקרופון שלו היה פתוח. קשה לי להאמין שמילותיו של יורם זק כלפי אותה דנה חורגות מהיחס הרגיל שמעניק צוות התכנית למתמודדים. איזו סיבה יש להם לנהוג בזהירות? הם נסתרים מהעין ומהאוזן, הוראותיהם מניעות מצלמות ויוצרות מניפולציותהגרסה המודרנית לחוטי המריונטה. אם המיקרופון לא היה נותר פתוח, הסטטוס קוו של המשולש צופיםמתמודדיםעורכים לא היה מופר, ולעולם לא היינו נחשפים לפן הזה של התכנית. ברגע אחד נתגלה צידו הפנימי, צד התפר של 'האח הגדול'.


נדמה שיותר מהכעס על ההתבטאות המחפירה של זק, ישנה תרעומת על הגילוי. כמו זוכה חידון טריוויה שמתברר בדיעבד שקיבל את השאלות מראש, כמו סימני מתיחה בוטים מדי על פניה של כוכבת קולנוע נערצתאנחנו לא רוצים לדעת. רובנו מעדיפים לקבל מינון מדוד של 'מאחורי הקלעים', סיור מודרך עם הצצות סנסציוניותבמידה לחייהם של אחרים, בלי הגועל נפש. תראו איך התייחסו פה לרומן בין דנה ספקטור לרן שריג: כל ערכי המשפחה לא יכולים לתרץ את המתקפה הזו על שני האנשים האלה, שחטאו בנורא מכל: הם העזו להראות לנו באמת מה יש שם, בחיים נטולי במאי, אחרי שהמפיק הלך הביתה. הם סירבו להיעלם לנו מהפרצוף גם אחרי שלחצנו על כפתור הכיבוי בשלט. רציתם להציץ לנו? לשחק לנו בחיים? לראות אותנו ברגעי השפל והשיא? בבקשה. קבלו.

ואנחנו נחרדנו. התפזרנו כמו יונים מבוהלות שהאיש שמאכיל אותן השתגע פתאום ובעט בצלוחית הגרעינים. לא רוצים לראות את התפרים.


למעשה, רוב הפרשות והשערוריות של השנה האחרונה היו כאלה שחשפו לעינינו את צד התפר של המציאות. פרשת גלנט מה היא אם לא חשיפת התפרים הגסים של הליך מינוי רמטכ"ל? פרישת אהוד ברקנחשפו התפרים שמחברים אותו ואת חבורת האינטרסנטים הקטנה שסביבו לכיסאותיהם. ענת קם? הטלאים הגסים שתופר צה"ל כדי לצפצף על קביעות בג"ץ בנושאים שבהם נוח לו לעשות זאת והחוט המחבר בקלות בין צו איסור פרסום לשופטת שהייתה תובעת צבאית במשך יותר מעשור. כל החוטים שמרקידים אותנו.

אנשים שיכולים להרשות לעצמם מתארגנים לחיים נטולי תפרים: מגדלי יוקרה שמהם רואים רק גגות וצמרות, לא אנשים, והכניסה והיציאה מהם לא מצריכה מגע או קשר עין עם האנשים שמתחזקים אותם: מנקים, מאבטחים, שומר בחניון. בקניונים ישנם מבוכישירות ואשפה שבהם מתרוצצים מאות אנשים בחלוקים עם סמל של חברות כוח אדם, תופרים שתי וערב עולם שאין להם חלק בו. כמות גדלה והולכת של אנשים מסתפקים בהצצה קצרה בכותרת עיתון שכל מטרת קיומו היא לרפד את כהונתו של ראש הממשלה. הם יודעים זאת, וזה לא משנה להם. בעלי ההון תופרים מעל לראשים שלנו עסקאות שלא נדע את פרטיהן, אלא אם ישתבשו במפתיע. קונים אותנו, מוכרים אותנו, מחכירים אותנו. שר הביטחון החליט לתפור מתקפה על איראן, והדבר היחיד שעצר אותו היה כמה דונמים עודפים בחצר של המועמד המועדף עליו. אנחנו יודעים את זה עכשיו, אבל תהיו בטוחים שמי שאחראי על הדברים האלה ידאג שנמשיך לדבר על העורך של 'האח הגדול' ומה שהוא אמר לדנה.

פורסם במדור 'פרשת השבוע', בכפולה הפותחת של מוסף תרבות, מעריב, שישי 18.2.2011