לפני מספר שבועות הייתי במופע של אביתר בנאי. המופע, באולם תיאטרון "גשר", פתח את סיבוב ההופעות שלו עם האלבום החדש והיה עדין וקשוח לסירוגין, כמו בנאי עצמו. הקהל היה מגוון: תיכוניסטים, זוגות חובשי כיפה ושביס, קבוצות של נשים בגיל העמידה, ותל אביבים בגיל שבין 25-35.
האווירה הייתה חגיגית, אבל כנראה לא חגיגית מספיק: צלצולי ניידים אמנם לא הפריעו להופעה, אבל אפילו בשירים השקטים והרגישים ביותר, כשהאולם החשוך נמלא קסם, תמיד היו מי שהחליטו שזה הרגע המושלם לצלם בסמארטפון.
אם גם אתם מחזיקים אחד כזה, ובאמת לא מבינים מה הבעיה, הנה הסבר קצר:
באולם חשוך (מועדון הופעות, אולם תיאטרון או קולנוע), הסמארטפון שלכם מאיר כמו זרקור משטרתי. גם אם אתם מצלמים בלי פלאש, או רק בוידאו – המסך מפיץ אור חזק מאוד על סביבתכם וגורם לכל מי שאתרע מזלו לשבת בשורות שמאחוריכם להביט ישר אליו. זה לא רצוני – זו תגובה של העיניים לגירוי ויזואלי פתאומי וחזק. וכך, במקום להתרכז ביופי השברירי שהתנגן על הבמה, מדי כמה שניות הוזנקו המבט והריכוז שלי אל מסך כזה או אחר. אולי יש לי פתיל קצר או סף גירוי נמוך מדי, אבל את ההופעה הזו סיימתי כשאני מותשת מהניסיון הכושל להתרכז במה שקורה על הבמה, במקום במלבנים המסנוורים שהונפו ללא הרף מפינות שונות באולם.
נחשו כמה כיף לראות הופעה מאחורי שמוק תורן כמו זה שבתמונה
ביקשתי יפה, התחננתי, בסוף גם נזפתי וזעפתי – וכלום. בנאדם בא להופעה של אביתר בנאי, משלם על כרטיס, ומתעקש לבלות את כולה כשהוא מביט באלילו המוזיקלי (שניצב על הבמה כמה מטרים בלבד ממנו) מבעד למסך מלבני זעיר. ההפרעה ליושבים סביבו ומאחוריו היא פרט שולי, מידע מיותר שאין לו שום עניין בו. ההתעלמות המוחלטת שזכיתי לה מהמפריעים אמרה רק דבר אחד: אנחנו מפריעים לך? תמותי.
הגישה הזו, שכזכור הופגנה באמצע אירוע תרבותי באולם תיאטרון מעונב, מאפיינת כיום חלק עצום מהמרחב הציבורי בישראל. אם עד לפני כמה שנים עוד היה נדמה שהערה למישהו תגרום לו להתנצל ואפילו לחדול ממנהגו הפסול, כיום שולטת תרבות ה"תמותו" ביד רמה.
דוגמאות לא חסרות: בתל אביב (אבל לא רק בה), קשה למצוא רחוב ללא ג'יפים ומכוניות יוקרה שחונים על לרוחב המדרכה ומאלצים הולכי רגל והורים עם ילדים בעגלות להסתכן בירידה לכביש כדי לעבור. אז מה? בעל הרכב היה צריך להגיע לאנשהו. לחפש חניה? לשלם לחניון? בשביל מה? יש מדרכה. למה מה יעשו להם?
התשובה היא, בכל המקרים, “כלום". מתי בפעם האחרונה ראיתם את הגרר החרוץ של העירייה מעמיס ג'יפ לקסוס? אני מנחשת שהתשובה היא "אף פעם".
אותו "כלום" נעשה גם בעניין הטוסטוסים, שמקצרים את הנסיעה ברחובות פקוקים או חד-סיטריים באמצעות דהרה מטורפת על המדרכה. אם שוטרים היו מוצבים ליום אחד בלבד בתחילתו ובסופו של הרחוב שלי, הדו"חות שהיו ניתנים לרוכבי קטנוע באותו יום היו סוגרים את הגרעון של משטרת ישראל ל-20 השנים הקרובות. ברחוב שלי יש בית ספר יסודי אחד ושני גנים, מה שלא מפריע לרוכבי הקטנועים לתפור אותו ב-80 קמ"ש על המדרכה תוך שהם צופרים להורים וילדים מבוהלים – שיזוזו!
זה בניגוד לחוק? אז מה. למה מה יעשו להם? כלום.
.jpg)
ג'יפ על מדרכה ושביל אופניים. אבן גבירול, ת"א.
כנ"ל לגבי חובבי חיות שמגיעים לבתי קפה וחנויות עם כלבם של בני בסקרוויל קשור ברצועה דקיקה ומדיף צחנה, מושיבים אותו על הכיסא/הספה או סתם מניחים לו להתרווח לרוחב הרצפה, אדישים לחלוטין לעובדה שכל הנפשות במקום (לרבות העובדים) נאלצים ללהטט ולקפץ מעל החיה שלהם כדי להגיע ממקום למקום. או סתם מאפשרים לכלב המתוק ללקק מים הישר מתוך פיה של ברזיה ציבורית, בלי לחשוב שאיש לא יוכל להשתמש בה אחריו? ואף מילה על איסוף קקי: מסתבר שזה פאסה.
את תרבות ה"תמותו" פוגשים בחוף הים, כשמשפחות שלמות משאירות אחריהן קילוגרמים של אשפה ומתפנות מהשטח על טפן וציודן בפרצוף אדיש. “תמותו" היא גם הגישה של אנשים שמנהלים שיחות עם רמקול מופעל או משמיעים מוזיקה בנייד באוטובוס או במונית שירות. “תמותו" היא ההצעה של כל מי שביקשתם ממנו לזוז ולא זז, לנקות ולא ניקה, להוריד ווליום ולא הוריד. זו גישה שאומרת: אני יודע שאני מפריע לך, וזה ממש לא מעניין אותי.
מה המקור ל"תמותו"? מאיפה זה בא?
הרי אני, כמו רוב האנשים מהמעגל הקרוב שלי, לא מעלה בדעתי לחסום את המדרכה עם הרכב, לצרוח בדיבורית או להשמיע מוזיקה באוטובוס, לצלם באמצע הופעה או לסמס באמצע סרט, לקום מהפיקניק בלי לאסוף את האשפה שיצרתי. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו פוחדים מהחוק או מכעסם של הסובבים – אלא כי מילדות טבועה בנו ההכרה שאנחנו פרטים בחברה, שכל פעולה שלנו משפיעה על זולתנו, ושאם נעמיד את האוטו על המדרכה זה יפריע למישהו לעבור.
איפה חינכו אותנו? בבתים שונים מאוד זה מזה, בערים ויישובים שונים בארץ, במשפחות ממוצא עדתי שונה.
איפה חינכו את אנשי ה"תמותו"? האם בבית שלהם אמרו להם "זה בסדר להשאיר לכלוך, לחסום את המדרכה ולעשות רעש ב-2 בלילה"? לא נראה לי.
נדמה לי שיש לתופעת ה"תמותו" הקשר רחב יותר מהמתרחש על המדרכה או באוטובוס, ושלא במקרה היא מתעצמת בשנים האחרונות:
ב-2011 קמה תנועת בישראל תנועת מחאה עממית. ההמונים שהצטרפו אליה דרשו צדק, הקלה בעול הקיום, ובעיקר דרשו הכרה: הכרה במצוקתם, בעצם קיומם.
נכון ל-2013, התשובה שקיבלה מחאת 2011 היא התעלמות מוחצת. מאחורי המילים היפות וההבטחות המתינו רק הכבדה בעול, בוז מוחלט לצרכים ולדרישות האזרחים וייתכן שגם מניעים נבזיים של ממש. למשל, מינוי של אדם כמו אורי אריאל לשר השיכון: המשפט הראשון שיצא מפיו של אריאל עם כניסתו לתפקיד היה "מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו". כך לא מתבטא אדם שהיה קשוב למחאה שחשפה את מצוקת הדיור לא רק במרכז אלא בכל הארץ. ומה תגובתו של אריאל למשבר? קידום בנייה ביהודה ושומרון. בשביל זה הוא בא. לא מתאים לכם? תמותו.
התבטאויותיו של שר האוצר יאיר לפיד הן ממש תרבית-תמותו מרוכזת: מבקריו הם "שנאוצרים שנשכחו בגשם”, בתגובה להפגנות נגדו אמר “עוד לא נולד המגאפון שישמעו בתוך ישיבת הממשלה", ולמאוכזבים בפייסבוק הוא כתב"אלה שמתאכזבים הכי מהר הם גם אלה שחוזרים הכי מהר". מה המסר האמיתי של המשפטים האלה, אם לא נפנוף יד מבטל של "לא טוב לכם, תמותו"?
ומעל לכל, עומד כבר קדנציה שנייה ברצף נתניהו, האיש שכל מיטה במטוס, פק"ל איפור ותקציב גלידה שלו הם "תמותו" אחד ארוך. למה מה נעשה לו? כלום. נמות.
תאומי ההרס
נועה אסטרייכר | אחת העם 