הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

שריפה, אחי (פורסם ב"הארץ" 13.8.2015)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל. אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר, או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.

כ–8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים — אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית, או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

IMG_0108.jpg_L

מה הן מטרות הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם — אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים — שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו — ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם — בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט.

קחו דוגמה מפולארד — אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לבנימין נתניהו באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו, באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?

פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה חשובה יותר מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית, שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ, הכל בדרכי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.

אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.

מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה — קצת שמן זית זך, והכל ילך חלק.

תכניסו טוב־טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף, כמו פולארד.

אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון־ואלי, ואיך הסבא־רבא שלכם הגיע מאודסה ב–1889 ובזיעת אפיו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר: בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

*מתוך השיר "חיילים אלמונים" מאת אברהם 'יאיר' שטרן

הטקסט פורסם במדור הדעות של "הארץ", 13 באוגוסט 2015

נפתלי בנט ומלחמתו במציאות (פרסום מאוחר)

אחד מדפי הפייסבוק שאני מקבלת ממנו עדכונים שוטפים הוא הדף של "שוברים שתיקה", הארגון אשר מציג עדויות של חיילים קרביים לשעבר, ששירתו בשטחים, על פשעים שביצעו נגד פלסטינים.

מרבית המגיבים לפרסומים אלה שומרים על דפוס צפוי: הם קוראים לפעילי הארגון "בוגדים", דנים אותם למיתה וטוענים שכל מלה שיוצאת מ"שוברים שתיקה" היא שקר הממומן על ידי עמותות שמאל וממשלות זרות.

במקרה של "שוברים שתיקה", הייאוש שמעוררות בי תגובות כאלה מתחלף בפליאה אמיתית: הרי לפי אמת המידה הלאומנית־ישראלית, מקימי הארגון ומוסרי העדויות בו עונים לקריטריונים של גיבורי ישראל הראויים להינשא על כפיים: חיילים קרביים אשר שירותם הוקדש כולו לשמירה על ביטחונם של המתנחלים. ואולם, מתברר שאזרחים ישראלים אשר מקבלים בלי היסוס את גרסת דובר צה"ל מסרבים בעקביות, בחרון קדוש, להאמין לעדותם של חיילים – רק משום שאלה העזו לספר להם על המציאות.

אותו חרון קדוש בדיוק ניכר בנפנופי הידיים ההיסטריים של נפתלי בנט במליאת הכנסת, לאחר נאומו של ראש הפרלמנט האירופי. "לא נקבל הטפת מוסר שקרית", קרא בנט, “ועוד בגרמנית!" מה כבר אמר ראש הפרלמנט? הוא שאל בזהירות אם נכונה השמועה שהקצאת המים לפלסטינים בגדה פחותה משמעותית מזו שניתנת למתנחלים. כמו כן, מילמל הגרמני הנכבד משהו בדבר המצור על עזה. בנט, המסרב להכיר בגבולות 67', הרגיש שנחצה כאן גבול ויצא בסערה מן האולם, תוך שחברי סיעתו פוצחים בזעקות בדבר הזכות האלוקית של היהודים על הארץ.

נפתלי בנט. צילום: אוראל כהן "כלכליסט"

דבריו הזהירים של ראש הפרלמנט היו פתית מיקרוסקופי מהמציאות בשטח, אך המשא היה כבד מדי בעבור בנט ומרעיו. משונה – הם קרסו דווקא ברגע שבו היתה להם הזדמנות להתגאות במעשה ידיהם, בהצלחת מפעלם:

דו"ח של הבנק העולמי קבע כבר ב–2011, שחלוקת המים ליישובים בגדה המערבית עומדת על יחס של 80:20 לטובת ההתנחלויות; הצינור הישראלי שמזרים מים לכרמים ולבריכת השחייה של התנחלות סוסיא, למשל, עובר אמנם באדמות סוסיא הפלסטינית אך לא משקה אותן; לאחר שצה"ל הרס כ–30 בארות באזור סוסיא, הפלסטינים נאלצים לרכוש את מי השתייה שלהם מישראל, בג'ריקנים שהם ממלאים מ"עוקב" מים קטן, שמגיע בערך פעם בשבוע.

ומה לגבי המצור על עזה? זה שהספינה מאווי מרמרה ניסתה לשבור? ובכן, לחינם הסתערו לוחמי השייטת, לחינם נהרגו תשעה טורקים, לחינם תשלם ישראל כ–20 מיליון דולר פיצויים: מתברר שגם המצור הוא בדיה אנטישמית.

מדובר באותו מצור שהשבוע הודיעה ישראל לטורקיה, כי היא מסרבת לבטלו.

קראתם נכון. זוהי עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל: אין שום מצור – ואנחנו לא מתכוונים להסיר אותו.

*********

(פורסם בעיתון "הארץ" ב-14.02.2014. משום מה לא העליתי אותו גם לבלוג בזמן אמת. נדמה לי שאנחנו – מלבד הדריכה במקום – גם ממש מתחילים לחזור אחורה בזמן ולכן נראה לי שמועד הפרסום המחודש הולם את התוכן. 16.1.16)

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)

הפרט ומשול (פורסם ב"הארץ" 9.10.15)

החגים הם תקופה מצוינת לחוש כיצד בתחומים מסוימים חלה העברת אחריות מוחלטת מידיה של המדינה לידי ארגוני החברה האזרחית. סיוע לנזקקים? שפים ידועים מגייסים את התדמית העממית שלהם לפרסום ארגוני ענק שמחלקים חבילות מזון. על העזרה לניצולי שואה אחראים גופים קטנים והתאגדויות של אנשים פרטיים. חיילים בודדים משווקים כסחורה לוהטת לארוחות חג משפחתיות באמצעות עמותות שונות וכולם כאחד מושיטים יד בתביעה לתרומה: תנו!
גם כשאין ארוחות חג באופק, היד המושטת לכיס האזרחי אינה חדלה לרגע מתנועתה: תמונות וסיפורים על ילדים ומבוגרים שלקו במחלות קשות מציפים את הרשת ולפעמים גם את התקשורת הממוסדת – לטובת ניתוח דחוף בחו"ל, פרוצדורה רפואית סבוכה ויקרה או תרופות מחוץ לסל. מתחת לתמונה: פרטי חשבון בנק. תנו!
בקופה בסופרמרקט, בחנות מכשירי כתיבה, באיקאה: "רוצה לתרום עשרה שקלים ל(הכנס מצוקה כאן)?". אנשים בתור נושפים בעורפך, בוחנים: האם גם הפעם תסרב ותכבוש מבטך ברצפה, סוציומט פריבילגי מצוי? תן!
בצומת – צל-אדם כפוף ומגויד דופק על חלון הרכב: תני!
אתרי מימון-גולשים הפכו גם את פייסבוק לצומת כבישים וירטואלי: מכל הפינות עטים עליך חברים ומכרים – תן 50 שקל להוצאת ספר ביכורים! תני 100 שקל להפקת אלבום שני! לאט אבל בטוח, לומדים לסרב. מחכים למטרה שלמענה יהיה שווה למסור את פרטי האשראי.

"לובי 99" הוא מטרה כזו. "מיזם חברתי כלכלי שמטרתו להילחם לטובת האינטרסים של הציבור הרחב, בצורה שיתופית", כך לפי הגדרת מפעיליו, שרואים בעיניים כלות כיצד החלטות ממשלה חשובות מתמוססות במכוון תחת לחצם של לוביסטים מטעם חברות גדולות במשק, טייקונים ושאר בעלי אינטרס. המטרה הסופית: החזקת "לובי" במשכן הכנסת – הפעם מטעם הציבור.

PikiWiki_Israel_7260_Knesset-Room

המימון הדרוש נאסף, לוביסטית ראויה נבחרה, ובשבוע שעבר נערכה הצבעה אונליין בקרב תומכי הפרויקט ונבחרו הנושאים שאותם תנסה הלוביסטית לקדם: פרסום הצבעות בוועדות הכנסת, חובת רישום נוכחים (לרבות לוביסטים) בוועדות הכנסת, הגברת הפיקוח על לוביסטים בכנסת, חיוב פרוטוקול בוועדת השרים לחקיקה, העברת המלצות ששינסקי 2, שיפור מתווה הגז הטבעי, הפרדת כרטיסי אשראי מהבנקים, וביטול הקשחת תנאי דמי אבטלה לצעירים.
כמי שתרמה לפרויקט סכום כסף צנוע, שמחתי מאוד לראות אותו יוצא אל הפועל – אך בדיעבד אני חושבת שהצלחתו (המקווה) עלולה לסמן כישלון רחב הרבה יותר: כישלונה של המערכת הפוליטית הישראלית. כי אם הציבור צריך לאסוף כסף מכיסו הפרטי ולשלם לאדם שייסע לירושלים כמה פעמים בשבוע כדי לייצג שם את עמדותיו – לשם מה אנו משלמים מכיסנו מדי חודש כ-40 אלף שקל ל-120 חברי כנסת?

התחושה שנבחרי הציבור מנותקים מהעם אינה שמורה למגזר או אוכלוסייה אחת בלבד. קשה לי לדמיין שיש היום מגזר בישראל שרואה בכנסת או ביושבים בה מייצגים נאמנים של צרכיו ורצונותיו. כולם מרגישים נטושים ומקופחים במידה שווה. אולי קשור הדבר גם למפלגות כמו "ישראל ביתנו", "הבית היהודי" ו"יש עתיד" שהחליטו לוותר על בחירות פנימיות ולהיסמך באופן מוחלט על טעמו האישי של ראש הסיעה (או הלחצים שהופעלו עליו). למעשה, רוב המפלגות בישראל משווקות לבוחרים חתול בשק במקרה הטוב, וראש סוס במיטה במקרה הרע. כך מראית העין של דמוקרטיה נשמרת: אנחנו הולכים לבחור – אבל מלבד הפרצוף שעל הפוסטר, אין לנו מושג במי בחרנו. שאר הח"כים ברשימה? אנחנו לא מכירים אותם והם לא מכירים אותנו, וכך, מרגע שהגיעו למשכן הכנסת, קל לנו ולהם לשכוח דבר בסיסי: הם חייבים לנו. הם שם בזכותנו (או באשמתנו).

עד לפני כמה חודשים, נאלצו תושבי ישראל לשלם פעמיים עבור גלישה באינטרנט: פעם אחת לתשתית, ופעם שנייה לספק האינטרנט. מאז כניסת רפורמת השוק הסיטוני לתוקף, יכולים הישראלים לרכוש במקום אחד חבילה הכוללת תשתית וספק. זה עובד יופי, כי אף אחד לא רוצה לשלם כפול. בעלי אינטרס ירצו תמיד להשפיע על פוליטיקאים, ויקצו לשם כך את מיטב כספם. אבל אם הציבור עצמו צריך לשלם גם לח"כים וגם ללוביסט – אולי יש לבטל את מוסד הכנסת ולהקצות את כספי המסים לטובת לוביסטים משוכללים שיפעלו ישירות מול ראש הממשלה והשרים. בשביל מה לשלם כפול?

הח"כים שיאבדו את כסאם המרופד יוכלו, אם ירצו, להתמודד על משרת לוביסט. ואם יתקבלו (בזכות כישורים וקבלות מוכחות, כמו בעבודה אמיתית), יעבדו מתוך הכרה שהם, כמו כל עובד בשוק החופשי, כמונו, יכולים להיות מפוטרים בכל רגע, ושהם חייבים את עבודתם לבוס שלהם: אנחנו.

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ", 9.10.15

מי ייכנס בערבים (פורסם בעיתון הארץ, 8.3.15)

השבוע, במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס, שוחחתי עם חייל בשירות חובה שישב מולי. החייל סיפר לי שהוא בן לאם חד־הורית, ושהוא עובד בהובלות במקביל לשירותו הצבאי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה — הנשענת על קצבת נכות שמקבלת האם. כולם גרים בשכירות בדירה זעירה בעיר שלא מופיעה בתקשורת אלא אם כן אירע בה רצח במשפחה או חיסול פלילי. הסיכוי של החייל ואחיו הקטנים להיחלץ מקשייהם באמצעות רכישת השכלה גבוהה או מעבר לעיר אחרת הוא אפסי. שאלתי למי יצביע. ענה — למפלגתו של אלי ישי. הוא אמנם לא דתי, אבל הוא אוהב את ברוך מרזל: "בפעם הקודמת הצבעתי לבנט, אבל אני מאוכזב ממנו — הוא לא זיין מספיק ת'ערבים", נימק וירד בתחנה.

משבר הדיור בשיאו. הדיור הציבורי חוסל. יותר משליש מהילדים בישראל מתחת לקו העוני. שיעור המשפחות העניות שבהן שני מפרנסים הוכפל. מחיר סל המצרכים הבסיסי מזנק. אזרחים נמנעים מפנייה לשירותים רפואיים בשל העלויות הגבוהות. קשישים צריכים לבחור בין חימום לבין מזון. ובימין? "רק ברוך מרזל ימחק לחנין זועבי את החיוך", "בית יהודי גדול — מול כל השמאל", "אום אל־פחם לפלסטין".

ברוך מרזל בכתבה בערוץ 10, 25.2.15 (צילום: מתוך המאמר "תשתית הטרור" של איתי זיו באתר העין השביעית")

הקלישאות על מצביעי הימין, שמצביעים לו למרות שהוא זה שדופק אותם הכי חזק, מעוררות אנטגוניזם מוצדק. קשה לחבב את תפישת העולם — הנפוצה מדי בשמאל — שמאמינה כי מצביעי היריב הם מטומטמים. זו גישה פטרונית ומתנשאת שמובילה לתוצאה הפוכה: הצבעה לימין כ"נקמה" בשמאל המתנשא.

לעתים קרובות ההצבעה בבחירות בישראל היא הצבעה "נגד", ולא "בעד". מצביעי השמאל מצביעים נגד גלי החקיקה האנטי־דמוקרטית, נגד הגזענות והאלימות, הדשדוש והקיפאון המדיני, נגד המלחמה התמידית שהסיבוב הבא שלה תמיד נכון להיפתח. והימין? הימין מצביע נגד השמאל.

הודות למכונת התעמולה המשוכללת שפועלת ללא הפסקה מאז תחילת הגישושים סביב הסכמי אוסלו (באדיבותו של ראש הממשלה המכהן ויועציו אז והיום), כמעט אסור להיות שמאלני בישראל. רק כמעט, כמובן, ישנם עדיין כמה מאות אמיצים שמגיחים מדי פעם אל רחבת הבימה. אבל מי שחטף מכות בהפגנה אחת יהסס להגיע להפגנה הבאה, מי שאיימו על חיי ילדיו בשיחת טלפון אנונימית יחשוב פעמיים אם להצטרף למשמרת מחאה, ומי שראה את הוורידים המתנפחים, את העיניים היוצאות מחוריהן ואת האצבעות הנשלחות לגרונו — לא בקלות יחליט לסכן את עצמו שוב על ידי הבעת עמדותיו בציבור.

וכשקורה משהו (ותמיד קורה משהו), עולה המנגינה: "קיצונים משני הצדדים". כאילו יש סימטריה בין העבריין המורשע ברוך מרזל לבין ח"כ חנין זועבי, שדעותיה המרגיזות, או הפלגתה באונייה טורקית, עדיין חוקיות בישראל.

הוויכוחים ברשת צפויים: משמאל מקוננים על האלימות, מימין מעודדים אותה וטוענים שזו בכלל היתה הגנה עצמית, שכן תמיד יימצא כי המותקף הוא האשם, ושהנה — גם בכנס של מפלגת ימין שבוע קודם לכן הגיעו פעילי להט"ב והפריעו, וב–2011 שפכו על מירי רגב מים, וביולי צעקו לנפתלי בנט בוז באמצע נאום, ואחר כך מישהו אפילו נגע לו בגב — בגב! יותר רצח רבין מזה אין! וכשמישהו מנסה להראות שהאלימות הפיזית והאיומים ברצח מגיעים תמיד מימין, נשלפים ספרי ההיסטוריה ושאגות "אבל הסזון!!! אלטלנה!!!" ממלאות את חלל האוויר, כאילו לא חלפו 67 שנים מאז, וכאילו לא שימש זיכרון אלטלנה מעין "צידוק הדין" בעיני רבים מדי אחרי נובמבר 1995.

התאווה האמיתית של נציגי הימין נוסח מרזל (שההבדלים היחידים בינם לבין הימין נוסח בנט וליברמן הם הזקן הארוך והעדר האקזיט) היא למחות את הערבים ואת השמאל מעל פני האדמה. מכיוון שאין ביכולתם לעשות זאת עדיין, ומכיוון שאין בכוונתם לעסוק בנושאים שבהם אין להם שום יתרון (פתרון מצוקותיו של האזרח הישראלי הקורס, למשל), הם מסתפקים בסיסמאות כמו "חנין לג'נין".

אין להם מה להציע לחייל שמפרנס בקושי את משפחתו הנאבקת לשרוד; אין להם צוות חשיבה לקידום צעירים מהפריפריה לעולם האקדמיה או העסקים; אין להם יועץ קצבאות לנכים או לאמהות חד־הוריות. הם בונים את עצמם על ידי אישוש חוזר של הנחה כל כך מחרידה, שאני מתקשה אפילו להעלות אותה על הכתב: ההנחה שחלקים גדולים בציבור הישראלי שונאים את הערבים ואת השמאלנים אפילו יותר ממה שהם אוהבים את עצמם ואת ילדיהם. זו הנחה נוראית. חייב להיות הסבר אחר. ואולי החייל ההוא מהאוטובוס, זה שהולך להצביע למרזל כי "בנט לא זיין מספיק ת'ערבים", בחר בבנט ויבחר במרזל כי הם לא מבטיחים לו עתיד — הם נותנים לו משהו כבר עכשיו: הם נותנים לו מישהו יותר דפוק ממנו, שאפשר להיכנס בו ולהרגיש פחות דפוק.

באפריל 1955 אמר דוד בן גוריון: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" 60 שנה חלפו מאז, והפוליטיקה בישראל מתנהלת כפרפראזה מופרעת: עתידנו אינו תלוי במה שצריכים היהודים, אלא במי שייכנס בערבים.

********************

פורסם במדור הדעות של עיתון הארץ, 8.3.15

הכל בגלל השמאלנים האלה (פורסם ב"הארץ", 5.10.14)

"לא ברור מדוע דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם מתקשים כל כך להשלים עם פסק דינו של הבוחר, שהעלה לשלטון ממשלה שאינה לרוחם”, כתב משה ארנס במאמר שפורסם השבוע מעל דפי עיתון זה (VOX POPULI, 30.9.14). 

ארנס, כמו רבים מדובריו הרהוטים של הימין, בוחר לנסח לעצמו ולקוראיו מסקנה קלה לדקלום: תראו את השמאלנים, הדמוקרטים הגדולים, רק בוחרים מישהו לא משלהם והם שורפים את המועדון.
אלא שבכך, במקום להתמודד ברצינות עם הטענות כלפי נתניהו וממשלתו, משמש ארנס כשופר נאמן של זעקת השבר הימנית הנצחית, שהגיעה לשכלול מירבי בכהונות נתניהו – "השמאל מפריע לנו לשלוט". יתרונה העיקרי של שיטה זו הוא מתן תירוץ מוחץ ותקף-תמיד לחדלונו המוחלט של הימין.
ניסינו לפתור את בעיית מבקשי המקלט מאפריקה, אומרת הממשלה לציבור, אבל בג"ץ קבע שכליאת אנשים ללא משפט בשל צבע עורם אינה חוקית. רצינו לתת לצה"ל לנצח, אבל המלשנים הביאו את החברים הנודניקים שלהם עם המצלמות מארגוני זכויות האדם. ביקשנו לבנות בתים בכל הארץ כדי להוריד את מחירי הדיור, אבל השמאל רץ לבכות לאובמה בכל פעם שדחפור בשומרון עשה רעשים של סטארטר.
ממש כמו פך השמן שהספיק לשמונה ימים, כך – מעשה ניסים! – מספיק כוחו המדולדל והמתפורר של השמאל הישראלי לשתק למשך שלוש קדנציות את ממשלת נתניהו, על שריה, ח"כיה והצבא הסר למרותה.
“תפנימו", אומר ארנס, “הימין בשלטון".
אך מי שבאמת צריך להפנים זאת אינו השמאל – כי אם הימין עצמו.
הרי מעמדו של נתניהו מבוצר ובטוח. בעת מבצע "צוק איתן” התייצבו אפילו נציגי האופוזיציה בכנסת לימינו: בוז'י הרצוג חיזק את ידיו בתקשורת. במפלגת מרצ העזו לארגן הפגנה נגד המתקפה בעזה רק לאחר שזו כבר הסתיימה. בידי הממשלה הנוכחית יש כוח בסדר גודל שלא נראה מאז ימי מפא"י של בן גוריון. ומלבד כוחה המוחשי היא גם זוכה לתמיכתו המוסרית, בין אם בשתיקה ובין אם בעידוד נלהב מהיציע, של האזרח הישראלי הממוצע. המסדר יתיישר לימין – ימין שור!
ואף על פי כן נתניהו, אמן הקמפיין וההיבחרות, האיש שבהבל פה מחליף את נושא השיחה החם ברחוב הישראלי – אתמול איראן, היום דאעש – משותק בכיסאו.
אם ירצה, יוכל לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולממש את אפשרות הנורמליזציה עם כל מדינות ערב. אם רק יחליט, ביכולתו להגשים את חלומותיו הפרועים ביותר של הימין: סיפוח הגדה, כיבוש עזה, בניית בית המקדש. איש לא עומד בדרכו – אך החלטה אין.
אז איפה התוכנית, שואל השמאל את הימין. מה השלב הבא? טרנספר לערבים? קבלת היוזמה הסעודית? מעגל מתופפים אוזבקי? מה שתחליטו – נסתדר, או לפחות נוכל לדעת מה עומד על כף המאזניים ולשקול את צעדינו לעתיד. אבל רבאק, תחליטו כבר ותעשו משהו! כל הכוח הזה – וכלום?
למזלו של נתניהו, רוב הישראלים לא דורשים תוכנית. הם מסתפקים בנאומים בעצרת האו"ם. נכון שהמצב בקאנטים ואין לנו מושג מה יהיה מחר, אבל הכל בגלל השמאלנים האלה, שמסרבים להפנים שהימין בשלטון.

המאמר פורסם ב-5.10.14 במדור הדעות של עיתון "הארץ"

keep-calm-and-blame-someone-else-1