עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (@bodyposipanda) on

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.

אני מחרבן לך בסלון כי זו דמוקרטיה. לא מסכימה? עוד שמאלנית אלימה וסותמת פיות!

בישראל, נראה שפייסבוק החליף זירות ציבוריות רבות: הוא החליף את המכתבים למערכת, את ההפגנות בכיכרות (לפחות מאז 2011 לא נראתה הפגנת מחאה של ממש – מלבד מחאתה המוצדקת של הקהילה האתיופית, שגם היא נמוגה כלעומת שבאה – אולי בגלל הזין המוחלט שממשלת נתניהו שמה על המפגינים), ובמידה רבה גם את שלטון החוק: אנשים רבים מעדיפים לפנות לדף הפייסבוק של בית עסק שרימה אותם, או של עירייה שדפקה אותם, וכמובן של המשטרה שלא עושה את העבודה שלה. בפייסבוק המענה מהיר, והחשש מפני יצירת דימוי שלילי גורמת לגופים שונים לפעול בפייסבוק כפי שהיו אמורים לפעול בעולם האמיתי: בזריזות וברצון לתקן את משוגותיהם.

אבל פייסבוק יצר גם בלבול גדול בסוגייה סבוכה: איפה נגמר החופש של אדם אחד ומתחיל החופש של הזולת. כלומר – איפה הזכות שלך להגיד מה שבא לך נתקלת בזכות שלי שלא לארח את הטינופת שלך אצלי בבית.

הנה דוגמה טרייה (מאתמול) לתגובה שהושארה אצלי בדף. המגיב, שלא אחשוף את שמו ותמונתו, כתב אותה אחרי פוסט שעלה אצלי (לא אני כתבתי – רק שיתפתי) שעסק בתמונות שבהן נשים וילדות מנסות לעצור בכוח חייל צה"ל רעול פנים (!) שתוקף ילד פלסטיני שבור-יד לאחר שזרק אבנים. ברור שהתמונה עוררה אמוציות שטרם שככו, וחבר הפייסבוק הנ"ל, שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם, בחר להגיב במילים הבאות:

"קת לראש, לרי באוויר ואם זה לא עוזר גם ירי לפלג גוף תחתון וירי על מנת להרוג. זה לא משנה שהן נשים ושהן פלסטיניות, הוא תחת מתקפה וכאדם כמו כל אדם עליו להגן על עצמו"

מכיוון שלא רציתי אצלי ברשימת החברים אדם שבעיניו ירי באזרחים (נשים וילדים) הוא מעשה הגיוני ומתבקש (גם לנוכח זריקת אבנים. מעניין אם גם בבית אל היו צריכים החיילים לירות בזורקי האבנים) – אינפרנדתי אותו. לרוב אני לא מודיעה על כך למאונפרנד – פשוט מעיפה וגמרנו. משום מה, החלטתי להגיב ולבשר לו. שלוש שניות אחר כך התחילה בינינו השיחה הבאה בהודעות פרטיות (לא יודעת למה טרחתי לענות. אבל השתלשלות השיחה מוכיחה יפה את הטענה שלי). בבקשה:

or2

אני אוהבת להמשיל את פרופיל הפייסבוק שלי (כמו את הבלוג שלי) לסלון ביתי. הוא שלי, והוא פרטי. כלומר, אנשים מוזמנים לסלון ביתי, אין לי בעיה לספר על מה קורה בסלון שלי – אבל יש לי בעיה גדולה עם אורחים שמתעקשים על "זכותם" לחרבן לי על השטיח (כלומר – לטנף את המרחב הוירטואלי שלי בזוהמה מילולית ובהסתה מפורשת), בשם איזו "דמוקרטיה" או "חופש ביטוי" ערטילאיים. המושג "דמוקרטיה" כל כך התעוות בעשרות השנים האחרונות בישראל – דמוקרטיה, לפי עדות בוחרי נתניהו, בנט ודומיהם, היא הזכות לחרבן לי על השטיח, ואז לדרוש  – באיומי אקדח – שאביע התפעלות נפעמת מהערימה החומה והמהבילה. סירבתי להתפעל? אני "מסרבת לשמוע דעות שונות משלי". ביקשתי שהמחרבן ייקח את מיטלטליו ואת התחת שלו ויעוף לי מהסלון? אני "סותמת פיות", ו"פועלת באלימות". מגדילים לעשות אנשים שמתעקשים שאני "בתור שמאלנית", מחוייבת להפגין "פלורליזם" ו"סובלנות", כשבמילים "פלורליזם וסובלנות" הם מתכוונים – "תני לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, גם אם זה פוגע בך ובזכות הבסיסית שלך לחיות בלי לסבול התקפות אלימות בסלון ביתך. את שמאלנית, חובה עלייך לספוג הכל".

כשמנסים להסביר לאנשים כאלה (ויש המון כאלה) ש"דמוקרטיה" אינה צ'ק פתוח להתעלל בזולת, ש"פלורליזם" אינו מתן הסכמה מראש לכל עוול, ושגם ל"שמאלנים" יש קווים אדומים, כמו למשל השטיח בסלון – הם יורדים מהפסים: איך את מעיזה לסרב לקבל את החרא שלנו?! מי את שתגידי לנו לא להביע את עצמנו באמצעות כריעה וחירבון במרכז הסלון שלך? זכותנו!!! זו דעה לגיטימית!!! החרא שלנו הוא הצד שלנו, חשבנו ששמאלנים רוצים לשמוע גם את הצד השני!!! עכשיו אנחנו מבינים שהשמאל לא רוצה לשמוע או להבין את התמונה הגדולה, שאתם חבורה של סותמי פיות שלא מוכנים לקבל שום דבר חוץ מאנשים כמוכם!!!

אם מבקשים מהם להנמיך את הלהבות והווליום, או סתם לקבל את הדעות ה"שמאלניות" שלי אצלם – הם לא חושבים שיש בכך צורך. הם לא "שמאלנים" –  הם לא התחייבו אף פעם לספוג שום דבר מאף אחד, הם לא חתמו על שום סובלנות באפסנאות, אותם אי אפשר להכריח להיות נחמדים או פלורליסטים. את זה הם משאירים לנו, תפקיד שרק עלינו יש חובה למלאו.

יש פה חוסר הבנה בסיסי ובעיקר טשטוש גבולות (כמה לא מפתיע, בהתחשב בכך שמדובר תמיד באלימות שמופעלת מצד ימין לצד שמאל): התפיסה היא "מה ששלי – שלי. מה ששלך? גם שלי!". תגובות בפרופיל שלי הן לפתע "דיון ציבורי". אינפרונד (ביטול חברות בפייסבוק), פעולה הכל כך בסיסית ומתבקשת (אחרת היא לא היתה קיימת…) משמעה "סתימת פיות" ו"אלימות". כלומר – זכותי לעשות אצלך מה שבא לי, לירוק ולקלל ולהתפרע ולהסית לאלימות – אבל בשום אופן אין לך זכות לסרב לנוכחותי. יש לך זכות אחת בלבד: להגיד תודה שאת לא בסוריה.

(מאוד מייאש)

ולקינוח, תוספת נפלאה של דוד ספרא, עוד חבר פייסבוק שלי. הוא תרגם מאתר XKCD

11693968_1618608455076727_402824920027135701_n

 

קידום בפייסבוק

כמו שכולכן כבר יודעות, המצב בשוק הכתיבה/עריכה/הגהה/שכתוב היה ועודנו איום ונורא, עם או בלי מיליון מפוטרי מעריב וערוץ 10. הוא היה חרבנה גם לפני שנתיים, שלוש, ואפילו לפני המשבר הכלכלי של 2008 כמעט היה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום. לכן אני כמעט ולא תולה יותר את יהבי בתחום העיתונות המודפסת ו/או המקוונת (המודפסת כבר לא מוכנה לשלם, והמקוונת, כל עוד הבעלים שלה הם אותם בעלים של המודפסת – לא מתכוונת לשלם).

אז מה כן אני יודעת לעשות, ששווה להשקיע בו כסף?

רשתות חברתיות. נכון, היום כל ילד בן 12 הוא "מומחה מדיה וקידום אתרים" וכל ילדה בת 17 היא "CEO קריאייטיב", אבל הידע הטכנולוגי של כל אותם שחייני-אינטרנט לא יכול לחפות על היעדרו של תוכן איכותי ושימוש מדויק בשפה. יותר מדי ארגונים ואנשים ששוכרים "מומחי פייסבוק" מוצאים את עצמם עם פרסומות וסטטוסים עמוסים סימני קריאה מיותרים, ניסוחים מסורבלים ומבוכה כללית שלא משרתת אותם או את הארגון שלהם מול לקוחות פוטנציאליים.

אם יש לכן מוצר, מותג או יצירה איכותיים – אתן וודאי רוצות להציג אותם בפני קהל רחב ומגוון, או לחלופין להתמקד בפלח אוכלוסייה מסוים. חברות וארגונים גדולים יודעים איך לדחוף את השירותים שלהם לצרכן, אבל מה עושים אם הוצאתן ספר ביכורים, פתחתן סטודיו ביתי לתכשיטים או התקבלתן להציג תערוכה בגלריה נחשבת? לא תמיד תוכלו לסמוך על ההוצאה לאור, הגלריה או החבר'ה שיעבירו את האינפורמציה אודותיכן הלאה. אין טעם לשבת ולחכות שמשהו יקרה מעצמו – אפשר ליצור את ה"באזזז" הנכון גם בלי לשריין מודעות יקרות בעיתון או לנג'ס לכתבים הנכונים בכלי התקשורת.

איך עושים את זה? 

כולנו שומעות כל הזמן על פייסבוק ככלי לשיווק וקידום – אבל גם בפייסבוק יש כללים ושיטות, לא מספיק לפתוח פרופיל או לכתוב כמה סטטוסים על העסק החדש שלכן. יצירת נוכחות בולטת כרוכה בהבנה של המדיה, בהכרה ביכולותיה ובמגבלותיה, ובסופו של דבר – בכתיבה מדויקת של תוכן טוב.

את זה אני עושה. באופן אישי, דרך פגישה והיכרות איתכן ועם מה שאתן רוצות לקדם. בסבלנות, בזריזות ובעיקר – בתהליך קצר ומוגדר מראש שבסופו תוכלו לתפעל בעצמכן את התדמית שלכן ברשת. במידת הצורך, אני גם בונה וכותבת תוכן לאתרים. אם ברצונכן להקים אתר אינטרנט קטן וקל לתפעול – אעשה זאת בשמחה.

בניגוד לחברות-מיתוג למיניהן, לא תצטרכו לעבוד מול תקציבאים, מנהלת-לקוחות, אנשי מכירות ושות': רק איתי. העבודה בתשלום הוגן ולא מנופח, שנקבע יחד מראש (פר-פרויקט, לא לפי שעות).

לצורך היכרות עם העבודה שלי, אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד הפייסבוק של חנות הספרים "המגדלור"', אותו אני כותבת ומפעילה בשנה האחרונה. "המגדלור" היא אמנם חנות קטנה ועצמאית בתל אביב, אבל קהל הגולשים והלקוחות שלה הגיע בזכות עמוד הפייסבוק לאלפים, חלק ניכר מהם רוכשים פריטים באמצעות האינטרנט או הטלפון זמן קצר לאחר שאני מפרסמת אותם בעמוד.

איך מגיעים אליי?

במייל: noika.ost@gmail.com

****הפנייה כתובה בלשון נקבה אך מיועדת לשני המינים****

הססססמולנים החדשים

רק הבלחה –

מחקר חדש שהתפרסם ב'הארץ' קובע שרוב הציבור מחזיק בדעות שנחשבות 'שמאלניות', אך סולד מהזיהוי עם השמאל ומשמאלנים במיוחד. מה שהם שכחו לציין בסקר זה שרוב המחזיקים בעמדות שמאליות נמנעים מלבטא אותן מסיבה מאוד גשמית: הם פוחדים מימנים פסיכיים שידפקו להם מכות רצח.

הרי גם שמאלנים "לייט", כאלה שלא היו בחיים בהפגנה, נתקלו לפחות פעם אחת בבנאדם שנראה נורמלי מבחוץ אבל ברגע שמישהו פולט בטעות מילה כמו "כיבוש" או "התנחלויות" או ביטוי נגד ביבי – מתנפח למימדים של פי 5 משטחו המקורי ומאיים בדרך מאוד משכנעת לפרק את הססססמולני. פלא שהם 'סולדים משמאלנים'?
(זכרון צף פתאום: כיתה ג', בית ספר 'מעלות מוריה', בשכונת ארמון הנציב שכל רחובותיה נקראו על שמותיהם של הרוגי מלכות, אצ"לניקים ולח"יניקים מתים. התלבושת האחידה שלנו היא בצבעי צהוב ושחור – בית"ר. אני זוכרת במעורפל את הרגע שהבנתי שאין אפשרות לומר שום דבר בגנות בית"ר, הליכוד או כל דבר שקשור אליהם. לפני בחירות 1992 הזהיר אותי אבא – 'לא כולם בכיתה צריכים לדעת שבבית שלך מצביעים עבודה או מרצ'. ובצדק – מי שהעז לחלל את השם 'אלי אוחנה', למשל, או הזכיר את 'הפועל ירושלים', חטף מכות רצח)

ועוד תמונה, טרייה הרבה יותר: לפני יומיים נכנס לחנות הספרים העצמאית שבה אני עובדת אדם, ניגש ישר למדף שעליו הוצג הספר 'כיבוש השטחים- עדויות חיילים 2000-2010' של "שוברים שתיקה" והתחיל להשתולל: "מה אתם מחזיקים את הזבל הזה? שקרים וטינופת ו%$@^#" (לא נחזור על מילותיו). בקושי נחלצנו ממנו.

האם מישהו מסוגל לדמיין מצב שבו איזשהו שמאלני מגיע למקום שבו מציגים או מוכרים תעמולה ימנית או ספרים בשבחן של ההתנחלויות – נכנס, תוקף מילולית את הנמצאים ויוצא בחיים, בחתיכה אחת? איכשהו, אנשים נוטים לשכוח ששתי הרציחות הפוליטיות שהיו פה בין יהודים הגיעו מצד אחד בלבד. והוא לא הצד השמאלי. ולא צריך להיסחף עד רצח. תמונות של שוטרים לא-בתפקיד, תושבי התנחלות ענתות, מכים מכות רצח יהודים וערבים שהגיעו להפגין עם שלטים מחוץ ליישוב ענתות – מצלצל קרוב יותר?

בכל אופן, את המילים הבאות מצאתי בפייסבוק של איימן סיכסק. הן נכתבו בתגובה לפרסום המחקר הנ"ל ב'הארץ' והביעו את כל מה שרציתי לומר ולא הספקתי:

"כדי להציל את השמאל מעצמו, אין מנוס אלא להמציא לו פנים חדשות. הגיע הזמן לאבטיפוס שמאלני שהעם יכול להזדהות אתו: הערס השמאלני. הוא מפגין בבילעין, אבל לא שוכח להביא פק"ל קפה לחיילים; הוא מנוי לאופרה הישראלית, אבל אין לו בעיה לדקור אתכם תצפצפו לו ביציאה מהחניון; הוא מתנדב ב"יש גבול", אבל מאיית את שם התנועה עם שלוש שגיאות כתיב בממוצע; הוא קורא נאמן של גדעון לוי, אבל רק כי הוא בטוח שמדובר באבא של מושיק עפיה. זו התקווה החדשה (והיחידה) של השמאל הישראלי. נתראה במנגל למען מדינה דו-לאומית, אילת 2012"

בהשראתו, יצרתי את ארבעת ה…ממים? לא יודעת אם הם נחשבים ממים. בכל אופן, הנה הם. קבלו את השמאל הישראלי החדש במחיאות כפיים סוערות.

ידין, החייל העדין

קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.

כל ישראל חברים בפייסבוק

אם תאספו קבוצה אקראית של אנשים מכל הגילים והשיוכים לחדר, ותבקשו מהם להצביע על התופעות הכי מסוכנות באינטרנט, סביר להניח שתקבלו מקבץ תשובות צפוי למדי: פדופילים, גנבת זהות, הונאת אשראי, תרגילי עוקץ.

הרשת החברתית פייסבוק

כל מי שקבע דייט עם בלונדינית מ"פייסבוק" ופגש במציאות את תאומתה הגוצה והפלומתית, יוסיף גם "תמונת פרופיל מחמיאה מדי" כאחת העברות הנפוצות. "אבדן הפרטיות"? הצחקתם אותי. פרטיות? בימינו? כשבחורות מעדכנות און-ליין מהסלולרי את נתוני האורך והעובי של הפרטנר לאותו ערב?
כשמערכות יחסים מתחילות, מתקיימות ונגמרות לעיני כול, על ידי לחיצת כפתור שמשנה את הסטטוס ב"פייסבוק" מ"במערכת יחסים" ל"פנוי"? הפרטיות מתה, נא לא לרקוד על הקבר בין 14:00 ל-16:00.

למראית עין, כל מי שמעדכן את הגולשים האחרים בהגיגיו ובמצבו הקיומי, עליו לקחת בחשבון שחייו יצאו מרשותו הבלעדית וכל מי שרוצה יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו. כמו לריב עם חלון פתוח בליל קיץ חמים, כך גם חשיפה עצמית ברשת נותנת לשכנים (במקרה זה, הגולשים האחרים) את הזכות לחוות עליך דעה. אם ניקח את אמרת הסבתות "למה לא עושים ילדים ברחוב? כי כל אחד יבוא ויגיד לך איך לעשות את זה טוב יותר!" אז הרשת הישראלית היא הבבון ההוא שצועק לך: "יותר שמאלה, אידיוט, אתה באופסייד".

אם מישהו מאתנו היה יודע להקשיב לסבתות שלו בזמן אמת במקום להיזכר בהן רק בדיעבד, לא היינו היום ב"פייסבוק" או ב"טוויטר" או בכל מקום אחר שהשם שלנו נמצא בו בסמיכות לכל כך הרבה דברים שבכל הזדמנות אחרת לא היינו מעזים להזדהות עמם. בהתחלה זה היה מצחיק. נו, כל מיני כבשים מתעופפות וכוסות מרטיני וירטואלי נשלחות ותמונות מפגרות מהעבודה עולות לאוויר – הרגשה כללית של מחנה קיץ בנוער העובד והלומד, מינוס הצרידות והפעם ההיא שדרכת בתוך חרא של פרה במסע מים אל ים. אנשים שלא פגשת שנים צצים מתהום הנשייה, והעיקר – אפשר לכתוב כל מה שמתחשק; ואז מגיע "טוויטר", ופתאום אפילו לא חייבים את כל חליפת הכבשים הטיפשית הזו כדי לחלוק עם העולם את מה שעובר לך בראש.

מגרש המשחקים מתרחב, ומספח אליו כל מיני אנשים שהבינו את הפוטנציאל וכעת ממתגים את עצמם כ"מומחי תקשורת חברתית", ומסתובבים עם אוזניית בלוטות' בין פגישות עם מנכ"לי חברות.
כל גוף מסחרי ביקום חושב שלפתוח לעצמו פרופיל זה מה שיקרב אותו למיליון השני עוד בטרם צבר את הראשון. כמה מהגולשים מתעייפים ונושרים בדרך, אבל המעגל מוסיף להתרחב: אנשים לא מוכרים מחבקים אתכם באמצע בית הקפה, וכשאתם מנסים לברר מי הם לעזאזל הם נעלבים כאילו שכחתם ששניכם הייתם באותו מחזור של ילדי תימן החטופים ואומרים: "אנחנו חברים ב'פייסבוק'!"

מנגד, רמת ההשקעה והתחזוקה של קשרים חברתיים יורדת אל מתחת לאפס: נגמרו הימים שהיית צריך אשכרה לסנן מישהו שאין לך כוח אליו. היום? לחיצת כפתור והוא איננו. הסתרת אותו כך שלא יטריד אותך, ומנגד – לא ביצעת שום פעולה דרסטית כמו למחוק אותו מהרשימה. הוא לא ידע על כך לעולם. הפשע המושלם.

אבל כמו לכל שבת, גם לאינטרנט יש מוצאי שבת, וקוראים לו "גוגל". נכון לרגע כתיבת שורות אלה, "פייסבוק" אינו מתועד על ידי מנועי החיפוש של "גוגל", כלומר שמות המשתמשים כן, אבל התוכן לא. משמע: אפשר לכתוב הכול, ואם היה לך שכל ודאגת שהפרופיל שלך יהיה פתוח לחברים בלבד, מה שקורה ב"פייסבוק" נשאר ב"פייסבוק".  "טוויטר" לעומת זאת נסרק בתדירות גבוהה על ידי "גוגל", ולפיכך כל שורה שתכתבו שם תופיע במוקדם או במאוחר בתוצאות החיפוש של שמכם. כן-כן, הבוס שלכם קורא ברגע זה בדיוק מה אתם חושבים עליו ועל אשתו ועל הניתוח הפלסטי האחרון שלה.

בלוגים הם עניין אחר: ברגע שאתם חתומים על בלוג בשמכם האמיתי וברגע שקבעתם בהגדרות הבלוג אפשרות לסריקה על ידי "גוגל" – הלך עליכם. תשכחו מחיים נינוחים או מחופש. כל מילה שלכם נמצאת שם בחוץ, ידידיי. אין "לא אמרתי" או "לא לזה התכוונתי". הכול מתועד שחור על גבי מסך.

לאחרונה נקלעתי שלא בטובתי לתסבוכת רשת עכורה במיוחד. אדם קרוב אליי כתב דבר מה אישי, שלא היה צריך להיכתב. מכיוון שעידן היומן במגירה חלף מזמן, הוא כתב זאת ב"פייסבוק". זו הייתה טעות מרה, והיו נפגעים. העניין היה יכול לשקוע במהרה אלמלא אושיית רשת נלהבת במיוחד, שבחרה לפרסם בבלוג האישי שלה את המשפט הפוגע ולפתוח סימפוזיון שלם בעניין, באפשרה לכל מאן דהוא אנונימי להביע את שאט נפשו בטוקבקים. לכאורה שטויות. הרי האיש כתב את המשפט המדובר ב"פייסבוק". אין פרטיות ברשת, כבר אמרנו?

אלא שזהו, נדמה לי שגם כאן צריכים להיות כמה כללים. למשל – אם מישהו אפשר לך להיות חבר שלו ב"פייסבוק", אל תבגוד באמונו, אפילו שזו רשת וכולנו זונות שלה. יתרה מכך, הדיון התקיים ב"פייסבוק". נא להשאיר אותו שם. אנשים מרגישים נוח יותר בסביבה שלכולם יש תמונות פרופיל ושמות אמיתיים. אל תגרמו לזירה הזו, שעדיין נותרה נעימה יחסית, להפוך למאיימת.

אותה אושיית רשת שפרסמה את העניין בבלוג נהנתה כמובן מהרעש שנוצר ומהפרסום, והכותב, שהותקף פתאום מכל כיוון, נבהל, מחק את המשפט הפוגע ואף התנצל. כמעט הפי אנד, אבל מה עם הבלוג? הרי הוא מתועד ב"גוגל", וכל מי שיחפש את שמו של הכותב ימצא את הסיפור כל עוד הבלוג פעיל. נדרשה מסכת ארוכה ומכוערת של תחנונים, בקשות ואפילו בכי, אך במשך זמן שנראה כמו נצח סירבה אושיית הרשת להסיר את התוכן מהבלוג. "ככה זה", היא אמרה בחיוך לבבי. ברוכים הבאים לאינטרנט.

במציאות וירטואלית שאפשר למחוק בה אדם בהינף עכבר, קל לשכוח שמאחורי התמונות והשמות ישנם אנשים. ברשת, כמו בסדרות פשע אמריקניות, כל דבר שתכתבו יכול לשמש וישמש נגדכם. ותשכחו מ"האח הגדול" בטלוויזיה; האח הגדול האמיתי נמצא ממש לידכם, אפילו ברשימת החברים שלכם, ואתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי יתחשק לו לשחק.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.3.2010