20 שאלות שכל גבר חייב לענות עליהן

1. שאלה לאמנים מכל תחומי האמנות: האם לעתים קרובות טוענים נגדכם שהמניע היחיד שעומד מאחורי היצירות שלכם הוא "לקבל צומי"?
2. כשאתם נמצאים בוויכוח עם מישהו ומבטאים את חוסר ההסכמה שלכם בעצבים, האם יש מי שטוען שאתם כועסים רק בגלל שאף אחד לא מסכים לשכב איתכם?
3. בראיונות עבודה, האם נשאלתם אי פעם איך אתם מתכננים לשלב בין הקריירה למשפחה?
4. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הטיעון "גברים הם פשוט לא מצחיקים/אין להם חוש הומור"?
5. האם נשאלתם או שאלתם את עצמכם אם לזוגתכם מפריעה ההצלחה שלכם בעבודה?
6. האם התקשיתם לחדור לנישה או תחום עיסוק מסוים משום שהוא "מועדון סגור של נשים"?
7. האם אתם מעכבים הבאת ילדים לעולם משיקולי קריירה?
8. האם אתם נאלצים לשקר לעתים קרובות ולומר שיש לכם חברה, כדי שמישהי תפסיק להטריד אתכם?
9. האם ספגתם בוז, עלבונות או יחס לא ענייני מאחרים בגלל הלבוש או הנעליים שלכם?
10. האם בסרטים או ספרים, אתם נאבקים למצוא דמות שאתם מזדהים איתה – כיוון שכל הדמויות הגבריות הן יצורים שטחיים ולא מציאותיים שפועלים בניגוד להיגיון ומאופיינים בהיפר-סקסואליות?
11. מתי בפעם האחרונה עברת למדרכה השנייה או העמדת פנים שאתה מדבר בסלולרי רק משום שמישהו הלך מאחוריך ברחוב חשוך בלילה?
12. האם אי פעם שיבחו אותך כ"גבר דעתן ועצמאי" או שעצם היותך גבר גורם לדעה ועצמאות להיות מובנות מאליהן?
13. האם צירפו אותך פעם לצוות חשיבה כדי "לקבל קצת זווית גברית" על העניין שנמצא בדיון?
14. האם פרסומות טוענות שאתה מסריח, מלוכלך או מכוער?
15. האם נדרשת אי פעם לבדוק אם צורת הגוף שלך היא "תפוח" או "אגס"?
16. האם מדידת בגדים ברשתות אופנה פופולריות מעלה בך לעתים קרובות שנאה עצמית ורצון לבכות?
17. האם לעתים קרובות אתה מגלה שאין בגדים במידה שלך, על אף שאינך סובל מעודף משקל קיצוני או חריגות גופנית כלשהי?
18. האם לעתים קרובות אתה נדרש להתאים את עצמך לבגדים (באמצעות דיאטה, התעמלות או הסרת שיער מחלקי גוף שונים), במקום שהם יתאימו אליך?
19. האם נתקלת אי פעם בחנות בגדי גברים שכל הפריטים הנמכרים בה הם במידה ONE SIZE?
20. מתי לאחרונה סיפרו לך שחלק מסוים בגוף הגברי הוא עכשיו "הדבר הכי חם", הציפו אותך בתמונות של אנשים שהתפרסמו בזכות חלק הגוף הזה (שאצלם הוא כמובן מושלם) ושטפו לך את המוח עם המחשבה שאתה חייב להתאמץ כדי להשיג את המראה הנחשק ושאם אין לך אותו – אתה מכוער או לא ראוי?

* השאלון נכתב בהשראת QuestionsForMen, משפטים ושאלות שנשים מפרסמות בטוויטר במטרה לחשוף את הסקסיזם היומיומי, זה שלא עוסקים בו, זה שלא הופך לחקירה במשטרה, זה שאני ואחרות חיות איתו יום יום. שאלות 1 עד 10 תורגמו מטוויטר, שאלות 11 עד 20 חיברתי בעצמי 

 

מודעות פרסומת

אישה בונה, אישה הורסת

כמו בכל שנה, יום האישה הבינלאומי הגיע וחלף. גם השנה, נמלאו כלי התקשורת בטורים חוצבי-להבות של נשים שמבקשות שהיום הזה יפסיק להיות יום מסחרי של קניות מטופשות ומתנות בצבע ורוד, ויעסוק בנושאים החמים שעל סדר היום הנשי: קריירה, משפחה, אלימות נגד נשים. כמו בכל שנה, צפצפו רוב הנשים על הנאומים הפמיניסטיים ואצו לרכוש חבילת מניקור-פדיקור מוזלת (הנחה מיוחדת לרגל יום האישה!).

בשביל מה בכלל צריך את יום האישה? שימו לב מי "מקבל יום"- החלשים והנדפקים. תמיד. יש יום הילד הבינלאומי ויום המודעות לסרטן ויום האיידס ויום האם – שמרגע שהוסב ליום המשפחה נבלע בלוח השנה וגזל מאימהות אפילו את הזכות לקבל מהילדים שלהן פרח עקום מפימו שהכינו בשעת יצירה בגן. יום השואה? הנספים לא ממש מתרשמים ממנו, ועוד פחות מכך, הניצולים האחרונים שגוועים פה בעוני מחפיר באדיבות הבנקים והממשלות לדורותיהן. אפילו יום העצמאות התחיל כצ'ופר לחלשים, חגיגה למדינה הקטנטונת שהוקמה פה כנגד כל הסיכויים. בשנים האחרונות, אגב, הוא מזכיר יותר פרס ניחומים למתמודד שהגיע אחרון.

***
ביום האישה אשתקד פרסמתי בדף זה רשימת סעיפים שהיו מועילים לנשים הרבה יותר מאשר יום מלאכותי אחד בשנה שבו אפשר לקנות קוסמטיקה במבצע: למשל, אמצעי מניעה תרופתי לגבר, שייתן קצת מרחב תמרון לנשים בין הקונדום (לא בטוח ב-100%) לגלולה (תופעות לוואי פיזיות ונפשיות). למשל, שכר המינימום המבזה שפוגע בעיקר בנשים, והעובדה שיש יותר עניות מעניים. למשל, ההפרדה בקווי המהדרין ומגיפת הרציחות של נשים בידי בעליהן. אז מה השתנה מאז שנה שעברה? כלום. תעברו סעיף-סעיף ותיווכחו.

***
ובכל זאת, מחשבה חדשה עלתה בי ביום האישה האחרון, כשישבתי מול המחשב בעבודה וגלשתי באופן אינטנסיבי בין תכנים הקשורים ליום הזה: יש נשים שאין טעם אפילו להקדיש להן יום אחד בשנה- כי זה יהיה בזבוז מוחלט של זמן. נשים שהביטוי על האגוזים והשיניים נתפר למידותיהן בדיוק. נשים שהורסות את מה שנשים אחרות בנו. נשים שהעוול שהן גורמות למין הנשי ולעולם אינו פוחת מזה שגורמים להם הגברים האלימים והנבזיים ביותר בעולם. כשאתם נתקלים באחת כזו, חשוב לשנן בלב שמדובר במקרה אבוד ופשוט להתעלם, פן תידבקו. אני מדברת על נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' ממפלגת “קדימה", שלפני כחודשיים בישרה לקהל מאזינות ומאזינים נלהב ש"לא הגעתי לשום מקום בזכות איזו פמיניסטית…בלי בעלי לא הייתי מגיעה לכלום" (ושכחה שהיא נמצאת בתפקידה בזכות המקום המשוריין לאישה ברשימות לכנסת). עוד פנינה שסיפקה הח"כית: “בחיים אף אחד לא הטריד אותי מינית. וזה לא כי אני כזו מכוערת…ואם הוא שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל".

כן, חברת כנסת מאמינה שאם לא הוטרדת מינית, זה כי את מכוערת. אם כן הטרידו אותך, ראי זאת כמחמאה, ואם שלחו לך ידיים ולא הרבצת מיד בתגובה- את כנראה רוצה את זה. ומה עם ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, שאמרה שהנושא הכי חשוב לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת הוא "שמירה על הזהות היהודית", כלומר מניעת קשרים בין יהודיות לערבים? מה זה אומר בעצם? שנשים ערביות בישראל אינן מעניינות את הוועדה לקידום מעמד האישה? או ש"קידום האישה" רלוונטי רק בתנאי שהאישה מתחתנת עם יהודי? ומה לגבי כל שאר הנשים במסדרונות השלטון שמתמחות בעיקר בליקוק מגפיהם של גנרלים בהווה ובדימוס, הערצת הילת הקרב הנודפת מהם וקבלה של כל עוול מדיני וחברתי שנעשה פה "מטעמי ביטחון" כתורה מסיני? איפה הן כשצריך לשאול שאלות, לדפוק על השולחן, להצביע נגד, להגיד "לא עוד"?

***
במחזה הידוע "ליסיסטרטה", כתב אריסטופאנס על נשות אתונה המתאחדות במטרה לשים קץ למלחמה עם ספרטה. האמצעי: סגירת הרגליים. אין סקס. כן, עד כדי כך פשוט. בתחילה, מתקשה ליסיסטרטה לשכנע את הנשים לדבוק במשימתן, וגם הגברים מתייחסים לניסיון בביטול. אך עם הזמן מגלים הגברים של אתונה שהנשים יכולות להיות עקשניות לא פחות מהם, וכאשר שביתה זהה מצליחה גם בספרטה היריבה- נכנעים הגברים וחותמים על הסכם שלום בין השתיים. המחזה הזה נכתב בשנת 411 לפני הספירה. עכשיו אני מבקשת מכן, נשות 2011, לעצום עיניים ולחשוב טוב-טוב: אם הייתן יודעות שזה הפתרון שיביא קץ למלחמות שמנהלים פה גברים ב-100 שנים האחרונות, הייתן מוכנות לוותר על סקס למשך חודש, חצי שנה, שנתיים? בלי לבלף, בבקשה. אם התשובה היא "לא", חבל לכולנו על הזמן, ועדיף שתעבירו אותו בצביעת פסים בשיער או משהו.

פמיניסטיות בסיקסטיז. צילום: Getty images

אבל רגע, מי בכלל ביקש מכן להתנזר מסקס? אף אחד. תנוחו. כל מה שנדרש מהנשים, החל מאחרונת פועלות הניקיון וכלה ביו"ר האופוזיציה ציפי לבני, זה לעשות את הדבר הנכון: להפסיק להיות הסרח העודף שנשרך בכניעה אחרי החלטות של גברים מכל העדות והסיעות שלא רואים בנו אפילו שיקול שיש טעם לדון בו. כמה נשים מצביעות בדיוק כמו שהאבא ואח"כ הבעל שלהן מצביע, כי לא טרחו מעולם לגבש השקפה פוליטית משל עצמן? אני משוכנעת שמדובר במספרים מבהילים. וכמה נשים לא פותחות עיתון, לא נכנסות לקרוא את הכתבות באתרי החדשות? יותר מדי. תאמינו לי: אני עורכת באתר אינטרנט לנשים, שבניגוד לאתרי-הנשים האחרים מתעקש כן לספק תוכן אקטואלי, פוליטי-חברתי וכלכלי. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שכותבות אצלנו מאמרים בתחומים האלה, ועוד יישארו לי אצבעות. למה? כי רוב הנשים מעדיפות לשמור על המצב הקיים- “בדברים כאלה אנחנו לא מבינות". אתן מבינות?!

***
כל כך הרבה גורמים וסיבות חוברים מאחורי הקלעים כדי להשתיק אותנו, הנשים. להשאיר אותנו סבילות וכנועות, מקבלות בדממה את ההחלטות והפקודות ששולחות את בני הזוג שלנו ואת הילדים שהבאנו ונביא לעולם למות- כי תמיד יש עילה למלחמה. קשה לדמיין כמה אנשים בשלטון ובצבא מתקיימים, פשוטו כמשמעו- כלכלית וחברתית – מהמצב הקיים, מכך שתמיד יש דברים דחופים הרבה יותר משכר המינימום, מהאלימות במשפחה, מהחינוך הממלכתי שמנפיק טורים של בני 18 על סף האנאלפביתיות, הישר מביה"ס אל הבקו"ם. תמיד יהיה צורך דחוף במטוס קרב חמקן שישכב מתחת לאיזה ברזנט בבסיס של חיל האוויר, הרבה יותר דחוף משכרם של העובדים הסוציאליים, שהן – איך לא- בעיקר עובדות.

למרבה הבושה, הצליחו הגורמים האלה לגייס לצידם גם נשים לצרכי תעמולה.
אל תקשיבו לנשים האלה- לא את טובתנו הן מבקשות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.3.2011

חשיפה לצפון

לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.

המקום: צימר בצפון.
הזמן
: יום הולדתי.
המצב
: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?

***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולילקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוניסבתאג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.

זה לא הצימר שהיינו בו

זה לא הצימר שהיינו בו

***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלהסקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעתוילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנורהעצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתםבטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצורלכו להזדיין.


***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאותסקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?

זאת לא אני. לצערי

***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסיםאבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בוהו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?

***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אניאותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?

לצערי, גם זאת לא אני

זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזהיומולדת עם בנזוגי בצימרכדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריגמפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?

***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומןדק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.

***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחתרק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011

עומדת בפיתוי

אם עוד לא שמעתם על 'המרכז לאמנויות הפיתוי', כנראה שאין לכם אינטרנט: הסיפור סביבו הוא נקודת הרתיחה העיקרית של הרשת הישראלית בשבועיים האחרונים. העניין הוא כזה: שני חבר'ה, לא מהזן המקסים, החליטו להקים מוסד בו יעבירו שיעורים אשר תכליתם היא 'כיצד לכבוש כל בחורה' (כך נכתב בפרסומות שלהם ברשת). קהל היעד הוא גברים ש"לא מצליח להם" עם נשים- ובהתחשב במוניטין המפוקפק של הגבר הישראלי (ובתהומות שאליהן דרדרו אותו סדרות ריאליטי כמו 'מחוברים'), לא מפתיע שהיו קופצים רבים על המציאה. המרכז לאמנויות הפיתוי  (להלן- מפ"י) אינו מוסד חדש- הוא קיים למעלה מ-6 שנים, ובאתר שלו נכתב כי שיטתו מבוססת "על ידע אקדמי מתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פסיכותרפיה, ביולוגיה ואתולוגיה". אתולוגיה, אם לא ידעתם, היא "מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית". כן, קראתם נכון. החבר'ה הטובים ממפ"י רואים בנו חיות. עדר בהמות, אם תרצו.

צוות מפ"י מונה 12 גברים ואישה אחת. לגברים (המדריכים) נקשרים כתרים רבים של 'מחקר מעמיק' ו'הבנה פסיכולוגית', אך לאיש מהם אין הכשרה מקצועית בתחומים אלו. האישה היחידה בצוות "מרכזת את כל פעילותו של המרכז בצורה מסודרת ואחראית, תוך שימת דגש תמידי על חיוך מאיר עיניים, איתו היא מקבלת את הלקוחות שמופיעים אצלנו במשרדים". במילה אחת: פקידה. טוב, איזה עוד תפקיד יכולה למלא אישה מלבד "מסודרת ואחראית" עם חיוך מאיר עיניים?

***

בשבועיים האחרונים סוערת הרשת סביב טקסט שכתב אחד מ'תלמידי' מפ"י, שתיאר מפגש שלו עם בחורה. העילגות במקור:

“בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק…זה מה שהם רוצות (אל תקשיבו להן). נתקלתי באינספור התנגדויות בדרך…אבל התמדתי…היא פשוט סירבה להוריד את הבגדים אבל אני קרנף עיוור…לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין…ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!! ואז…הזזתי את התחתון ימינה ובום! הבחורה בהלם תאמת גם אני…אחרי זה הכל זרם".

אם אתם לא בטוחים מה קראתם כרגע, לא צריך לחפור את רש"י מהקבר בשביל הפרשנות: אונס. היא לא רצתה. סירבה מילולית, התנגדה פיזית. אבל הוא "הזיז את התחתון ימינה ובום". הבחורה בהלם וגם אנחנו. מדריכי מפ"י, שהשבוע נערך כנס שלהם (ואליו התפרצו מפגינות ומפגינים בעקבות הפרסום ברשת), לא מבינים מה הבעיה.

***

תסכול גברי הוא עניין מסוכן- הסיכוי שלו להיגמר באלימות גבוה פי כמה מזה של תסכול נשי. קללות, מכות- וגם תקיפה מינית ואונס. ה"גברים" של מפ"י לא מוכנים לקבל עולם שבו נשים מסרבות להצעות מצידם. לכל סיר יש מכסה, כך לימדה אותם אמא, ובמפ"י הלכו קדימה וקבעו שלכל תקע יש גם שקע. צריך רק למצוא את הזווית.

והרי תרגיל בדמיון מודרך לגברים: דמיינו מצב שבו אישה שחיזוריה לא נענים בחיוב מצדכם מפילה אתכם בתרגיל ג'ודו על המשטח הקרוב ותוקפת אתכם מינית. אם זה נשמע לכם כמו משהו לוהט, נסו לדמיין שהמחזרת שלכם היא מחזר ממין זכר- שלאחר כמה משפטי סרק בפאב תופס אתכם בפינה, מפשיל לכם, מכופף אתכם ו"בום!”. אתם בהלם?

***

בסרט 'חיזור גורלי', פוגש מייקל דגלאס את גלן קלוז ללילה אחד של סקס. מיד אחר כך הוא מנתק מגע, אבל היא לא מבינה את הרמז ומתחילה לרדוף אחריו בדרכים שנעשות יותר ויותר אלימות עד הסוף המר. כשאישה לא מוכנה לשמוע 'לא' מגבר היא מוצגת כחלשה ופתטית (כל סרט בנות באשר הוא) או כפסיכופטית במקרה של 'חיזור גורלי'. כשגבר עושה זאת, הוא בסה”כ 'ממוקד במטרה', שכמובן אמורה להיות שלו בסופו של דבר. ואם לא- זו אשמתה של האישה. היא בטח פריג'ידית. או לסבית. איך היא מעיזה לסרב להצעה כל כך מכובדת? חצופה.

***

לשמחתי הרבה, תקופת התיכון והצבא שלי חלפה בטרם צץ מפ"י מהביבים. לא שזה חסך לי את עוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכל מפגש חברתי או זוגי עם בני המין השני באותה תקופה: המעטים שכן נענו לחיזוריי המגושמים (מעולם לא העליתי בדעתי 'להזיז את התחתון ימינה' לאלה שסירבו- לא משנה כמה כואב ומשפיל היה הסירוב) היו עדינים כדחפור די-9 ופירשו את העניין המנומס שלי (כמה נשיקות וחיבוקים) בהם כהיתר 'הכל כלול'. כאשר ניסיתי להעמידם על טעותם, התנהגו כמו זוכים בפיס שהתבשרו על ביטול הפרס: דיברו אליי בזלזול, השפילו אותי בפומבי באמירות מבזות, התעלמו מקיומי מאותו רגע ואילך. ואלה המקרים הקלים. היו גם כאלה שהשתמשו בכוח פיזי. לפי השיטות של מפ"י, הם פעלו נכון- כך יש לנהוג עם נשים אשר דוחות את הצ'ופר המדהים שהצעת להן: הזין שלך. וכקוטן הזין, כך גודל העלבון.

***

תכננתי לפתוח את הטור הזה במשפט "אף פעם לא חיזר אחריי מישהו מ'המרכז לאמנויות הפיתוי', אבל אז גיליתי ברשימת המדריכים את ד'. ד' למד שתי שכבות מתחתיי בתיכון. נער מדוכא ונרפה, שמצא בי עניין והחל לשלוח אליי מכתבים שגוללו, בלשון מסורבלת, את ייסוריו הסבוכים: בן יחיד ואומלל שהוריו האקדמאים המכובדים היו בסכסוך גירושין מדמם ואלים שנמשך שנים ואף פורסם בעיתונות המקומית. הם נהגו להשפיל זה את זו ללא הרף, מבלי לפסוח על בנם. ניסיתי להיות לו חברה נאמנה, האזנתי בסבלנות לצרותיו המייגעות, החוזרות על עצמן. היה ברור שיש לו אינטרס נוסף, לא טיפולי אלא רומנטי. אבל לי לא היה. בדרך כזו או אחרת הוא התגלגל למפ"י כחניך וכעת הוא מדריך מן השורה. אם אף אחד מהמדריכים במפ"י לא זקוק להשכלה כדי להפוך 'מומחה לתקשורת בין גברים ונשים', אז אני בוודאי לא זקוקה לתואר בפסיכולוגיה כדי לקבוע שאת ההשפלה שהייתה מנת חלקו של ד' בבית הוריו הוא מעביר כעת למי שהוא תופס כחולייה החלשה האולטימטיבית: נשים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, ב-24.12.2010