נורמה ג'ין שמנה דובה

אם מרילין מונרו הייתה מנסה להתחיל קריירה עכשיו, נניח ב-20 שנה האחרונות, לא היה לה סיכוי.

כל סוכן דוגמנות או משחק שהיה מקבל את התמונות שלה היה אומר: "יש לה כרס. ותחת ענקי. וזרועות שמנות. וצמיגים במותניים. ופולקעס של בהמה". והסוכן היה שואל את המזכירה שלו "תגידי לי, מה את שולחת לי תמונות של דבה כזאת?", והיא תגיד "לא יודעת, חשבתי שאולי היא תתאים למשהו". והוא נחר לה בטלפון- "תתאים למה בדיוק? לקרקס היפופוטמים?".

ואם מרילין הייתה מנסה לברר עם הסוכן לגבי עבודה, הוא היה אומר לה "תלכי הביתה, תורידי 20 קילו ותרימי לנו טלפון". מוכרות בחנויות היו אומרות לה "אין לנו במידה שלך". היא הייתה מנסה לסגור על עצמה את הרוכסן של מכנסיים מידה 44 בזארה ולא מצליחה. ומגיעה הביתה ומתנפלת על המקרר. אולי הייתה גם מקיאה אחר כך. או מרעיבה את עצמה עם תפוח אחד לכל אורך יום המחרת. היא הייתה צובטת לעצמה את הבטן והירכיים מול המראה, קוראת כתבות על אנשים שעשו שאיבת שומן וחייהם השתנו. גוזרת טיפים לדיאטה ומדביקה על לוח השעם בעבודה. אוכלת עוד פרוסה ושונאת את עצמה.

והיא הייתה מסתכלת על תמונות פפראצי של דוגמניות בינלאומיות בים וחושבת "אין לי שום סיכוי. לעולם לא אצליח להיראות כל כך טוב כמוהן".

 

אולי הסוכן היה זורק לה עצם, הפקת אופנה או שתיים, לא יותר. בכרטיס שלה אצלו היא הייתה רשומה כדוגמנית פלוס סייז. אף פעם לא הציעו לה שום קמפיין אחר. רק מידות גדולות, ורק אחרי שהורידה 5 קילו לפני כל קמפיין, לפחות. וגם אז, התמונות שלה עברו ריטוש. בעיתון היו מחליקים לה את הצלוליטיס, מעלימים את הקפלים בבטן. והיא הייתה יוצאת כמעט רזה, כדי לא להפחיד את הלקוחות עם שמנה כמוה. היא ידעה שהיא פריק שואו. שכשמזמינים אותה לתצוגות אופנה יצלמו אותה מהזווית הכי פחות מחמיאה ואז יפרסמו את התמונות ב"פנאי פלוס" עם כיתוב "שוק!" וכל הטוקבקיסטים יכתבו ששומן זה לא בריא ושהיא חייבת לעשות משהו עם זה כי היא נראית מזעזע. וחבל, כי יש לה פנים יפות. ומרילין תקרא את הטוקבקים ותאכל גלידה כדי לא לבכות.

(50 שנה למותה של מרילין מונרו)