פורסם במדור הדעות של עיתון "הארץ", 25.7.14
כמו פריחת הכלניות בצפון הנגב או פריחת אירוס הגלבוע, שוב הגיעה העונה הזאת בשנה, שבה נמלאים כלי התקשורת בהמלצות לישראלים לצאת בהמוניהם ולהתבשם מפריחת העבאס.
עונת העבאס (אבו מאזן בשמו העממי) פתאומית וחמקמקה היא, ואינה מגיעה בחודשים קבועים. השנה החלה העונה ברגע שישראל החלה לתקוף בעזה. באולפני החדשות הפתוחים מסביב לשעון צצו הראשים המוכרים, מוכי ההלוואה והחיסכון, ושלפו מזיכרונם את הסיסמה העונתית: "יש לחזק את אבו מאזן". הנימוקים היו משכנעים: הוא מתון, עבדנו אתו כבר, והכי חשוב — הוא לא יורה עלינו או צץ לנו ממנהרה באמצע הסלון, כמו הווילדע חייעס האלה מעזה. יש לעקור את היבלית העזתית מן הערוגה, חזרו המומחים על משנתם, ולשתול במקומה כמה שורות יפות של אבו מאזן.
אחריהם הגיעו מומחי המקלדת. בין הטוקבקים הרבים הקוראים לכיבוש מחודש של עזה ולהשמדת העזתים על נשותיהם וטפם, נראו ניצנים מבטיחים של מתינות: מגיבים שדרשו גם הם את כיבושה המחודש של עזה, אך לשם העברת מושכות השלטון בה לידי אבו מאזן.
פירות חמאס הבאישו, נטען שם בצדק רב — הגיעה העת לטעם קיצי חדש ומרענן.
אך עונת העבאס — מה קצרה וגחמנית היא! עונות קודמות הותירו אותנו משתוממים ועל לשוננו מרירות, כאשר למרות ניסיונותינו הרבים, סירב אבו מאזן להתאים עצמו לטעמנו: התקשח כשניסינו לרככו בבישול איטי, הפגין חמיצות שלא בעִתה וגרוע מכל — קפץ לקדירה אחת עם חמאס.
אז נכון שבמשך שנים ארוכות התעלמנו ממנו, טענו שאבד עליו כלח, שהוא אינו מוסיף דבר. התמכרנו לתפישה האופנתית, שלפיה יתרונותיו התזונתיים אינם אלא מיתוס, והשפעתו הכוללת אפסית. השפלנו אותו מול חובביו, רמסנו את שטחי הגידול הטבעיים שלו ברגל גסה תחת שטחי אש ואתרי בנייה חדשים. בכל השנים האלה הוא בלע את גאוותו וספג את ההתנכלויות, ממשיך לשמור על חלקתו הקלושה והמנוקבת מפני מזיקים שעלולים לגלוש לשטחנו, אך בכל פעם שניסה להציע, בכל זאת, הסדר – נתקל בגדר הפוליטית שלנו, שהלכה וגבהה הרבה מעל הבטון המזוין של חומת ההפרדה. דרשנו שיסתדר בלי חממה, דישון או השקיה, ואם אפשר — גם בלי אדמה. ביקשנו שמדי בוקר יימתח לדום וישיר שיר הלל לנו, הגננים והגוזמים, שאין עוד מלבדנו. ובכל זאת הופתענו וזעמנו כשגילינו שברוב ייאושו הוא מנסה לשלוח שורשים למחוזות זרים — האו"ם! — ועל כך הענשנו אותו בייבוש ארוך בשמש.
אך כמו שעון, בכל פעם שאנו מגלים כי גידולי פרא עיקשים פשו בגינה — לא מעט בשל הזנחה מכוונת וזלזול תמידי מצדנו, כמו גם ניסיונות עבר כושלים להחליף את זני המקום בזנים מהונדסים לפי צרכינו — נפתחת עונת העבאס במלוא תפארתה. הצמרת המדינית והביטחונית נשטפת נוסטלגיה, מזויפת כמו המלה "בַּלַדִי" במסעדה במתחם שרונה: אולי בכל זאת עבאס?
כמו בכל הפעמים הקודמות, הדיון כולו מתנהל בלעדיו ומעל ראשו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, המלים "לחזק את אבו מאזן" הן לא יותר מריטואל קבוע וחסר משמעות, בדיחה פנימית. המנגנון שמאחוריה נחשף לעין המצלמות ברגע קצרצר ולא מתוכנן ביום ראשון בערב, במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, יעלון וגנץ. אחת השאלות המעטות (כהרגלו של נתניהו שמעדיף נאומים באנגלית על פני תשובות בעברית) נגעה לאבו מאזן. נתניהו ענה תשובה ארוכה ומפותלת על חמאס, עם הרבה נצח וצדקת דרכנו.
– "אבל מה עם אבו מאזן?" הקשה הכתב.
– "מממ… אבו מאזן… אתה רוצה לענות לו על אבו מאזן?" פנה נתניהו ליעלון בחיוך משועשע.
– "לא", גיחך יעלון בזחיחות כשהוא מושך בכתפיו.
והשניים האלה, שגורלנו בידיהם, חלקו צחקוק אינטימי.
נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14
צילום מסך מערוץ 10
נועה אסטרייכר | אחת העם 