עבאס אקס מאכינה

פורסם במדור הדעות של עיתון "הארץ", 25.7.14

כמו פריחת הכלניות בצפון הנגב או פריחת אירוס הגלבוע, שוב הגיעה העונה הזאת בשנה, שבה נמלאים כלי התקשורת בהמלצות לישראלים לצאת בהמוניהם ולהתבשם מפריחת העבאס.

עונת העבאס (אבו מאזן בשמו העממי) פתאומית וחמקמקה היא, ואינה מגיעה בחודשים קבועים. השנה החלה העונה ברגע שישראל החלה לתקוף בעזה. באולפני החדשות הפתוחים מסביב לשעון צצו הראשים המוכרים, מוכי ההלוואה והחיסכון, ושלפו מזיכרונם את הסיסמה העונתית: "יש לחזק את אבו מאזן". הנימוקים היו משכנעים: הוא מתון, עבדנו אתו כבר, והכי חשוב — הוא לא יורה עלינו או צץ לנו ממנהרה באמצע הסלון, כמו הווילדע חייעס האלה מעזה. יש לעקור את היבלית העזתית מן הערוגה, חזרו המומחים על משנתם, ולשתול במקומה כמה שורות יפות של אבו מאזן.

אחריהם הגיעו מומחי המקלדת. בין הטוקבקים הרבים הקוראים לכיבוש מחודש של עזה ולהשמדת העזתים על נשותיהם וטפם, נראו ניצנים מבטיחים של מתינות: מגיבים שדרשו גם הם את כיבושה המחודש של עזה, אך לשם העברת מושכות השלטון בה לידי אבו מאזן.

פירות חמאס הבאישו, נטען שם בצדק רב — הגיעה העת לטעם קיצי חדש ומרענן.

אך עונת העבאס — מה קצרה וגחמנית היא! עונות קודמות הותירו אותנו משתוממים ועל לשוננו מרירות, כאשר למרות ניסיונותינו הרבים, סירב אבו מאזן להתאים עצמו לטעמנו: התקשח כשניסינו לרככו בבישול איטי, הפגין חמיצות שלא בעִתה וגרוע מכל — קפץ לקדירה אחת עם חמאס.

אז נכון שבמשך שנים ארוכות התעלמנו ממנו, טענו שאבד עליו כלח, שהוא אינו מוסיף דבר. התמכרנו לתפישה האופנתית, שלפיה יתרונותיו התזונתיים אינם אלא מיתוס, והשפעתו הכוללת אפסית. השפלנו אותו מול חובביו, רמסנו את שטחי הגידול הטבעיים שלו ברגל גסה תחת שטחי אש ואתרי בנייה חדשים. בכל השנים האלה הוא בלע את גאוותו וספג את ההתנכלויות, ממשיך לשמור על חלקתו הקלושה והמנוקבת מפני מזיקים שעלולים לגלוש לשטחנו, אך בכל פעם שניסה להציע, בכל זאת, הסדר – נתקל בגדר הפוליטית שלנו, שהלכה וגבהה הרבה מעל הבטון המזוין של חומת ההפרדה. דרשנו שיסתדר בלי חממה, דישון או השקיה, ואם אפשר — גם בלי אדמה. ביקשנו שמדי בוקר יימתח לדום וישיר שיר הלל לנו, הגננים והגוזמים, שאין עוד מלבדנו. ובכל זאת הופתענו וזעמנו כשגילינו שברוב ייאושו הוא מנסה לשלוח שורשים למחוזות זרים — האו"ם! — ועל כך הענשנו אותו בייבוש ארוך בשמש.

אך כמו שעון, בכל פעם שאנו מגלים כי גידולי פרא עיקשים פשו בגינה — לא מעט בשל הזנחה מכוונת וזלזול תמידי מצדנו, כמו גם ניסיונות עבר כושלים להחליף את זני המקום בזנים מהונדסים לפי צרכינו — נפתחת עונת העבאס במלוא תפארתה. הצמרת המדינית והביטחונית נשטפת נוסטלגיה, מזויפת כמו המלה "בַּלַדִי" במסעדה במתחם שרונה: אולי בכל זאת עבאס?

כמו בכל הפעמים הקודמות, הדיון כולו מתנהל בלעדיו ומעל ראשו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, המלים "לחזק את אבו מאזן" הן לא יותר מריטואל קבוע וחסר משמעות, בדיחה פנימית. המנגנון שמאחוריה נחשף לעין המצלמות ברגע קצרצר ולא מתוכנן ביום ראשון בערב, במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, יעלון וגנץ. אחת השאלות המעטות (כהרגלו של נתניהו שמעדיף נאומים באנגלית על פני תשובות בעברית) נגעה לאבו מאזן. נתניהו ענה תשובה ארוכה ומפותלת על חמאס, עם הרבה נצח וצדקת דרכנו.

– "אבל מה עם אבו מאזן?" הקשה הכתב.

– "מממ… אבו מאזן… אתה רוצה לענות לו על אבו מאזן?" פנה נתניהו ליעלון בחיוך משועשע.

– "לא", גיחך יעלון בזחיחות כשהוא מושך בכתפיו.

והשניים האלה, שגורלנו בידיהם, חלקו צחקוק אינטימי.

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14 צילום מסך מערוץ 10

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14
צילום מסך מערוץ 10

מודעות פרסומת

הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.

לא נאמנה

כשהטור הזה יתפרסם, ס' כבר יחזור מאנגליה. לנסיעות שלו מתלווה רוטינה ברורה: בערך חודש לפניהן הוא נעשה קצר רוח ולא מפסיק לקטר על כמה שהמדינה הזו מבאסת, העיר מלוכלכת, האנשים מגעילים וכדומה. אני מתעצבנת (יש לך כרטיס טיסה, מה אתה מקטר? אני זו שכבולה לפה כמו אבן בקרקעית הים!), ואז הוא נוסע ולא מפסיק לדווח לי כמה יפה שם, כמה נקי שם, כמה אדיב שם – וכמה המדינה הזו מבאסת, כמה תל אביב מלוכלכת וכדומה… אני מתעצבנת (אתה שם, מה אכפת לך מה קורה כאן?), ואז הוא חוזר. ומשתבלל לדכדוך קוצני שבו כל טיול אקראי ברחוב גורם לו לרטון כמה מגעיל ומלוכלך ולא אדיב כאן, ואילו שם, הו שם. אני מתעצבנת וחוזר חלילה, עד שהוא מתרגל לסחי בו אנחנו חיים עד הנסיעה הבאה, שתמיד מגיעה מהר מדי לטעמי.

ולמרות זאת, ס' לא תיאר לעצמו שהמדינה שהוא חוזר אליה תהיה אפילו יותר מגעילה מהמדינה שהוא עזב מאחוריו לפני חודש. התיקון לחוק האזרחות שאושר בממשלה בשבוע שעבר בקול דממה דקה (על רקע מחאתם המעציבה בדלותה של כמה אנשי רוח ושניים-שלושה עיתונאים, שממילא לא מחוברים לאיש מבכירי השלטון) הוא הרבה יותר מעוד אתר בנייה מגלומני למליונרים בלב תל אביב (הלו גינדי!), ואפילו יותר מעוד חקירה לאיש ציבור חשוד ממילא (הלו ליברמן!).

התיקון הזה הוא כל מה שבעייתי בהלך הרוח הישראלי בשנים האחרונות. בינינו, לרובכם זה לא מזיז. מה אכפת לכם, אתם אומרים, שכמה גויים יצטרכו להוסיף את המילים "יהודית ודמוקרטית" להצהרה שהם מחויבים להצהיר במילא בעת בקשה לקבלת אזרחות ישראלית? הסיבה שלא אכפת לכם היא: א) אלה רק מילים, מה כואב להם לומר אותן? ב) הם לא יהודים. למי אכפת. זהו, יקיריי, שזה כואב ולגמרי אכפת.
תעודת זהות ישראלית
אם אלה "לגמרי מילים", אז למה הן באמת נחוצות? האם אתם באמת משוכנעים שמי שיגיד "יהודית ודמוקרטית? בעת בקשת אזרחות יהפוך במטה קסם ליהודי חם ונוטף יידישקייט שלעולם לא יפגע במדינתו? לא. אז בשביל מה? האם מילים מנעו אי-פעם ממישהו לעשות דבר מה? האם "לא תרצח" מנע מרוצחים לבצע את משימתם? או לרצוח ואז להתעטף בדת? יותר מזה, האם שבועת האמונים שכולנו צרחנו בטקס סיום הטירונות מנעה מחייל או חיילת כלשהם לגנוב ציוד צבאי כמו שק שינה או מסמכים מסווגים או אפילו את האקדח של הרמטכ"ל? כנראה שלא. אז מילים מיותרות אפשר להשאיר במקומן – בפח. לא לצרף אותן לחוק.

התיקון לחוק וכל העניין סביבו יצרו אשליה כאילו עד עכשיו חילקו כאן זכויות ואזרחות על ימין ועל שמאל לכל מי שבא. זהו – שלא ממש. למעשה, המדינה עושה הכול, כבר שנים רבות, כדי למנוע מערבים שאינם תושבי ישראל, לדוגמה, לקבל אזרחות. כן, בעיקר אם הם מתחתנים עם ערביות תושבות ישראל ולהפך. אצלנו מעדיפים שהם יתחתנו מחוץ לשטחי ישראל, ולא יפילו עלינו משפחות חדשות שגם מהן נצטרך להתעלם ולא לספק להן תשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל, כבישים או חינוך. אז לא, החוק הזה ממש לא יעצור את שטף הערבים המתאזרחים מסיבה פשוטה: אין שטף כזה. הוא נעצר בסכר עתיק מאוד, שככל שעובר הזמן רק משתריין ביותר ויותר גדרות ברזל. ערבים? החוצה.

תאמינו ליהודייה נרדפת: זה לא סוף פסוק. מושג הנאמנות חלקלק מכדי שמישהו באמת יוכל לאחוז בו ולדעת מה הוא מחזיק ביד. האם נאמנות היא שירת "התקווה" או שמא היא ההתחייבות (המופרכת מראש) לא לפוצץ אוטובוס על שישים יושביו? האם נאמנות היא ירי רימוני גז וכדורי גומי בהפגנות בנעלין או שמא מספיק לשרת בצה"ל, לשלם מסים ולתכנן באופן כללי להישאר בארץ לשארית חייך כדי להיחשב נאמן? אם הקריטריונים האחרונים הם הקובעים – אזי אין לי מה לדאוג כי אני נאמנה בת נאמנים.

הוריי ואני שירתנו בצבא, אבי נלחם בשתי מלחמות ישראל וכולנו משלמים מסים כאילו אין הקלות והחזרים בעולם. בנוסף לכך אף אחד מאתנו לא ממש בונה על חו"ל בתור אופציה. מה לעשות, אולי אם היינו כישרוניים בהיי-טק כבר היינו בארץ אחרת, כמו כמה מבני משפחתנו המורחבת. מה לעשות שעם תחומים כמו היסטוריה ועיתונות לא ממש מקבלים גרין קארד מהשמים.

אבל זה לא באמת מספיק. אולי עכשיו, אבל לא להרבה זמן. אמנם אני לא מפגינה בנעלין, לא מקללת חיילים ולא מספקת תחמושת לחמאס (אם כי השתתפתי בהברחת פלסטיניות מהגדה המערבית לים בתל אביב. הן היו בנות שש ותשע. לא נרשמו חילופי אש), אבל אני שונאת את מה שקורה פה, חושבת שהגבול בין בקשה להצהרת נאמנות ובין פשפוש במעשיו ובכליו של כל אזרח דק מאוד.

אני שמאלנית, חותמת על עצומות, מפגינה בהפגנות, מאמינה שחיילים שמשפילים פלסטינים צריכים לעמוד לדין ולהיאסר, חושבת שהפגנת הכוח שלנו מול הפלסטינים במבצע "עופרת יצוקה" הייתה בלתי מידתית ובלתי מוסרית, שכמה מהגנרלים ושרי הביטחון שלנו צריכים להגיע לבית הדין הבינלאומי בהאג, והכי נורא – חושבת שערבים הם בני אדם. והם לא הולכים להיעלם, אף ששלישיית ליברמן-ברק-נתניהו אולי מאוד רוצה בכך.

יום אחד מישהו ישלוף את הטור הזה ויעביר אותו הלאה. החלטה תתקבל. פעולה תינקט. אולי לא ישלחו אותי ל"מיניסטריון האהבה", כמו ב-"1984" של אורוול, ולא ישסו בי ארגז עכברושים רעבים – אבל אולי לא אוכל לכתוב בעיתון יותר. אולי אנשים כמוני לא יוכלו לבקש סיוע מביטוח לאומי במקרה של תאונה. לכו תדעו. הם יצירתיים, החבר'ה למעלה. ואין דבר רע יותר מרשע יצירתי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 19.10.2010

מודה אני

אחד מכינויי הגנאי הרווחים המופנים ברשת כלפי נשים מעורבות חברתית הוא "פמיניסטית
מקצועית", כלומר – אחת כזו, קרצייה, שכל הזמן חייבת לעסוק בנשים, שלא יכולה לשכוח אפילו לרגע שישראל עדיין רחוקה מאוד משוויון לנשים; שיש בארץ יותר עניות מעניים; שסיכויי ההצלחה של כל תינוק ממין זכר, אפילו אם נולד בזבל, גבוהים יותר מלכתחילה מהסיכויים שיש לתינוקת נקבה שנולדת באותו יום; שגברים רוצחים נשים בתדירות מבהילה; שבישראל, אם את נשואה ומעוניינת להפסיק היריון לא רצוי, עלייך לעמוד מול ועדה ולשקר שהתינוק לא מבעלך כדי לקבל היתר לעשות בגופך כרצונך; שבישראל ישנן עשרות עגונות ומסורבות גט שהרבנות מתמהמהת בעניינן כמו שבחיים לא הייתה חולמת לעשות אם נשים היו אלו שצריכות לשחרר את הבעלים ולא להפך.

"פמיניסטית מקצועית" היא אחת שבמקום להתרכז בכל הדברים הטובים שמסביב (הפריחה בענף התיירות, מסעדות חדשות, רשתות בגדים בין-לאומיות שפותחות סניף ראשון בישראל אחרי אלפיים שנות גלות) ממשיכה לנג'ס ולבקש את הדבר המרגיז הזה – יחס שווה בעבודה, יחס שווה בנישואים, יחס שווה בגירושים, יחס שווה בפני החוק. די כבר, שיסתמו ויגידו תודה שהן לא נולדו באיראן.
רעלה
בכלל, "תגידו תודה ש" הפך לטיעון פופולרי. ערביי ישראל טוענים לקיפוח? "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחיות פה, נראה אתכם מסתדרים בעזה"; אמנים מוחים נגד הופעה בשטח שאינו שייך למדינת ישראל על פי חוק? "תגידו תודה שהמדינה משלמת לכם משכורת"; עולים מאתיופיה או ברית המועצות מתלוננים על אפליה ובידוד? "תגידו תודה שהבאנו אתכם לארץ".
נדמה שכולם, אבל ממש כו-לם, צריכים לקום בכל בוקר ולהודות לאיזו ישות עלומה, איזה "אנחנו" מסתורי, לאמא ישראל הגדולה שמתאמצת כל כך קשה בשביל כולנו בזמן שהיא יושבת לבד בחושך, ואפילו כוס מים לא מגישים לה.

מי זו, המדינה הזו? היא מממנת את עצמה? לא. אנשים כמוני וכמוכם מממנים את השירותים החיוניים בה על ידי תשלומים שונים לאורך חיינו. היא מגנה על עצמה? לא, אנשים כמוני וכמוכם מתגייסים לצבא ועושים זאת. ואם אנחנו כבר פה, תחסכו ממני את הדיבורים על אנשים ש"הקדישו את החיים למדינה" בכך ששירתו שנים ארוכות בקבע. אם קצינים או נגדים היו מרוויחים את הסכום שמרוויח חייל בסדיר או מקבלים את הפנסיה שמקבל אזרח ממוצע, צבא הקבע היה מורכב כולו מעובדים זרים. תאמינו לי שגם את זה היה אפשר לסדר, ובטח גם לקמבן להם מערך גיור בחסות הרבנות הצבאית.

האנשים שלהם אנחנו באמת צריכים להודות הם אותם האנשים שאנחנו רומסים יום-יום: מנקי השירותים, אוספי הזבל, מורים בחינוך העל-יסודי, המאבטחים שעומדים בכניסה, מטאטאי הרחובות, מטפלים סיעודיים, רופאות ורופאים, אחיות ואחים בבתי חולים, הבנאים, הטייחים, הרצפים והטפסנים שעומדים במחסום שעות בשביל לבנות לנו בתים בזמן שהם לא יקבלו לעולם אישור להרחיב מרפסת (לכל מי שצועק "ערבים בונים בלי אישור!" המדיניות היא לא לתת להם אישור. אף פעם. אז מה החלופה?), עובדות סוציאליות, ארגוני זכויות אדם.

אף אחד לא "נותן להם" לחיות פה ולקרוע את התחת כדי שהחיים שלנו יהיו קלים יותר. הם פה כי ככה יצא, וכי כנראה אין להם הרבה סיכוי במקומות אחרים. כמו שרובנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצאים כאן מאותן סיבות בדיוק. אפשר גם לומר שזו ציונות: פשוט להישאר כאן ולעבוד קשה. בלי דגלי ענק, בלי שנאת האחר, בלי להכריח את הזולת לחשוב כמונו כדי שלא נפרק לו את הצורה.
אף אחד לא צריך "להגיד תודה ש", כי אף אחד מאתנו לא חייב שום דבר לאף אחד מלבד כבוד לגבולות המוסריים והאישיים של הזולת.

אני, כבת לעם היהודי, אישה, פמיניסטית ושמאלנית, לא צריכה להגיד תודה לאף אחד על כך שלא נולדתי באיראן. אני רק יכולה לומר תודה לכל מי שעושה משהו קטן כל יום כדי שישראל לא תהפוך לאיראן. תמשיכו.

פורסם ב'זמן תל אביב 21.9.2010