שקופה

היא מגיעה בסביבות ארבע אחרי הצהריים, וסט כחול כהה עם סמל של חברת כוח אדם ומתחתיו תמיד אותה חולצה צבעונית. כפכפים אורתופדיים לכפות רגליה הנפוחות, שלא טופלו זמן רב. שיער בלונדיני בתספורת ישנה. כפות ידיים אדומות מעבודה, מתקלפות. בת שישים בערך, כמעט לא מדברת עברית.

בכל פעם שהיא נכנסת במהירות, בראש מורכן, נדמה שהיא משתאה על כל האנשים הצעירים האלה, שיושבים על כיסאות ומביטים בריכוז עצום לתוך מסכי מחשב. מה הם עושים שם, לא ברור אם היא יודעת. לא תשאל. היא מתכופפת בתנועה יגעה ואוספת שקיות כחולות מפחי אשפה מלאים פחיות קולה ואריזות ממתקים ריקות.

במטבחון היא מרימה את מכסה הפח הגדול ומרוקנת ממנו חמגשיות מלאות למחצה: שיפוד פרגיות שלם, נודלס מוקפצים, תפוחי אדמה אפויים ברוזמרין. כל כך הרבה אוכל, כל יום מחדש, אותם אנשים קונים כמות מזון גדולה מקיבולת הקיבה שלהם, רק כדי לנגוס ממנה מעט ולהשליך כדי לקנות למחרת כמות גדולה נוספת.

עכשיו השקיות הריקות – לשלוף, לפרוש, ללפף סביב שולי הפח כדי שלא יגלשו פנימה. על אחד השולחנות מונחת קערה גדולה עם עוגיות או שוקולד – לטובת העובדים שרוצים משהו מתוק. היא מביטה בה לרגע ומיד ממשיכה הלאה, לעולם לא תבקש.

בתיק שלה, שמונח בחדר קטן באחת מהקומות, לצד מטאטאים וגלילי נייר טואלט, יש סנדוויץ' שהכינה אתמול בלילה, כדי שלא תצטרך להתעכב בדרך לעבודה. היא תחכה עד שיתאפשר לה לצאת להפסקה. אף שממילא היא לא יוצאת. אוכלת מהר בחדרון, מציצה בעיתון ברוסית שאחת העובדות שכחה שלשום. הילדה שלה גדולה, עובדת בחברת תרופות, ויש גם נכד, אדם, שעולה לגן חובה.

פעם, כשהוא היה ממש קטן, הבת הייתה מביאה אותו אליה בבקרים. אחר כך הם עברו לגור אצלה, ואדם היה מתעורר בלילה והיא הייתה קמה אליו כי הבת שלה הייתה עייפה מהלימודים. לפני שנה הוא התחיל ללכת לגן טרום-חובה, והיא התחילה לעבוד. חברה של הבת שלה, שעבדה בחברת כוח אדם, אמרה לה שיש מעסיק ששוכר גם עובדים מעל גיל חמישים.

בערב שלפני ראיון העבודה היא צבעה את השיער בבית, מסתירה בבלונד את הלבן, והכינה את המכנסיים והחולצה שלבשה לברית המילה של אדם ארבע שנים קודם לכן. בחורה בת 24 עם אוזנייה אלחוטית שאלה אותה כמה שאלות, הקלידה כמה מילים ואמרה לה שהיא יכולה להתחיל בעוד יומיים.

מאז היא פה. עכשיו רק נשאר להוציא את השקיות החוצה ולרדת אתן במעלית. חדר הזבל נמצא מחוץ לחניון. לפני שבוע היא עברה שם וג'יפ שחור שנסע במהירות בלי אורות כמעט פגע בה. הנהג צעק עליה בחלונות סגורים ודהר משם בחריקה. היא לא סיפרה על זה לאף אחד.

השקים הצהובים האלה, כמה אפשר להכניס פנימה. אנשים באים, נועלים את המכוניות שלהם בצפצוף ולוקחים כל אחד שק צהוב גדול עם ידיות כחולות ועולים במדרגות הנעות. לפחות יש פה מזגן, לא כמו במחסן של הסופרמרקט. לפחות זה. אפילו ילדים לוקחים שק צהוב. הילדים אוהבים את העפרונות הקטנים. לוקחים הרבה. אחר כך שוכחים אותם בקומה של המסעדה או דוקרים אחד את השני בקופה.

אנשים הולכים אחד אחרי השני ומצביעים על שולחן צבעוני עם מנורה, נשכבים על מיטה זוגית. אומרים, "זה אני יכול להכין לבד, אל תקני", והילדים דוחפים עגלה ובוכים כשהיא נתקעת בקיר. הצווארון של החולצה הצהובה מגרד. אבל נותנים לי ללבוש את החצאית שלי והמטפחת. לפחות זה. בלילה יש הסעה ואנחנו עומדות בין המושבים כי תמיד חסר מיניבוס אחד, אז צפוף. אנחנו יוצאות הרבה אחרי שהשקים הצהובים כבר חזרו לסלסילות והעגלות נדחפו בשורה ארוכה למקום.

אתמול מצאו מנורה שבורה על הרצפה באזור של המנורות וצעקו עליי שלא ראיתי את זה קודם ושהם לא ייתנו לי לנסוע בהסעה, אז ניקיתי מהר ורצתי למיניבוס שכבר חיכה לי וכולן היו עצבניות בפנים כי רצו הביתה. אפילו שלא יכולתי לראות את המנורה כי זה קרה כשהייתי באזור של השטיחים. ואף אחת לא אמרה שאני בסדר.

המיניבוס מוריד אותי תמיד ברחוב הרצל ויש לי הרבה ללכת, אז אני הולכת וחושבת על הבעל בית שרוצה למכור את הדירה. לא יודעת מה הוא חושב לקבל כי אף אחד לא קונה בשכונה שלנו. לא רוצים לגור אתנו. תמיד כשקורה משהו בעיר, מישהו מת, דקרו מישהו, בעל הרג את אשתו, אני נסגרת בבית ולא רוצה לשמוע כי עוד מעט יגידו שזה מהשכונה שלנו ושצריך להוציא אותנו מהעיר או לסגור אותנו בגדר.

הבן שלי גם לא אוהב לשמוע. הוא בגבעתי. מדבר הרבה על רוסים. על ערבים. לא אוהב אותם. הרוסים שאיתו בגבעתי לא מדברים איתו. לפחות יש לו כמה חברים שם, אבל הם לא כל כך טובים למרות שהם גם משלנו. לפחות זה. הם יוצאים ביום שישי אחרי שאנחנו אוכלים בערב והולכים לשתות, ואני פוחדת כי ראיתי כבר מה קורה כשהם שותים הרבה מדי. פעם הוא חזר עם עין מלאה דם, אבל בקצין העיר הוא אמר שהוא נתקע בדלת של הארון במטבח. יומיים היה בבית. לא דיבר.

הבת הקטנה טובה. הבטחתי לה פלאפון אם היא תהיה טובה במבחנים, ועכשיו אני צריכה למצוא מקום שמוכרים יותר בזול כי היא קיבלה מאה בשיעור ספרות ולכל החברות שלה יש פלאפון, והן שומעות בו שירים הרבה, יושבות מתחת לבית ושומעות עד שאני קוראת לה. לפחות פתחו את החנות פה והיא גדולה, אז יש עבודה. לפחות זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 14.9.2010

הקבצנים החדשים

ילקוט מרופט תלוי מכתפה הימנית, ידיים שלודות נחשפות מקצות השרוולים. פנים צהובים, מחוטטים, עיניים גדולות מדי. חלומו הרטוב של בוקי נאה. כמו צעצוע יפני שיצא משליטה היא מסתחררת בין השולחנות, מדקלמת אוטומטית: "יש לכם כמה שקלים לתת להומלסית שלא אכלה כבר יומיים". בסוף הסיבוב היא נעלמת לכמה דקות וחוזרת, ניגשת שוב לאותם אנשים שפנתה אליהם קודם לכן, "יש לכם כסף לתת להומלסית".
הרוב מתעלמים ושוקעים בעיתון. למעטים הקרואסון נתקע בגרון. כשהצל שלה מאפיל על שולחני בפעם השישית אני נותנת לה עשרה שקלים. היא סוגרת את אגרופה על המטבע, מעקמת פנים ואומרת: "נראה לך שזה עוזר לי בכלל?"

ערב בשדרות רוטשילד, ס' ואני מטיילים מתחת לפנסי חגיגות המאה. מאחד הספסלים מתרומם צעיר ומתקרב אלינו בצעד מהיר. "מה השעה? אתם יודעים מי אני? יש לכם כמה שקלים? אני צריך שתעזרו לי דחוף". הוא נועץ מבט נעלב בחמישייה שקיבל, וצועק על ס': "מה אני יעשה עם חמש שקל? תגיד לי מה אני יעשה".  ס' מתרגז, ומבקש בחזרה את כספו. הקבצן מנחית כאפה של חברים על עורפו ומדליח צחוק חלול, צביקהדרי – 'לא לא לא, אתה גבר אחי, אתה מלך אחי, נשמה אתה'.

קבצנים. מה אנחנו יודעים עליהם? נרקומנים. הומלסים. טפטוף מזגנים טורדני. עד עכשיו התרגלנו לראות אותם על המדרכה, מחוברים לשלט קרטון עם קופירייטינג גרוע, וכעת הגיע הזמן להכיר את קבצני דור 3.5: חמדנים. תוקפניים. דורשים את כספך בקור רוח גזברי. תביא כבר, תביא. חסר לך שלא תיתן. הרי לך יש ולנו אין.

מדובר בטרנד: הישראלי הממוצע, שרוב הכנסתו נטחנת לאבק בבנקים והוצאותיו מעשירות את העשירים ממילא, נדרש פתאום לממן גם את אלו שבעבר נתמכו על ידי המדינה. בזמן שה"שירותרום" האנכרוניסטי מתגמד מול הפקות ברודווי שנור כמו "יומטוב" ויום העצמאות נהיה חגה הרשמי של עמותת על"ם (27 אלף לחודש ליושבת ראש העמותה נאווה ברק), מה הפלא שגם הקבצנים רוצים להשתתף במשחק?

שיטת הפעולה של הקבצנים החדשים לא הייתה מביישת את הבן הממולח ביותר בשושלת עופר: רוב יושבי בתי הקפה במרכז תל אביב הם שכירים בגילים שבין 25 לשישים, הלחוצים בין גיליוטינת הישראכרט והמשכנתה ובין הבוס שמחכה להם עם מכתב פיטורים ובלי וזלין.
צומת הרחובות נחלת בנימין, אלנבי, שינקין והמלך ג'ורג'.
כמו טרומן ב"המופע של", הם נשלטים בידי אנשים חזקים ועשירים שמטילים אותם ממקום למקום כמו קוביות שש-בש: היום אתה מנפיק איגרות חוב, מחר אתה ברחוב.
הגבינה היחידה במבוך העכברים הזה היא בית הקפה הקבוע, הסיגריה, אולי הפוך קטן. אבל בדיוק ברגע שהשכיר היגע מצליח להינתק מטרדותיו, יצוץ מולו הקבצן החדש. השכיר ינדב מכיסו כמה מטבעות מתוך רגש אשמה או כסגולה נגד עין הרע ("רק שלא אהיה יום אחד כמו הטיפוס המלוכלך הזה"), ואז-הפתעה! "טפו עליך ועל החמש שקל המעפן ש'ך, יא זבל'.

הקבצן שמסרב להסתפק בעשרה שקלים לא שונה מעורך הדין שגובה שכר טרחה דמיוני תמורת עבודה שיטיל ממילא על המתמחים שלו, מהכירורג שגורף לכיסו הפרטי עשרות אלפי שקלים עבור ניתוח שיכול להתבצע גם בבית חולים ציבורי, מהזכייניות שמוכרות פרסומות במיליונים ומעמידות פני אבלים כשמבקשים מהן תקציב ליצירה מקורית.

ההבדל היחיד הוא בכך שהקבצנים החדשים אפילו אינם מעמידים פני עובדים. הם דורשים מאתנו תשלום על עצם קיומם. המשפט "נותנים לך? תיקח" פינה את מקומו לווריאציה חדשה: "נותנים לך? תבקש עוד". לא, הקבצנים האלו אינם דומים כלל לאוליבר טוויסט ול"בבקשה אדוני, אני רוצה עוד" שלו. אצלם אין "אדוני" או "בבקשה", הם רק רוצים עוד ועוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.5.2009