אם חולדאי סובל מאלצהיימר – אני פה כדי להזכיר

את הפרסומת המגעילה שלפניכם ראיתי בעיתון בסוף השבוע האחרון. רואים בה ילדה בלונדינית רצה בגינה הזעירה אך המקסימה שבכיכר הבימה (הלא זעירה והממש לא מקסימה). הכיתוב: "זו לא אמסטרדם – זו תל אביב". לאמור: אפשר ממש להתבלבל!

2014-12-20 20.54.02

תל אביב מלוכלכת, מוזנחת ובעיקר מספקת שירותים גרועים לתושביה שמתגוררים בכל שטח שמדרום לשכונות עבר-הירקון (ניסיתם לחצות כביש בגשם במרכז העיר? סתם גשם, לא מבול – אבל זהו, כל שולי המדרכות הופכים לנהר ובכל צומת – אגם. ימה. לייק מישיגן. וכדי להוסיף שמחה, באה מונית ומרוקנת עליך את תכולת השלולית. הרי את רק הולכת רגל. אין לך משמעות). הנה תמונה קטנה שממחישה את התכנון הלקוי ובעיקר את היעדר הרצון לתקנו: רחוב המלך ג'ורג' פינת החשמונאים, לפני כ-70 שנה, והיום. אני חוצה את הוונציה הזו מדי יום, אגב, בדרכי לאוטובוס לעבודה.

10711064_10152824124266103_4514040519804238183_n

 

לפני חודש בערך היתה לי פגישה בצפון אבן-גבירול. מאוד מאוד לא השכונה שלי. ירדתי מהאוטובוס ונדהמתי: הכביש ישר, המדרכה חלקה ולא משובשת, אף פיסת חרא של כלבים לא נראית באופק. הפחים לא חוסמים את הדרך – בקיצור, עיר. שכונת לב העיר, שבה אני מתגוררת (בין רוטשילד לקינג ג'ורג' לאלנבי) היא אזור מלחמה בשיפוצים: בונים וחופרים והורסים ומשפצים ללא הרף, כשהמצב הטבעי לתושב שם הוא לוחמת גרילה אורבנית – לקפץ בין ערימות החרא, למצוא פח שלא נגנב ע"י נרקומן אוסף בקבוקים, אם מצאת פח תקווה שיש לו מכסה, אם אין לו מכסה כל הרחוב יתכסה בזבל בקרוב. המדרכות שבורות, הניקוז איננו, הביוב מציף, הבניינים מתפוררים, המכוניות חונות על המדרכה, הטוסטוסים והאופניים נוסעים עליה באין מפריע ומצפצפים להולכי הרגל, מכולות בנייה חוסמות חניות ומדרכות ובקיצור – לאף אחד לא אכפת ממי שגר פה. אנחנו רק תפאורה שעוד מעט תתחלף בדרך לעוד בעל בית (ריק) צרפתי מרוצה (ראו הפוסט הזה, שלא התיישן בדקה מאז נכתב)

בדרום תל אביב וביפו המצב כמובן נורא יותר. אין מה להוסיף אפילו. בקיצור, מרוב עצבים על הפרסומת המגעילה הזו החלטתי ליצור מודעות תגובה. הנה הן. לצערי הפוטושופ שלי שבק חיים ולכן השתמשתי בתוכנה מאוד מוגבלת ומאוד מעצבנת ולכן שום דבר לא אחיד או מסודר. ובכל זאת, לא רציתי לחכות.

רון חולדאי, ינעל דינאק.

 

כרזה תל אביב1

צילום: רועי בושי

 

 

tel aviv 2

 

tel aviv 3

צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס

 

 

tel aviv 4

 

tel aviv 5

צילום: מוטי מילרוד

 

מודעות פרסומת

אנחנו המגש, הם הכסף

חוק אורבני מס' 1:
כשפרוייקט נדל"ן מפלצתי משווק את עצמו לרוכשים עשירים, הוא תמיד ימכור להם את מה שלמעשה נכחד ברגע שפרוייקט הנדל"ן עצמו יקרום עור וגידים.

"מתחם בצלאל" (לשעבר שוק בצלאל) בתל אביב? מציג בפרסומות שלו את בתי הקפה הקטנים של טשרניחובסקי, הציוריות המקסימה של רח' ביאליק ו"חיי התרבות" הפעילים של מרכז העיר. כל אלה נמחקו או יימחקו ברגע שגורגונת הנדל"ן הכעורה של המתחם העתידי תיבנה ותאוכלס בכמה מאות נודים עם 3.2 רכבי יוקרה פר דירה.  הרחובות הצרים והציוריים יתמלאו ג'יפים מצפצפים בדרך לחניונים הפרטיים שלהם. התרבות האורגנית שצמחה במקום תפנה את מקומה לפסטיבלים בחסויות מסחריות. העילה שבזכותה נבחר דווקא המיקום הזה לפרוייקט נדל"ן תיעלם – בגלל הפרוייקט עצמו. בגלל אותם אנשים. הירק והשקט של "שרונה"? טראח, בואו ננחית עליה 6 מגדלים ענקיים וקניון של כ-70 חנויות (יוקרה…) כדי שבעלי הדירות יוכלו להרגיש קרובים לירק ולשקט (שכמובן נעלם ברגע שהדחפור הראשון עלה על השטח).

כל "שכונת האירוסים" הייתה פעם גבעת האירוסים. כל "פנינת הים" הייתה פעם חוף ים. בתל אביב זה בוטה במיוחד: הנדל"ניסטים והרוכשים מתכחשים לקיומנו (התושבים הקבועים, הרגילים, העניים) בכל מאודם, אנחנו מפריעים להם לבזוז ולחמוד ולבלוע את הארץ.

אבל הם ישמחו מאוד ליהנות משירותינו כמלצרים וטבחים במסעדות ובתי קפה ("צמוד לכל מתחמי הבילויים!"), שחקנים, ("רק חמש דקות הליכה מ'הבימה'!"), נגני-רחוב ("בלב התרבות התוססת של תל אביב!"), ומוכרים ("קרוב למרכזי הקניות המובילים!"). מבחינתם, אנחנו מוזמנים לבוא לשרת אותם – באוטובוס. מראשון לציון, חולון או לוד. אם אנחנו טוענים לזכותנו להמשיך לחיות במקום שבו חיינו הרבה לפני שהם הגיעו עם הג'יפ והדיינרס, אנחנו "מפונקים" (שרוצים משום מה לגור בדיוק איפה שהם רוצים לגור! חוצפה כזו). אנחנו המוצגים בחלון הראווה, מוכרים אותנו כמו מוצר צריכה – אין לנו זכות לחיים של ממש. התרבות, הבילויים, המסעדות? הם נוצרו בשבילם, לצרוך ולצרוך ולצרוך. לקנות "תרבות" מחומצנת, מנותחת ומעוקרת ב"מתחמים" מפוחלצים עם גלידת בוטיק. לנו מותר להתקיים כל עוד אנחנו שומרים על חלקנו בעסקה: משרתים את האדונים במסעות הרכישה שלהם. בבקשה, הנה הכרטיסים שלכם, תיהנו. בבקשה, הנה הגלידה. בבקשה, הנה הנעליים במידה שלך.

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

sarona2

לעיון נוסף:

טקסים פינת קפלן. עילה לזעם. ביזת העיר/יגאל סרנה

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.