רוסים

אכזר
(ש"ע) רע, רשע, אלים, תוקפני, חסר רחמים, בעל לב אבן, נוקשה, בוטה.
להתאכזר
(פ') להתנהג באכזריות, לנהוג ללא רחמים, לנהוג בקשיחות, לייסר, להיות רע, להיות אכזר, להיות קשה-לב, להתעלל, להתעמר, לרדת לחיי-, לענות, להכאיב, לגרום סבל, לנגוש, לרדות, להכביד עולו, לרדוף, לרדת לחיי.

מט ילדים, בלה שייר, הספריה החדשה 2011. ציור העטיפה: לורטה לוקס, "שלוש בקשות"

***

כמה פעמים אמרתם, בקול או בלב, "ילדים הם עם אכזר"? בכמה מההזדמנויות האלה, עצם אמירת המילים היה דרך להשכיח, לסלוח ולעבור הלאה?
אפשר לומר ש"ילדים הם עם אכזר" הוא המשפט המקביל ל-Boys Will Be Boys הלועזי, האופן שבו היה מקובל להסיר מכתפיהם של בנים, נערים או גברים את האשמה על מעשים לא נאותים או אסורים (אלימות מילולית, הטרדה מינית, ונדליזם, תקיפה פיזית, תקיפה מינית או התעללות נפשית). בסופו של דבר מגיעה המסקנה המתבקשת: זו התנהגות טבעית, הן במקרה של "ילדים" או "בנים". אין מה לצפות מהם ליותר. הם יכולים להיות נחמדים, אם רק ירצו – אבל אם הם לא רוצים, אין לנו יותר מדי מה לעשות בנידון.

אכזריות הילדים אינה אורחת ב"מט ילדים": היא בעלת הבית. היא נוכחת בכל סיפור, בין אם כאכזריות רנדומלית שאינה מופנית כלפי פרט ספציפי, או בגלגולה השני כאכזריות מכוונת ומודעת שמטרתה היא לפורר את האחר.
הדמות האכזרית הראשונה שהקורא נתקל בה היא מירה, האחות הבכורה של פולה – הגיבורה של הנובלה שפותחת את הספר. קשה לפענח את הסיבה לשנאה היוקדת של מירה את פולה הקטנה: היא לא יכולה לשאת את נוכחותה כלל, גם כאשר זו שקטה לגמרי. משהו תמיד מפריע למירה, והאשמה היא תמיד פולה. פולה פותחת מגירה, מירה טורקת אותה בטענה שהצליל מציק לה. פולה מספרת לעצמה סיפור בפינת החדר, מירה צורחת לאמא שתבוא לקחת את פולה משם. פולה משחקת עם חיילי שחמט, מירה נטרפת. נדמה שמירה לא משלימה עם עצם קיומה של פולה בחיי המשפחה הקטנה (אבא, אמא ושתיהן), ומנסה למחוק אותו, לאיין אותו. שפולה לא תתקיים. למעשה, היא מנסה להכחיד כל פעילות, יישות או חפץ שגורם לפולה שמחה, בתקווה שהדבר יעלים את פולה עצמה.
החתול מוריק הוא הקורבן הראשון: פולה מאוד אוהבת את מוריק, חתול נחמד שאימץ לו את חצר הבית. היא משחקת איתו והוא חבר נאמן, שותף למשחקי "אבא ואמא" שלה ושל שוריק, הפעוט של השכנים. מהר מאוד מירה מתחילה לנדנד להוריה על כך שהחתול סובל, החתול ניזוק, החתול אינו צריך לחיות בחצר הקטנה, אסור לו להיות חלק מהמשחקים של פולה. מירה אומרת שצריך לקחת אותו לפארק ולהשאיר אותו שם, במקום שבו יהיה לו מרחב וחופש. ההורים לא שותפים לגישה של מירה, אבל כבר למחרת מגלה פולה שמוריק נעלם.איש אינו מוכן לומר לה מה קרה. רק מירה מביטה בפולה בסיפוק כשהיא מתכופפת לפינות אפלות בחצר וקוראת לו מוריק מוריק קיס קיס קיס קיס.
מוריק לא חוזר.

אלונה בחדר השינה. אוקראינה. מתוך הספר והתערוכה של הצלמת מיכל חלבין, strangely familiar

הגילוי הזה של אכזריות במירה כלפי פולה אינו סוף פסוק: מירה השילה מעצמה כל תכונה ילדותית והיא מקדישה את כל זמנה ללימודים, כאילו מדובר בדוקטורט באוניברסיטה ולא בתרגילים בבית ספר יסודי. מרגע שהצורך ללמוד ולהצטיין מופיע אצלה, פולה הופכת לאויבת של ממש. מירה מתעבת את פולה כי היא עדיין ילדה. ולדעתה של מירה, שמעולם לא הייתה ילדה, לפולה אסור להיות ילדה. היא שונאת ובזה לה על כל הפגנה של תכונה או יכולת בריאה של ילדים: דמיון, חוש מוזיקלי, שמחה, סקרנות. המטרה של מירה היא להשמיד את התכונות האלה בפולה, כי הן מפריעות לה (למירה) לחיות. לנשום. להיות.

למה?
למען האמת, קשה לי לענות על השאלה הזו. בעצמי לא הבנתי. אני אחות בכורה לשני אחים, אחד מהם בהפרש של שנתיים והשני בהפרש של עשר שנים ממני – והשנאה המצמיתה שנושבת ממירה לפולה זרה לי כמו פני כוכב פלוטו. וודאי שהכרתי אחים ואחיות שלא הסתדרו או רבו זה עם זה בילדות, ולפעמים המשיכו כך בחייהם הבוגרים. ראיתי ריבים וצרחות ומכות ומשיכות בשיער (כמובן שאחי האמצעי ואני, שחלקנו חדר משותף עד תחילת גיל ההתבגרות, הלכנו מכות באותה תדירות ששיחקנו בלגו על השטיח), אבל התיעוב הזה, כפי שהוא מופיע בספר – התיעוב הזה עורר בי רק תמיהה וסלידה. אפילו ברגע היחיד שבו מירה מסבירה לפולה עובדה חשובה על הקיום שלהן כיהודיות בבניין שכולו קומוניסטים שבאו מבתים נוצריים – אפילו אז לא חשתי במשב אחד של אחווה או שיתוף. עובדה זו יוצרת מצב שבו פולה היא דמות של ילדה רבגונית ומלאת רבדים, בעוד מירה נותרת במרייה התמידי מבלי להתקדם או להתפתח.

אנחנו הרוסים מהרוסים

גילוי נאות: אני משתייכת בחציי לתפוצה ולתרבות ממנה היגרה הסופרת בלה שייר לישראל. היא אמנם מאוקראינה, ואילו אני ילידת הארץ ובת לאמא ילידת לטביה. אבל שייר ואמי היגרו שתיהן עם הוריהן לארץ בגיל 12, בשנות ה-70. אותה עלייה נחשבה לעלייה "אידיאולוגית", "ציונית" וכדומה. והיא נקלטה, איכשהו, בלי הרבה הדים. אצלנו במשפחה לא היה אף אחד ששם היה דוקטור ופה ניקה רחובות, מסיבה מאוד פשוטה: אין במשפחה שלי אף דוקטור. סבא יעקב (יאשה) היה ספר, סבתא שרה הייתה פועלת במובן הבסיסי-מסחרי של המילה, ועבדה כאן עד הפנסיה ולאחריה כפורסת נקניקים וגבינות בסופר, מסדרת מדפים במשביר לצרכן, מוכרת בחנות במרכז המסחרי חסר החן של שכונת נווה יעקב בירושלים. א-נו, ככה זה בחיים. מה נותנים לך אתה מקבל. לא שלא היו שאיפות: שלוש בנותיהם סיימו לימודים בקונסרבטוריונים ואקדמיות, ושלושתן הפכו מורות לפסנתר. שתיים מהן עד היום, אמא שלי פרשה בהקלה גדולה למקצוע אחר. כך או כך, כשהעלייה ההיא נחתה בנתב"ג, אף אחד (מחוץ למשרדי "המוסד") לא חלם עדיין על מיליון וחצי מהגרים מהגוש הקומוניסטי שיתפורר ויטלטל את העולם ואת ישראל הזעירה.

ההשתייכות הזו שלי (או יותר נכון- השיוך. לא בחרתי לבוא לעולם וכו') לעם ולתרבות הזו סייעו לי, מחד, בבואי לקרוא ולהבין את "מט ילדים". מאידך, ייתכן שלולא השיוך הזה הייתי מסוגלת לקרוא את "מט ילדים" כספר ותו לא, לא כעדות אוטוביוגרפית שהוברחה במעטפה נסתרת מעולם שמעטים הישראלים המסוגלים להבינו – עולם שהמבנה החברתי והמשפחתי שלו, ההיררכיה שבין הרוחני לכוחני וההתנהלות שלו שונים כל כך, כמעט הפוכים מהנהוג פה.
"מנטליות", קוראים לזה. כשאני נתקלת ב"מנטליות" הזו פנים אל פנים או בסיפור שמישהו מספר לי, כמעט תמיד אני אומרת משפט שיישמע מאוד לא תקין פוליטית ואפילו גזעני למי שלא מכיר אותי: "יהודים-רוסים הם העם הכי דפוק בעולם". אבל רק מנהמת לבי מגיע המשפט הזה. רק מהיכרות אישית נפשית עמוקה. רק מהניסיון התמידי שלי לברוח מהלקח המר שתמיד (כך נדמה) מצפה בסוף לכל יהודי-רוסי באשר יפנה.

קסניה בגן השעשועים. רוסיה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

נכון, מדובר באומה משכילה לרוב, שאפתנית, שוחרת תרבות גבוהה ואסתטיקה, אמנות, ספרות ומוזיקה. עושר לשוני עם הומור בלתי מנוצח. אבל לאורך המאות האחרונות עברו יהודי ברית המועצות (כלומר- יהודי כל אותן מדינות שנהוג לכנות "רוסיה". מימי הצארים, תחום המושב, דרך המהפכה, השלטון הסובייטי והתפרקות הגוש) לא שבעה מדורי גיהינום, אלא הרבה יותר. עשרה קבין של סבל ירדו לעולם, חמישה נטלו הרוסים ובהם יהודי רוסיה, וחמישה נוספים נטלו יהודי רוסיה לבדם. כמובן שאי אפשר להשוות סבל לסבל, ואין ספק שעמים רבים בעולם (לרבות אפריקה) יוכלו להתמודד על התואר – אבל אלוהים אדירים, כמה שהם סבלו. כמו שכל ה"רוסים" סבלו, פלוס גיהינום ספיישל ליהודים, על חשבון הברון/הצאר/הכנסייה/הקרמלין/סטאלין/הנ.ק.וו.ד וכן הלאה.
תגידו אתם: אחרי כל כך הרבה רע, איך אפשר להישאר נורמלי?

כל הווידוי הארוך והלא-תקין-פוליטית שקראתם כעת נועד להסביר את שברון הלב שגרמו לי כמה מהדמויות והעלילות המקבילות ב"מט ילדים". תגידו שהלב שלי נשבר יותר מדי במהלך קריאת ספרים(ראו ביקורות קודמות), אבל "מט ילדים" מצליח לשרטט בנאמנות כמעט פתולוגית את אותה "מנטליות" רוסית מפורסמת וחמקמקה, שכמה מסממניה החיצוניים הפכו לחומר לבדיחות בתקופת גל העלייה העצום של שנות ה-90 (סנדלים עם גרביים, סנדוויץ' עם נקניק, עברית קשה שפה, קופאיות, זה לא בית רוסי אם אין סבתא בסלון וכו'). הסממנים הפנימיים, המוכרים רק ליודעי-דבר, פרושים ב"מט ילדים" לאורך ולרוחב:

הנהייה אחר כוח, אחר "מנהיג חזק", שמתחילה כבר בילדות.
האובססיה הקרייריסטית-אקדמית.
חתונה ולידה בגיל צעיר מאוד, ומסירת הילדים כבר בינקותם לסבתא על מנת שההורה יוכל להמשיך ללמוד או לעבוד, לעיתים בעיר אחרת, בלי להגיע הביתה כמעט.
לעיתים ילדים מנישואין שהסתיימו נשארים אצל הסבתא לתמיד בעוד ההורה מקים משפחה חדשה בלעדיהם.
השפלה של ילד בפומבי ע"י ההורה, טקטיקה מוכרת במגזר ל"לימוד לקח" או "משמעת".
היעדר מוחלט של שיתוף או גילוי לב בין הורים לילדים מחד, או שיתוף יתר – הורה שמעביר לגמרי את עול הקיום אל הילד. אין אמצע.
"סבל מדבק" – העברה של סבל מדור לדור. מצד אחד ההורים רוצים כביכול שהילדים לא יסבלו כמו שהם סבלו, מצד שני ההורים כועסים על ילדיהם כי "הכל בא להם בקלות", מזלזלים בהישגיהם ובפועל יוצרים מצב שבו חובה על הילדים לסבול כמוהם.

ברור שבפירוט הנ"ל אני מציגה רק צד אחד, מאוד מסוים, של המשפחה היהודית-רוסית. המשפחה הזו מתאפיינת לרוב במה שנתפס לעיתים כפיצול אישיות: במשפחה כזו מחבקים ומנשקים המון. הסבתות וההורים את הילדים, הילדים את ההורים והסבתות. חום ואהבה הם חלק בלתי נפרד, לרוב, ממשפחה כזו, בכל מבנה שהוא. לצד מוזרויות מעיקות כמו ההכרח לגרוב גרביוני-צמר (כחולים או אדומים) מתחת למכנסיים בימות החורף (הישראלי החמסיני. תארו לכם), הרעיפה עליי המשפחה הרוסית של אמי שפע גינוני חיבה וליבוב. נדמה לי ש-30 הוא הגיל שבו לראשונה מותר לצאצא ממוצא יהודי-רוסי לדרוש ממולידיו שיחדלו לנשק לו את הטוסיק. למה? כי ככה זה אצלנו. ילד ינושק בטוסיק מתוך אהבה אין קץ, עד שיצעק די או יברח לחדר אחר. לא נישקו לך בטוסיק? אתה כנראה יתום ערירי. כי אין אמא או סבתא יהודיה-רוסיה שפויה בדעתה שתוותר על הזכות המגיעה לה- לסגוד לטוסיק השמנמן והמתוק של הילד שלה.

הנטייה להאביס את הצאצאים (נטייה יהודית עם פוסט טראומה שואתית) מתנגשת לעיתים עם הצורך הכפייתי של הורים יהודים-רוסים לנפנף בילדיהם כמו בכלבי-תערוכות: כך ידחפו לך עוף ותפוחי אדמה וקציצות ולחם ועוגה ושוקו וממתק – וברגע שתסיים אותם ינזפו בך על הזלילה וינעצו בך תוכחות על הקילוגרמים העודפים. אם אתה שמן וילדים מציקים לך, תשכח מלקבל סימפטיה בבית: זו בעיה שלך, ובשבילנו זו בושה. לא משנה שאנחנו אלה שפיטמנו אותך.

ז'ניה, אוקראינה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

אני יכולה להאריך כאן (והארכתי, חלאס!) עוד ועוד, אבל די. למי שעוד לא נשבר, אציין שתי נקודות נוספות בקצרה:
1) הנובלה "גלית וגורדון" בספר נראית מודבקת, לא שייכת, כאילו חיכתה להתפרסם במסגרת אסופה כלשהי ונכנסה לספר במקרה. הדמויות בה לא מגיעות אל לבו של הקורא, ופעולותיהן תמוהות ונטולות מניע נפשי ברור.
2) הסיפור "פעמיים", שסוגר את הקובץ, הוא אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. בסיפור הזה נפתח סכר הדמעות שלי, שבניגוד למה שעולה מהביקורות שלי, לא נופל בקלות כזו. סיפור שהוא מופת לאיפוק ואבחנה דקה, רגישות נדירה לפרטים ולב חשוף. עשו לעצמכם טובה- אם אחרי כל הקידוח שלי אתם מחפשים סיבה אחת לרכוש את ספר הביכורים של בלה שייר, הסיפור "פעמיים" הוא הסיבה. אני לא מדביקה את התואר "מושלם" לכל דבר- והסיפור הזה מושלם.

מט ילדים/בלה שייר
הוצאת הספריה החדשה, 2011