לאן נעלם הימין? (פורסם ב"הארץ" ב-11.2.16)

המזל הגדול ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שהיטיב לאבחן יוסי ורטר במדורו השבועי, הוא שבראש האופוזיציה כיום לא עומד בנימין נתניהו. 20 שנה חלפו מאז ממשלת רבין השנייה, והשמאל טרם התאושש ממופע האימים של נתניהו ושלוחיו, שנדד מזירת פיגוע אחת לאחרת. נתניהו צץ מול המצלמות בכל הזדמנות והאשים באופן בוטה את הממשלה המכהנת ואת העומד בראשה, יצחק רבין, באחריות לפיגועים הנוראים. את ההפגנות בצומת רעננה ובכיכר ציון בירושלים אין צורך להזכיר – הקולות והמראות משם עדיין מהדהדים. לקראת בחירות 1996 טבע יועצו של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, את הסיסמה "אין שלום, אין ביטחון – אין סיבה להצביע פרס", והשאר היסטוריה.

"מי היה מפקיר את עצמו בידי רופא שכשל בניתוח? מי היה עולה על אוטובוס שנהגו עשה תאונה קטלנית זה מכבר?". מלים אלה נאמרו ב-2006 על ידי לא אחר מנתניהו עצמו, אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד. גם את "מחאת המילואימניקים" נגד ממשלת אולמרט וברק תיזמר נתניהו מאחורי הקלעים. הדבר נודע רק בדיעבד לאנשים כמוני, שלקחו בה חלק בתום לב ומתוך זעם אותנטי על האיוולת והיהירות שהובילו למות חיילים רבים כל כך.EPA03216447312031_l

חמישה חודשים חלפו מתחילת גל הטרור הנוכחי. חמישה חודשים שבהם כמעט מדי יום נדקרים ונורים ישראלים בשטחים הכבושים או בתוך שטחי המדינה. הקורבנות הם חיילים ואזרחים, חלקם נפצעים וחלקם נהרגים. הריגתם של מבצעי הפיגועים, ברוב המקרים עוד בזירת האירוע, אולי מספקת את תאוות הדם והנקם – אך אינה אמורה ואינה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית. הצבא וכוחות השיטור, עם כל הכבוד ליכולותיהם, כפופים לממשלה. זו דוממת –  או גרוע מכך, עוסקת בזוטות טפלות כמו טענות לאפלייה ברשימות ההשמעה של גלגלצ וסימון נציגי ארגוני זכויות אדם.

דמגוגיה, לפי ויקיפדיה, היא "שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות טפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות". חמישה חודשים של טרור יומיומי ונתניהו, מגדולי הדמגוגים שקמו לעם ישראל, גיבור איפא"ק והקונגרס – שותק.

כעת נסו לדמיין חמישה חודשי טרור רצופים תחת כל ראש ממשלה אחר, עם אופוזיציה בראשות נתניהו: שערי העיתונים היו נמלאים בתמונות מהפגנות "ספונטניות".  שדרני שטח עייפים היו נאלצים לנסות ולגבור על צעקות המפגינים שהיו מתגודדים מאחוריהם בכל פעם שהמצלמה נדלקת. עצרות נגד "ממשלת הדמים" היו ממלאות את הכיכרות, ובאחת המרפסות היה עומד נתניהו, עטור מצחו שיער סגול, מחרף את האוחזים בשלטון על תבוסתנותם ונשבע להמונים הנסערים, העייפים מפחד, כי אם רק ייתנו בידיו את המושכות – הוא ינווט את הכרכרה המותקפת למקום מבטחים. סביר להניח כי בחירות – או תרחיש חמור יותר –  לא היו מאחרות לבוא.YE1163524_l

כל הזעם המתוזמר הזה, היכן הוא? התרגלנו לכך שהוא לא יגיע משמאל. בכל זאת, כמה אפשר לשלוף את אותם 3,000 איש מהשמיכה? פעם זה מתווה הגז, פעם חוק העמותות ופעם פגיעה במבקשי מקלט – נורא מעייף. והגיע הזמן להודות: למרות מה שנתניהו אמר ביום הבחירות, לעמותות השמאל אין כסף להביא אף אחד באוטובוסים. יהודים או ערבים.

אבל מה עם הימין? הרי הימין יודע באמת לנהור בהמוניו באוטובוסים, כש"ממשלת שמאל", בג"ץ או כל צורר אחר (או שלושתם, תלוי במזג האוויר) מאיימים לקחת ממנו את הסוכריה (הרחבת הבנייה/העברת כספים/הטבות מס להתנחלויות). והנה, חמישה חודשי טרור רצופים – והימין שותק. ככל הידוע, איתמר בן גביר לא תלש עדיין את סמל מכונית השרד של נתניהו. הפגנות עם ארונות או חבלי תלייה לא נצפו ברחבי הארץ.

מה, יש"ע זה לא כאן? כהנא טעה? חלילה. המשלהבים המקצועיים, המסיתים וקוראי ה"מוות לערבים" יודעים שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר עבורם. הוא המאפשר הגדול. ה-Enabler. תחת שלטונו הם יודעים איפה הם עומדים: במקום טוב באמצע. הם מאפשרים לו להיראות מתון וממלכתי, והוא מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, על הגבעות הגזולות או בוועדת הכספים של הכנסת. וזה, כנראה, יותר חשוב לימין מכל דבר אחר. אפילו יותר מהדם השפוך.

(הטקסט פורסם בגרסה מקוצרת מדור הדעות של "הארץ" ב-11.2.16)

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

אז את בעד או נגד רבין?

בשנת 2006 הגעתי לעצרת הזכרון ליצחק רבין עם השלט הזה:

215463_5450634058_7497_n

בכיכר נכחו באותה שנה המון אזרחים. אמנם לא עשרות אלפים, אבל נציגות תנועות הנוער הייתה רק חלק מהנוכחים ולא רובו המוחלט של הקהל. אנשים ניגשו אליי, הזדהו, עודדו, שאלו מה עושים הלאה, הסכימו, לא הסכימו – היה דיון. היה עם מי לדבר, והיה על מה לדבר. כתבים זרים ביקשו שאתרגם להם את הכתוב.  צלמים צילמו. ליאורה לופיאן כתבה על השלט שלי בעיתון העיר (ז"ל) באותו שבוע. באותה עצרת החלטתי שתמיד אגיע עם שלט מהבית, אף פעם לא כחלק מקבוצה או תנועה, אף פעם לא עם שלט מודפס שמישהו אחר ניסח.

אתמול (12.10.13) נכחתי בעצרת הזכרון ליצחק רבין. זה השלט שהבאתי מהבית:

1272715_10152024176019059_643519557_o

 

 

מכיוון ש-99% מכם לא היו שם אתמול, אספר שלולא תנועות הנוער, היו בכיכר מקסימום 150-200 בני אדם. באותו זמן, הסתובבו כמה מאות אנשים בכיכר הבימה סביב מיצג אמנות מברלין. אף גורם רשמי לא נכח בעצרת הזכרון: לא ראש העיר, לא חבר/ת מועצת העיר, לא חבר/ת כנסת ובוודאי לא חבר/ת ממשלה. אבל על האחרונים אין לנו מה להתפלא או להלין יותר מדי: הם יודעים שאינם רצויים שם.

אף אחד בקהל לא הביא שלט מהבית. ילדי תנועות הנוער נשאו במיעוטם שלטים מדולדלים עם הססמה המטופשת "לא ניתן להרים יד על הדמוקרטיה". רוב השלטים נותרו מיותמים בין מעגלי החבר'ה שהתקבצו מכל הארץ, לשבת ולקשקש על רצפת הכיכר ולהכיר בנות שוות משבט או תנועה אחרת. האווירה הייתה של מחנה קיץ בנוער העובד, אפילו נר אחד לא הודלק, אפילו לא בשביל הקטע. איש לא הקשיב לנאומים, שממילא לא אמרו דבר משמעותי. יוסי אלפי הקריא בדרמטיות גרוטסקית את נאומו של רבין בפני תנועות הנוער משנת 1994, שאג בכל המקומות הלא נכונים בנאום וגרם לי לזוע במבוכה. דוברת שלא תפסתי את שמה, בשביס לבן ושמלה לבנה, דיברה על ארץ ישראל ובירכה את המתיישבים (!) האמיצים (!) שמגשימים את חזון ארץ ישראל ומתיישבים בכל חור (כלשונה), ואז בירכה את עם ישראל ש"יהיה מאוחד". נציגי תנועות הנוער דיקלמו על הבמה כמו במסכת יום השואה של כיתה ג': "אנו, נציגי תנועות הנוער, נצמיח את הדור הבא של החינוך, (קוראים במקהלה אחידה של קולות מתבגרים צווחניים) ונשבעים לשמור על המורשת של השלום לנצח!" המון "נצח" היה בנאומים, ומה שהציק לי יותר הייתה העובדה שכמעט כל נאום הגיע לדיבורים על "ארץ ישראל". מדינת ישראל? ריבונות? משהו? אף מילה. ארץ ישראל. כי אין הבדל, לא? כי מה זה חשוב. כי לאף אחד זה לא אכפת ואף אחד לא טרח לבדוק מה השוני בין השתיים.

והתגובות לשלט שהבאתי? זהירות, כאן מתחיל הדכאון האמיתי: אין לכם מושג כמה ילדים בכלל לא הבינו מה כתוב. לא רק מבחינת המשמעות הכוללת, אלא ברמת הבנת הנקרא. "הכו על חטא"? פה הכשלתי אותם. לא היה להם מושג. לא מכירים את הביטוי. לא שמעו אותו ולא קראו אותו אף פעם.

חניך תנועת נוער: "מה זה "הכו על חטא"? (לבטא כמו שתה)
אני: להכות על חטא
חניך: מה זה?
אני: להודות במה שעשית, בפשע שלך. לבקש סליחה.
חניך: על מה?
אני: על רצח רבין
חניך: מי צריך לבקש סליחה?

– "מה זה בעצם אומר השלט הזה?"

– "לא הבנתי למי רשמת את השלט"

– "אז את בעד או נגד רבין?"

עצרתי לשוחח עם כמה מהם. ילדים טובים, באמת. בני 14, 15. נולדו אחרי הרצח. הם היו סקרנים, שאלו מה בעצם אני רוצה. הסברתי להם בצורה הכי פשוטה שאפשר: שהרוצח הגיע מתוך מחנה מסוים, המחנה הדתי לאומי. שחצי שנה לפני הרצח הייתה פה הסתה חסרת תקדים נגד רבין בגלל הסכמי אוסלו. שבראש המסיתים עמד אחד, שהיום הוא ראש הממשלה בפעם השלישית. שאיש, בוודאי לא נתניהו, מעולם לא הכה על חטאו, מעולם לא התנצל, מעולם לא השפיל עיניו בחרטה. להיפך – שהאשימו את מחנה השמאל בהסתה. שהאשימו את המתאבלים על רצח רבין בהדרת הימין, אותו ימין שרדף את רבין ואת השמאל באלימות קשה. שעד היום לא קם מנהיג בעל שיעור קומה דומה ובעל תכנית וחזון לטווח הרחוק, פשוט מפני שאף אחד לא רוצה לגמור כמו רבין.

והם, הילדים הטובים, לא הבינו על מה אני מדברת. אחד, בחור חמוד, אמר לי "סבא שלי אומר שבכלל רבין היה חולה סרטן והתאבד". אמרתי לו שיש יותר מדי אנשים שחושבים כמוהו, ושזה פותח פתח לחשיבה כאילו הרצח היה חלק הגיוני שאפשר להבין או לקבל אותו. אחת קטנטונת שבקושי הגיעה לי לכתף אמרה "אני בתכל'ס בעד הליכוד אבל זה לא בסדר לרצוח". עוד מישהו מלמל "עשו לנו גם פעולה והסבירו לנו שהוא היה בפלמ"ח ונלחם בשביל המדינה".

הילדים הטובים האלה, שהם באמת טובים (אלה שהולכים לתנועת נוער,  שמאמינים ב"נצח" ו"לתת למדינה", לא אלה שמשתכרים בגינת שעשועים ודוקרים למוות את מי שמעיר להם להיות בשקט) הם בורים ועמי ארצות. ולא באשמתם: איש לא לימד אותם מה קרה פה. בכוונה. כל מה שהם יודעים על רבין זה שהוא היה ג'ינג'י חמוד שלמד בכדורי. שהוא היה בפלמ"ח ו"נלחם בשביל המדינה". שהוא היה רמטכ"ל בששת הימים. שהוא היה סבא טוב ושהנכדה שלו גם הייתה ג'ינג'ית ובכתה בהלוויה והיה לה נאום נורא מרגש. כולם יודעים לדקלם את "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית". אבל אין להם מושג בשיט מה הם מדקלמים. מהי אלימות. מהו כרסום, מהו יסוד ומהי דמוקרטיה.

הם לא יודעים שאלימות היא מחיקת האחר. הם לא יודעים מה מלכתחילה הייתה המחלוקת בין מחנה השמאל ותומכי הסכמי אוסלו למתנגדיו. למה? כי אוסלו לא כלול בתכנית הלימודים. כי הפצע הזה עדיין מדמם ושורף, ובעיקר כי אוסלו זה "פוליטי". וידוע שבמערכת החינוך הישראלית, כל נושא שיש בו השקפת עולם שמאלית הוא "פוליטי". ימנית? ברוכה הבאה, היכנסי לתכנית הלימודים על תקן 'מורשת'. מסעות לחברון? קדימה לאוטובוסים. שמאל זה "פוליטי", ימין זה "חינוך לערכים". הסכמי אוסלו, על הכשלים שבהם, היו התכנית היחידה לעתיד שנרקמה במדינת ישראל ב-20 השנים האחרונות. תכנית טובה או רעה או מסוכנת או לגיטימית – אסור אפילו לדון בזה. כי "פושעי אוסלו לדין". הילדים האלה נולדו לתוך מצב נתון של הסכם שלום עם ירדן (מתנה מרבין, איזה נשמה הוא היה, אה?), לתוך סממאות כהנא צדק ופושעי אוסלו לדין – בלי שאף אחד יסביר להם למה כהנא טעה, ומה זה בכלל אוסלו, מי היו הצדדים ומה היה מונח שם על כף המאזניים ואבד, אולי לעד.

הם לא ראו את ההפגנה על המרפסת. לא שמעו את הקולות. הם לא חטפו יריקות בצמתים בגלל שעמדו עם השלט הלא נכון. אף מורה לא תספר להם באיזו מהירות אחרי הרצח עלתה בכנסת הצעת חוק שתגביל את טקסי הזיכרון ליצחק רבין לעשר שנים בלבד. הם לא יודעים כמה מחברי הליכוד היו תומכיה הנלהבים של ההצעה הזו. הם לא ראו איך פחות מחצי שנה אחרי, נתניהו ניצח עם תשדירי אימים של "פרס יחלק את ירושלים". לא מספרים להם כמה מהרבנים המובילים היום עמדו מאחורי גבו של יגאל עמיר. לא מראים להם את נתניהו שואל "כולם פה ליכודניקים?" ומוריד את השכפ"ץ לקול מצהלות הקהל. לא מראים להם גזירי עיתון עם כל מה שנתניהו ושלוחיו אמרו בחודשים שלפני הרצח. כי זה פוליטי.

כאילו הרצח הזה לא היה רצח פוליטי. כאילו מטרותיו לא היו מטרות פוליטיות. כאילו הרווח ממנו לא היה רווח פוליטי.  לא מלמדים אותם שמאז יצחק רבין, 18 שנה הימין בשלטון (כולל ברק, הלא-שמאלני שקבר את השמאל) וטרם קמה אלטרנטיבה למהלכים שהוביל יצחק רבין. הם נולדו לתוך סטגנציה מוחלטת, לתוך מצב נתון של "ככה זה". הם לא יודעים מה נגזל מהם. הם לא יודעים כלום כי לא מספרים להם. בכוונה.

בפעולות בתנועה ובמערכי השיעור בכיתה הם לומדים שרבין היה בחור טוב, חמוד כזה, ג'ינג'י.

וזה באמת לא בסדר, להרוג אותו. אבל זה גם לא כל כך נורא.