אין ביזנס כמו שואה ביזנס

– "מה זה, על מה ההפגנה?"
– "נגד הפצצה על איראן"
– "למה מה הבעיה בהפצצה על איראן? שיפציצו"
– "אתה מוכן גם למות במתקפת הטילים שתבוא מהם בעקבות ההפצצה שלנו?"
– "איזה טילים, נעליים, הם לא יכולים לעשות לנו כלום…"
– "רגע, אז למה להפציץ אותם?"
– "את יודעת כמה נשק יש להם? הם הולכים להשמיד אותנו!"
– "לא אמרת הרגע שהם לא יכולים לעשות לנו כלום?"

(שיחה שקיימתי עם עובר אורח בהפגנה נגד מתקפה על איראן, 14 באוגוסט 2012)

הגרעין האיראני

צילום מהפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן, 14.8.12 מתחת לאחת מדירותיו של אהוד ברק (אז שר הביטחון) צילום: יוסי גורביץ'. מצולמת: אני, שמצמצתי בתזמון מושלם

תארו לכם את הרטט שהיה עובר בעמוד השדרה שלכם לו נתקלתם היום בעיתון בפרסומת בנוסח הבא:
"לוקחים את הילדים לצימר עם בריכה בצפון? מצופי-השחייה ימנעו מהם אסון!".
אחרי החלחלה היה מגיע תורו של הזעם על בעל העסק הנבזי, שהעז לנצל את שתי הטרגדיות הנוראות שאירעו במושב חד-נס בשבוע שעבר, בהן טבעו שני פעוטות בבריכת הצימר שאליו הגיעו עם משפחותיהם. פרסומת כזו הייתה גוררת שערורייה תקשורתי ואוליגם סגירה של אותו בית עסק, אשר השתמש באסון מחריד לקידום מכירות.

ספק אם בעל עסק כלשהו, נואש ככל שיהיה, יהיה מספיק אטום בשביל לנקוט באסטרטגיה שיווקית שכזו. אולם ישנו במדינת ישראל אדם אחד שכבר שנים משתמש בטריק זהה ומלוכלך יותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בכל יום שואה, בכל שנה משנות שתי הקדנציות האחרונות שלו, משמש נאומו של נתניהו ביד ושם לפרסומת ארוכה למוצר האחד והיחיד שהוא, נתניהו, מחזיק על מדפיו: איראן.
ב-2009 התייחס נתניהו בנאומו לאיראן במילים "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחוייבות העליונה של מדינת ישראל".
ב-2010 אמר נתניהו: "מנהיגי איראן אצים לפתח נשק גרעיני ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל".
ב-2011 אמר: "איראן מתחמשת בנשק גרעיני למימוש איום זה. האיום אינו תיאורטי, הוא ניצב מולנו וצריך לעצור אותו".
ב-2012 : "איראן חמושה בנשק גרעיני היא איום קיומי על ישראל".
ב-2013: "איראן פועלת בכל האמצעים להשמיד את מדינת ישראל".
ביום השואה שצוין בישראל השבוע פתח נתניהו את ישיבת הממשלה כשהוא מצהיר "בראש רשימת מבקשי נפשנו נמצאת איראן" וגם "חמאס מבקש ליצור שואה נוספת". בנאומו באותו ערב ביד ושם, שכולו הוקדש לאיראן וסכנותיה, אמר "היום אנו עומדים בפני סכנה ממשית – איראן שקוראת להשמיד אותנו" והוסיף כי "הסכם עם איראן יביא את העולם לסף תהום".

בישראל החלו לחשוש מ"הגרעין האיראני" עוד מפרוץ המהפכה החומייניסטית ב-1979, וגרעין איראני אין. אגב, לפני המהפכה, בתקופת השאה, ישראל תמכה באופן פעיל בחימוש איראן ובתוכנית גרעין עבורה.
כל עוד איראן לא משיגה נשק גרעיני – נתניהו יכול להמשיך ולהציג את עצמו כקו ההגנה האחרון של ישראל והעולם החופשי, הילד עם האצבע בסכר אשר מונע אסון בעצם היותו – ואין עליו כל חובה להוכיח את "הישגיו". הרי אין עדיין גרעין איראני – משמע נתניהו "מצליח".

ואם יקרה הגרוע מכל שמפניו הוא מזהיר אותנו – אפילו התענוג שב"אמרתי לכם" לא יוותר לנתניהו, שכן הפצצה האיראנית תכחיד אותנו ואותו, ולא יהיה מי שיגיד ומי שישמע מלבד מקקים. כלומר, קיומו של נתניהו כראש ממשלה הוא לימבו: הוא מתנגד לגרעין איראני אך גם מתנגד לשיחות בין איראן למעצמות, שמטרתן למנוע פיתוחו של גרעין כזה.

האובססיה ותחושת הרדיפה של נתניהו השתלטו מזמן על דמותו הציבורית. נדמה שהוא סובל ממה שאפשר לכנות "גלגול נשמות פנטום" – כמו אדם כרות יד אשר חש שהיד שנכרתה "כואבת לו", כך נתניהו (שאינו בן למשפחת ניצולים) משוכנע שהיה בשואה, שכעת אנחנו על סף שואה ושהעתיד היחיד הצפוי לישראל הוא שואה. נתניהו לא יכול לספק לאזרחי ישראל קיום בכבוד מילדות עד זקנה או ביטחון פיזי וכלכלי – אז הוא מוכר להם שואה. אין לו עוד מלבדה.

נתניהו הוא מייצג מושלם למדינה שמניחה, באוזלת ידה המכוונת של הביורוקרטיה שלה, לניצולי שואה למות באלפיהם בחרפת רעב, בעוני מנוול – בעודה נואמת גבוהה-גבוהה על ההכרח לזכור ולא לשכוח. בחירתו הפתולוגית של נתניהו לדבוק בקידום עסקי-איראן שלו באמצעות אפרם של שישה מיליוני נרצחים דומה לחוצפה המשוערת הנדרשת לאותו בעל מפעל למצופי שחייה לפרסם את מרכולתו תוך שימוש במותם של שני פעוטות בבריכת הצימר. יותר מטעם רע – זהו רשע.

 

 

 

הילדים מרחוב מאפו

ועיר בליטא – קובנה שמה.
בשכבר לא הייתה אלא כפר דייגים קטן. לימים גדלה ונתעצמה, ובימי שלטון הצאר הרוסי הפכה מבצר צבאי (…)
כארבעה ריבוא יהודים התגוררו בקובנה: סוחרים ותלמידי חכמים, בעלי מלאכה וסופרים, רופאים ומורים, עורכי דין ופועלים. היהודים הרחיבו את העיר ופיארוה – הם בנו את קובנה החדשה.
עיר עברית הייתה קובנה, וליהודים בה מוסדות השכלה, בתי ספר וגימנסיות, והעברית שגורה על פי ילדיה.
(…)
העולה בלילה על ההר שעל גדות הניאמן והוויליה, נפרשת לפניו כל העיר והיא מנצנצת ברוב אורותיה. על אחד ההרים האלה ישב הסופר אברהם מאפו וכתב את "אהבת ציון".
(…)
רחוב היה בקובנה על שם מאפו. ישן היה הרחוב, בתיו אפורים (…) לא גינות ולא דשאים בחצרות, רק מרצפת אבנים. על חצר אחת ברחוב מאפו אספר בזה.

הייתה זו חצר גדולה במקצת מהרגיל. לא גדול היה הבית ועל כן נתרחב שטחה של החצר (…) ועוד משהו בחצר הזו, שלא הייתה דוגמתו בחצרות הסמוכות: גינה קטנה ועץ ליבנה, שעליו ירוקים בהירים, קליפתו לבנה כשלג ובה חברבורות שחורות. בזכותו של העץ הכירו כל ילדי החצר זה את זה, כי בצילו היו נפגשים ואת קליפתון הלבנה היו קולפים רצועות דקות-דקות. ואלה ילדי החצר: רבק'לה ודויד – בני וילאנסקי, בעל חנות המכולת. משפחתם התגוררה בדירה קטנה בקומה השנייה מעל לחנותם. שולמית – בת השלוש-עשרה, בתו היחידה של הרופא וייס אשר דירתו בקומה השנייה בכניסה השמאלית. ישראליק- בן שלוש עשרה וחצי, ויענק'לה בן ארבע, ילדיו של לוין, פקיד הבנק – אף הם גרו בקומה השנייה אך מצד ימין. בקומה ג' ישבה משפחת החייט כוהן עם ארבעת ילדיה: חנה'לה- בת החמש, אטה'לה בת השמונה, שמואליק בן השתים-עשרה וראובן תלמיד האוניברסיטה. למטה, ליד מחסן הסחורות, גר השוער הליטאי וגם לו שלושה ילדים: יונאס בגיל הצבא, בירוטא שסיימה השנה את בית הספר העממי ועתה לומדת היא את מלאכת התפירה אצל מרת כוהן, והצעיר יאוזאס – בן עשר.

***

"הילדים מרחוב מאפו" ראה אור ב-1958, מהדורה שלישית שלו הודפסה ב-1965 ועותק בלוי, מוכתם ומרופט של אותה מהדורה גנבתי מספריית בית הספר היסודי בשנת 1994. הייתי בכיתה ד'. שנה קודם לכן, במהלך חיפוש משועמם בספריית ההורים, מצאתי כרך ענק בצבע ירוק ועליו הטבעה מוזהבת: "עמוד האש". לא ידעתי שהייתה סדרת טלוויזיה כזו, לא הכרתי את המנגינה המפורסמת שליוותה אותה ואת קולו של יוסי בנאי קישרתי לקלטות "יוסי בנאי מספר" שאיתן נרדמתי מדי לילה- גוליבר, סינדרלה, שלגיה. גררתי במאמץ את הספר הכבד לשטיח שבחדר הילדים שחלקתי עם אחי, ופתחתי באמצע.

"אנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב"
כותרת שחורה על רקע צהוב כהה חצתה את כפולת העמודים ותחתיה התמונות האלה:

כן, כמו כל ילד במערכת החינוך הישראלית גם אני כבר ידעתי שהייתה שואה, וכשצחקתי בצפירה של כיתה א' אמא שלי כעסה ואמרה "את בכלל יודעת מה זה שואה? תשאלי את סבתא שרה, היא תספר לך". אבל לא שאלתי, ועד הספר הכבד הזה, עד הכותרת הזו והתמונות האלה, לא הבנתי כלום.
אבל שם זה קרה. הייתי בכיתה ג' והשואה פתאום הגיעה, עקפה את השירים העצובים והבריסטולים השחורים והצפירה ופשוט באה.

בקדחת צפופה של כמה ימים סיימתי לקרוא את פרק השואה בספר- הגדול והמקיף שבפרקים. חזרתי אחורה, להרצל, לפוגרומים, לפרעות תרפ"ט, דפדפתי קדימה, להעפלה, להקמת המדינה. אבל בכל רגע פנוי שהיה לי פתחתי שוב בעמוד ההוא: "אנחנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב". והילדה הבוכה על שפת הכביש. ילדה-זקנה, עם מטפחת. לא הכרתי ילדות עם מטפחת. קראתי שוב ושוב: עדויות של שורדים, עדויות שנותרו אחרי שאומריהן נמחו מעל פני האדמה, מי באש, מי בירייה, מי במכת אלה, מי בגז. גטאות, מחנות. מחנות ריכוז, מחנות עבודה, מחנות השמדה. וביניהם סיפורים על חיי היומיום, על תיאטרון הומוריסטי שנפתח בגטו ושמו "העזאזל החדש". על בית ספר מחתרתי לילדים, שכן אסרו על היהודים ללמד וללמוד. ואחר כך ערימת המשקפיים. משקפיים משונים, ממתכת, עגולים. וברכיים עבות יותר מהירכיים. וילדות שנראות כמו ילדים. לא ידעתי שהגוף האנושי יכול להגיע קרוב כל כך לשלד עצמו.

***

השואה הייתה אצלי וידעתי שיש לה עוד הרבה מה לספר. במקראה שלמדנו בכיתה דפדפתי קדימה, עוקפת שירים מחורזים של ע.הלל ועודד בורלא- וחיפשתי עד שמצאתי את העיקר: הפרק המוקדש ליום השואה. שם לא היו תמונות, אבל היה קטע קצר שלכד אותי מיד:
– "אמא'לה, מחר שבת?
– כן בתי.
– אמא'לה, נלך אל הניאמאן לטייל?
– לא נלך בתי, אנו חיים בגטו, מהגטו אסור לצאת.
– אמא'לה, הזוכרת את את שולה?
– כן.
– למה שולה אינה באה אלינו?
– שולה איננה בגטו.
– נכתוב לה שתבוא.
– מהגיטו אי אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו.
– אמא'לה, מתי אלך לגן?
– אין בגטו גן, בתי.
– ומתי תביאי שוב פרחים לשבת, כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו?
– חנה'לה, בגטו אין פרחים.
– אז מה יש בגטו? – פורצת חנה'לה בבכי – אני לא רוצה להיות בגטו. לא רוצה."

וידעתי שחנה'לה מחכה לי שאבוא. ומצאתי אותה בספריית בית הספר, ב"ספרים שעוד לא לגילך, תבחרי משהו אחר". אז בחרתי משהו אחר ובהזדמנות הראשונה סחבתי את "הילדים מרחוב מאפו" שלא על מנת להשיב. וחייתי לזמן קצר את החיים הרגילים של ילדי המעמד הבינוני-מינוס בקובנה היהודית, עם שולה בת הרופא וילדי החייט כוהן וישראליק בנו של פקיד הבנק שקיבל מעיל לבר המצווה, מעיל גברי שהוא מתגאה בו מאוד ודווקא כעת עליו לתפור עליו את הטלאי- כואב לו, לישראליק, לפגום כך במעילו האהוב. אך לצאת בלי טלאי- אסור. ויום אחד מתגנב בעקבותיו כלב שהופך לידידו עד שבזמן שיטוט רגלי נטפלים אל ישראליק שני ליטאים והכלב תוקף אותם:
שתי יריות פולחות את האוויר.
– מה פה? מה קרה? צורחת אישה בעלת גוף, נדחקת במרפקיה ובאגרופיה לתוך ההמון שהתאסף.
-שום דבר – עונה מישהו בצחוק – ירו בכלב וביהודי.

ישראליק נורה. אטה'לה מתה בגטו. דויד וילאנסקי נורה כשהלשינו על מקום מחבואו. רבקה'לה אחותו ניצלה כשהתחזתה לנוצריה והסתתרה במנזר. שמואליק ברח, נדד בין כפרים בליטא, הצטרף לפרטיזנים וניצל. אחותו חנה'לה הוברחה מהגטו למשפחת גויים בכפר, הוטבלה לנצרות וחיה אך המשפחה שאימצה אותה סירבה לגלות לאחיה את מקום הימצאה בתום המלחמה. אחיהם הגדול ראובן מת כשברח מהגטו להצטרף לפרטיזנים. שולה וייס ואמה הוסתרו אצל משפחות שונות וחיו בזהות גנובה עד שמישהו הלשין. שולה נמלטה והסתתרה במנזר עד השחרור, אמה נורתה במקום.

עם שמואליק, חנהל'ה ושולה הבנתי את הלבד. לבד בעולם הגדול, אין איש לפנות אליו, אין מגן. ללא קורת גג, ללא מזון, כל הליכה ברחוב או ניסיון לאתר מקור מים מסכנים אותך במבטים. ילדים בני פחות מ-15, לבדם. צריכים להתקיים יום יום ביקום שמעוניין להמיתם בכל דרך, רצוי במהירות. לשקר, לשתוק, להתחבא, להתחזות, לגנוב, להיעלם במהירות הבזק בעת הצורך, לברוח לברוח לברוח לברוח. לרוץ. ולרוץ בלי לדעת לאן ובלי לדעת אם בכלל יגיע יום שבו אפשר יהיה להפסיק לרוץ. ומי יהיה שם כשתפסיק. ולאן נשאר לחזור. מדלת לדלת, מהריסות מבנה שרוף למחסה זמני ביער. בלי לדעת דבר מלבד הצורך להמשיך כמו אתמול- לרוץ כי חייבים. כי אולי זה ייגמר. אולי. ומה בכלל יכול להתחיל אחרי שזה ייגמר?

הספר הזה הוא תמצית היהודי הנודד, גרסת הנוער. היהודי הנודד כי אין מקום בו יוכל להניח את ראשו. והוא יחיד במינו דווקא בגלל שאין בו מחנות השמדה ותאי גזים ומדים מפוספסים, ולמעשה גם אין נאצים (בליטא, כמו בלטביה ממנה באה משפחת אימי- בוצעה מלאכת ההרג כמעט בלעדית ע"י המקומיים, ששיתפו פעולה בהתלהבות וחריצות עצומה). הוא לא עוד מסע לפולין, הוא אנושי ופרטני וקרוב.

הספר "הילדים מרחוב מאפו" מאת שרה נשמית הודפס השנה במהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ונכנס לרשימת "מצעד הספרים", המלצות הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"א.

כריכת הספר כפי שהוא מופיע בחנויות

העותק שלי. מהדורת 1965

העותק שלי, מהדורת 1965