הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.

מודעות פרסומת

פותחים את הים

הן יושבות זו לצד זו על הספסל הקטן בגינה ומלקקות מעדן חלב שכל ילד בארץ מכיר. הן לא. כשאני מכוונת אליהן את המצלמה הן מתקרבות מיד זו לזו ומחייכות לעדשה. זו לא הצגה – הן באמת מאושרות.

חופשה בתל אביב

רגליהן הקטנות אינן מגיעות לרצפה, והן מנדנדות אותן, מפזרות חול שנשאר בין הבהונות. כשהן מסיימות את המעדן הן קמות בתיאום מושלם וניגשות למטבח בצעדים מהירים, משליכות את האריזה לפח ושוטפות כל אחת בתורה את הכפיות בכיור.

הן חוזרות לחצר, סקרניות כשני גורי חתולים, ומתיישבות ליד השולחן. מפטפטות ביניהן בלחש, אינן מתערבות בשיחה של הגדולים. בחיים לא יחלמו אפילו להפריע לאבא שלהן באמצע המשפט או לנדנד לו שמשעמם להן. כשאני מוציאה מהתיק חבילה ענקית של צבעים וקופסת פלסטלינה הן כמעט מזנקות לגובה מרוב התרגשות.

גם בלי להבין את שפתן אני שומעת את ההתפעלות בקולן, ומדי פעם "ואווו" אוניברסלי שמשתרבב לשיחתן מאשר לי שצדקתי. בשקט הן מציירות צורות צבעוניות – קן וביצים, עץ, חילזון אדום עם קונכייה צהובה ועיניים כחולות. כשאני מצטרפת אליהן הן פונות אליי, ובתנועות ידיים מבקשות שאעזור להן ליצור שרשרת פלסטלינה, כלב חום לבן וצב.

הן אינן יודעות מילה בעברית, וכשאינני מבינה משהו שתיהן נועצות בי מבט חודר ומנסות להסביר ככל האפשר בפנטומימה. נדמה שהן מיואשות במקצת מחברתן החדשה. ככל הילדים, גם הן מאבדות את הסבלנות כשהן נתקלות במבוגר שאינו מבין את רצונן, אבל כעבור רגע הן סולחות לי. אחרי הכול, הצלחתי לבנות להן צב.

לאחר שעה של פלסטלינה וציורים החלטתי להיכנס הביתה ולנוח מעט. כשחזרתי, השולחן היה נקי ומסודר, הצבעים בשקית והפלסטלינה באריזה. באותו רגע תפסתי עד כמה הן אינן ישראליות – שום ילד ישראלי אינו מסדר אחריו את המשחקים לפני שמאיימים עליו.
למחרת פגשתי אותן כשחזרו מן הים. הן נצמדו אליי בשמחה וסיפרו לי במהירות, בשני קולות, את כל מה שעבר עליהן. בשלב זה אף אחת מאתנו לא חשה במחסום השפה – התנועות והצחוק המתגלגל התפענחו מאליהם: הן נכנסו למים, אוחזות בידיו הגדולות של אביהן, ואז הופיע גל! גל ענקי! הן פחדו, אבל כשהגל התקרב אליהן הוא נעשה קטן-קטן, קטן כל כך שהן יכלו לעזוב את אבא ולשכשך במים בכוחות עצמן.

לשחות הן אינן יודעות, אבל העיקר להשפריץ זו על זו וגם אם שורף קצת זה לא נורא כי אחר כך אפשר לבנות ארמון גדול בחול ולאכול ארטיק שיש בו שלושה טעמים. או ארבעה. הן התווכחו כמה שניות, ואז כנראה הסכימו ביניהן שזה לא משנה, וניגשו למקרר והוציאו ממנו עוד משהו דביק ומסוכר שהתאהבו בו מאז נכנסו לישראל. קיבולת השוקולד שלהן נראית לא הגיונית בתחילה, המבחר מוציא אותן מדעתן.

בשדרות רוטשילד הן מטיילות עם הראש למעלה, מסתכלות איך העצים היפים מתחברים בדיוק מעל השביל, על שחקני השח הליליים שפושטים על הרחוב, תמהות מול אנשים מבוגרים שנוסעים על אופניים. בעיניהן זה שמור לילדים. וכל כך הרבה בתי קפה! ונשים לבושות בבגדים צמודים כל כך מדברות עם גברים שנשענים בלי חולצה על קורקינט שנוסע לבד ומזמזם כמו דבורה.

כולם יושבים או מטיילים בנחת, והמון ילדים בעגלות צבעוניות ואימהות שיושבות על ספסל ומיניקות מתחת מעטפת בד צבעוני או בלי. כולם מתנשקים על הלחיים, גם אנשים שנראים כאילו הם לא מכירים זה את זה, ומוזיקה קצבית מתערבבת מהרמקולים של רוטשילד'ס קיטצ'ן בפינת מזא"ה, עם שני הנגנים שעומדים בשדרה עם קונטרבס וגיטרה שמחוברים למגבר קטן.

הן עומדות מולם, אינן יודעות שלצלילים האלו קוראים ג'ז. אינן מכירות אנשים שמנגנים ככה ברחוב. בטח לא אנשים עם קונטרבס.
בערב הן נרדמו ביחד, מכורבלות בציפה גדולה של שמיכה על מיטת ספפה נפתחת. על לשונן עדיין טעם הממתק האחרון שלפני השינה. למרגלות המיטה נערמו כמה מתנות שהצליחו לצבור בביקור כאן, מכל מיני אנשים שלא עמדו בקסם הזה שלהן, המנומס.
למחרת בשמונה בבוקר העיר אותן אביהן, ושלושתם יצאו מתל אביב לדרך שבשביל כל ישראלי נמשכת חמישים דקות, אבל עבורם נמשכת ארבע שעות של מוניות חבוטות והליכה רגלית מתישה, עוקפת מחסומים.

שמותיהן ויויאן ומונא.

הן בנות שש ותשע, גרות במחנה פליטים ליד ירושלים, וביום שישי שעבר הן ראו את הים בפעם הראשונה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.8.2009