עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון:

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)

משחק הזיכרון

להלן בדיקת זיכרון קצרה: קראו פעם אחת את המילים האלה – שרון, רמת הגולן, ויקי כנפו, בינת ג'בל, מאבק הסטודנטים, הולילנד, פל קל. כעת עצמו את העיניים ונסו למנות את כולן מהזיכרון. נו, הצלחתם לזכור את כולן, כמה מהן או רק אחת-שתיים? זה בסדר, אתם בחברה טובה – החברה הישראלית.

עיתונים יומיים

אצלנו, ידיעה שהרעידה לבבות בעמוד הראשי יכולה להיעלם לחלוטין מן הזיכרון זמן קצר לאחר מכן. מישהו זוכר באמת מה הייתה הסיבה שהוציאה את ויקי כנפו למסעה הרגלי? ומאבק הסטודנטים, איך הוא נגמר? כמה לוחמים נהרגו בבינת ג'בל ומי היה המהנדס שהועמד לדין משום ששיטת הפל קל שהמציא קרסה עם אולמי ורסאי?

את הולילנד בטח זכרתם כי זה מה שחם עכשיו, על זה נכתבות מאות אלפי מילים בעיתונות וברשת, ואפשר להניח כמעט בוודאות שכולן יידחפו למעמקי הבוידעם ברגע שיקרה משהו גדול יותר. לא יכול להיות, אתם אומרים? ספרו את זה למשפחות של אנשים שנהרגו בפיגוע. יום-יומיים כל המדינה עוסקת בהם, ויאללה, דיו, לכותרת הבאה.

בעצם, גם יום אחד הפך כבר לפרק זמן ארוך יחסית. קשה לבוא בטענות כשמהירות העדכון של אתרי האינטרנט משאירה את העיתונים שוכבים מותשים בקיוסק עם כותרת שאיבדה את הרלוונטיות שלה דקה אחרי הירידה לדפוס.

מנגד, אפילו האינטרנט כבר שובר את השיא של עצמו כשזה מגיע לשכחה. הנה, לדוגמה: אתר חדשות מרכזי ומהימן הכריז לפני כשבועיים על חטיפה של ישראלי בסיני. כעבור שעה נעלמה הכותרת המבהילה, והאתר המשיך להתנהל כאילו דבר לא קרה. אופס, בסוף אף אחד לא נחטף. סתם הקפצנו אתכם, אתם יכולים להירגע ולהקליק על הקישור לווידאו מההופעה המהממת של משה פרץ בהיכל התרבות.

אף אחד מהטוקבקיסטים שנחפזו כל כך להגיב ב"אמרנו לכם לא ליסוע יה סמולנים, אסור לסמוך על הערביםםם" לא טרח להביע את מחאתו על אזעקת השווא הטיפשית הזו. מה זה משנה, נחטף או לא נחטף. מתישהו, איפשהו, מישהו ייחטף, ואז תזכרו שאמרנו לכם כל הזמן.

הזיכרון הישראלי הולך ומתקצר. זה קורה לא רק לפני בחירות (זוכרים את מי בעטתם מהשלטון בפעם הקודמת? תתכוננו להצביע בשבילו גם הפעם) או בזמן מלחמות (זוכרים את המלחמה הקודמת? היא הייתה דומה באופן מטריד לזו שקדמה לה ולזו שקדמה לזו שקדמה לה). ילד שיקבל כווייה מתנור לא ינסה לגעת בו שוב. כלב שחטף בעיטות בהיותו גור יזדקק לשנים ארוכות כדי לחזור ולבטוח בבני אדם. אז איך קורה שדווקא אנחנו נוגעים שוב ושוב בתנור הלוהט, ואפילו עומדים בתור כדי לחטוף בעיטות?

כל האנשים שמככבים עכשיו במהדורות החדשות שלנו – הנחקרים, החשודים, העדים והמכחישים – כולם מוכרים לנו. לא נתקלנו בהם במכולת וגם לא כשהלכנו לאסוף את הילד מהגן, אבל כל אחד מהם כבר נכח בחיינו קודם לכן. שום שם אינו חדש או זר לנו לחלוטין. אנחנו היינו אלו שבחרנו בהם, בכוונה או בהיסח הדעת, באחד

הסבבים הקודמים.

תרשו לי להמר שלפחות כמה מקוראי הטור הירושלמים הצביעו לאולמרט אי-שם בשנות התשעים, וסייעו לו להדיח את טדי קולק מראשות עיריית ירושלים. כמה מכם גם הצביעו עבור אריק שרון שקריסתו פינתה לאולמרט את הדרך לראשות הממשלה. ומה בנוגע לנספחים? המזכירות האישיות, ראשי הוועדות ועוזריהם? אותם אולי לא בחרנו במו ידינו, אך אפשרנו להם לטפס במעלה הגזע ולכרסם בו באין מפריע, מתחת לכנפיה המגוננות של מפלגת שלטון כזו או אחרת.

גם עתה, כאשר לכאורה נחשפות העוולות וכמה מהפשעים ייחקרו בקרוב על ידי צוות מיומן, עוד ישנו מספר מבהיל של אנשים ברשויות המקומיות, בכנסת, בממשלה ובחברות הפרטיות שממשיך לעשות בחיינו, בכספנו ובגורלנו כבשלו. הזרקור מאיר עכשיו על אולמרט וחבורתו, אך טיבו של זרקור הוא להתמקד בנקודה אחת ולהותיר את השאר באפלה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 5.5.2010