דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

מסביב לגלובוס (הזהב)

לא כתבתי יותר מחודש (חודשיים?), ובאמת שאין באפשרותי או ברצוני להסביר למה – לא מדובר בנושא לסמול-טוק. אולי יום אחד אכתוב על זה. בינתיים אני לא מעיזה, לא למגירה ובטח שלא לפרסום. אפילו לא מילה.

אז איך גורמים לשריר ההקלדה להתאושש, ומחזירים את חדוות הקליק-קליק-קליק לחיים? משהו אסקפיסטי, משהו כיפי, צבעוני, מתוק ולפעמים מרושע: אופנה.
אולי זה לא הדבר הראשון שעולה בראש של הקוראות והקוראים פה, אבל אני בחורה שמאוד אוהבת אופנה. בגדים, תכשיטים, נעליים, תיקים ואיפור. האמת היא שאם תפגשו מישהו שמכיר אותי מהתיכון ותגידו לו את זה בזמן שהוא לוקח שלוק מהשתייה שלו, התגובה תהיה פרץ צחוק ורסס משקה מהאף. למה? כי בתיכון נראיתי כמו אלטע זאכען. באמת, כל קשר ביני ובין סטייל היה מקרי בהחלט, ולראייה, שניים מהפריטים שליוו אותי בין כיתה ז' לי"ב:
מימין, הג'ינס שהתפורר והוטלא בחתיכות של חולצה רוסית רקומה. משמאל, נעלי פלמנקו אדומות שהוספתי להן נצנצים עם דבק.

אולי יימצא מומחה אופנה שיקרא לזה "בוהו-שיק", אבל נדמה לי שזה יותר ראוי לתואר "היפי-ג'יפה-אקלקטיק-פוי".
בכל אופן, מאז התבגרתי וראיתי את האור: הבנתי שסטייל הוא לא האויב שלי, אלא דרך להגדיר את עצמי בצורה שונה מאחרים. זה לא אומר שכל פריט שבארוני הוא יחיד ומיוחד, בטח לא בהתחשב בתקציבי הנוטה למות. גם אני קונה ברשתות, כמעט אך ורק במבצעים, רצוי ברשתות הזולות מלכתחילה. אבל במהלך השנים פיתחתי לי סגנון מאוד מסוים, רחוק יחסית מטרנדים מתחלפים, מושפע מתפיסות קלאסיות שנשארות לנצח: שמלה שחורה קטנה, ג'ינס אחד מוצלח, מכנסיים מחויטים, מעיל בצבע אחד עז במיוחד (אדום, או ירוק אזמרגד), מטפחת צוואר מנוקדת. אבל מספיק לדבר על עצמי (ועוד כשאין לי תמונות להוכיח). בכל אופן, כל ההקדמונת הזו נועדה לתרץ את העניין שאני מגלה בצילומים מטקסי פרסים, כמו האוסקר או גלובוס הזהב. טקס הגלובוס (שנערך שלשום) סיפק כמו תמיד הוכחות לכך שמעצבי אופנה לא תמיד יודעים מה הם עושים, וגם אם הם יודעים, הנשים שלובשות את היצירות שלהם לא תמיד מתאימות למשימה. אז בלי הרבה קשקושים, הנה שני הפני שלי על המתלבשות הידועות. ונתחיל, שלא כמקובל, בזוועות.

השמלות הרעות – גלובוס הזהב 2012

גברת אנג'לינה ג'ולי החליטה להרפות מעט ממלתחת הבלהות השחורה שלה וללבוש משהו צבעוני. במבט ראשון: הצבעים מרעננים, האלמנט האדום מקסים. במבט שני: אלוהים אדירים, מישהו צריך לקחת את האישה הזו לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה. שימו לב לעצמות הבריח המלחיצות, ולמרפקים האומללים שלה שמנסים בכל כוחם להיחלץ מהעור ולנדוד לארצות החום. אנג'לינה, את חולה. זה לא יפה, זה לא סקסי. זה מפחיד.

מריל סטריפ, מהנשים היפות והמוכשרות שעלו על מסך הקולנוע מעולם, מתלבשת בהתאם למזג האוויר ולגילה, אבל משהו לא עובד: האריג הקשיח מתקפל סביב צלעותיה בצורה לא מחמיאה ויוצר שניצלים שבשמלה אחרת לא היו צצים. גם הכפתורים יוצרים מראה מתפקע, וחבל. מריל, את יפהפיה. אבל תחליפי סטייליסט.

קים קרדשיאן, הידועה בארה"ב מופע הריאליטי המטורלל שבו השתתפה עם כל בנות משפחתה הדדניות והמטורללות לא פחות, אוחזת בגוף מושלם: חזה נדיב, מותניים צרים ותחת גדול ונהדר. היא יודעת את זה ומקפידה להדגיש את יתרונותיה בכל הזדמנות, ולראיה: השמלה הזו, שאכן מראה את מה שצריך להיראות, אבל מתנגשת עם התסרוקת המשוטחת והמוחלקת הזו, שגורמת לראשה של קרדשיאן להיראות קטן מדי בהשוואה למימדי גופה. הלוק הכללי לא מספיק מעניין, באותה מידה זו הייתה יכולה להיות השקה של בושם חדש ולא טקס פרסים מכובד.

במבט ראשון בבחורה שמשמאל חשבתי ששאנון דוהרטי, "ברנדה" מ"בוורלי הילס 90210" חזרה לסצינה. אבל בירור נוסף הבהיר לי שמדובר בשחקנית זואי דאשנל, ואחותה אמילי. לא שיש לי מושג איפה הן שיחקו או הופיעו, אבל זה לא משנה: הנה שתי דוגמאות לבחירה שגויה של שמלה: אמילי (מימין) בחרה בשמלה בעלת שרוול אחד ארוך ושרוול אחד נעדר, שגורמת לגופה להיראות לא מאוזן ולאחד משדיה להיראות נפול יותר מהשני. זואי בחרה בירוק, הצבע הנכון ביותר לעונה, אבל לא הסתפקה בגוון אחד: הו לא, שלושה ירוקים שונים מככבים אצלה. בחלק העליון (המחמיא והנאה כשלעצמו)- ירוק תפוח. בחלק התחתון- איזמרגד כהה. ובתיק הקלאץ? עוד ירקרק שסותר את השניים הקודמים. וחוץ מזה, להיראות כמו ברנדה מבוורלי זה הכי עתיק.

ואם כבר בירוק הנכון לעונה הזו עסקינן, הנה שלוש דוגמאות לצבע נהדר שהופך לשמלה איומה. מימין, השחקנית לורה דרן, שבחרה בשמלה בעלת מחשוף "וי" תמוה שמשווה לה מראה ספורטיבי שמתנגש לחלוטין עם העובדה שהיא מכוסה בפאייטים עדינים. באמצע, שחקנית שאין לי מושג מיהי, לובשת שמלה שגורמת לכתפיה להיראות רחבות פי 2 מגודלן המקורי. ומשמאל, בחורה שמתנאה בתואר "שחקנית", אך לדעתי מדובר בשחקנית פורנו ולא יותר. שדי סיליקון עצומים ולא פרופורציונליים מתפרצים מחלוק-המגבת הנורא שוודאי עלה לה הון תועפות אצל איזה מעצב טראשי בלוס אנג'לס. אבוי.

מישל וויליאמס, מתוקה כעוגייה ומוכשרת מאוד, מככבת עכשיו על המסכים על תקן מרילין מונרו. היא מרילין מקסימה במיוחד, אבל כאן היא לובשת שמלה שנראית כאילו ריח נפטלין נודף ממנה למרחקים. הצבע עגום, הקישוטים כבדים ואפילו חיוכה של הגברת נראה מתוח בצורה לא טבעית. איזה באסה, בד"כ מצליח לה.

התפוזים, התפוזים, טובים באלף אחוזים…מה? אה? איפה הייתי? אוי, געוואלד, העיניים שלי! שמישהו ינגב את הדבר הזה מהמסך! גם כתום זרחני, גם פאייטים, גם צמוד כמו כפפת לייטקס- הצילו! אם הייתי יודעת מי הבחורה הזו הייתי מתקשרת להורים שלה שיבואו לקחת אותה. אאוצ'.

השמלות הטובות – גלובוס הזהב 2012

השחקנית אמבר ריילי עושה כבוד לבחורות העסיסיות בעולם כולו, בשמלה אדומה ומוצלחת. אני לא משתגעת על אובססיית השיער החלק של הנשים האפרו-אמריקאיות, בעיקר במקרים בהם הוא יוצא שטוח כל כך, אבל בסופו של דבר: כיף להסתכל.

כמה מאתרי האופנה הגדולים דווקא שיפדו את מדונה בגלל השמלה הזו, אבל בעיניי מדובר בהצלחה: החלק העליון, המתכתי, הוא כל כך "מדונה", ומתכתב גם עם תלבושות שלה מהעבר. גם הקימוטים המשונים בחלקה התחתון של השמלה משתלבים יפה ומקנים לה בגרות מכובדת, ותודה לאל: האישה הזו ידועה בעיקר בגניבה אובססיבית מארון הבגדים של הבת התיכוניסטית שלה. הצליח הפעם.

טילדה סווינטון ("חייבים לדבר על קווין") היא בעיניי דיוויד בואי של האופנה. דיוויד בואי מהסבנטיז, לא המעונב של היום. היא תמיד מפתיעה, תמיד מזעזעת, תמיד סוחטת אנקת תדהמה וגם מבטי הערצה. האדרוגיניות החייזרית שלה, יחד עם התספורת, מזכירים אפילו חיצונית את הסטייל של בואי המוקדם, מתקופת זיגי סטארדאסט. באורח לא אופייני, בחרה סווינטון להניח הפעם לחליפות המכנסיים הגדולות ולחולצות הגבריות, וללכת על משהו נשי יחסית – עד כמה שהיא מסוגלת לשאת. איזה טיפוס, בחיי. מעורר הערכה.

עוד בחורה גדולה שיודעת להתלבש היא קווין לטיפה. אין מה להגיד, באמת מלכה.

סלמה הייק נראית מיליון דולר. נוצץ ומתכתי למעלה, פאייטים נשפכים למטה, תרכובת שבכל מצב אחר הייתה הופכת לאסון סביבתי (ולראייה, כל כך הרבה מתלבשות שנכשלו בשילוב הנ"ל). אבל אצלה זה עובד. שום דבר לא מוגזם כאן- לא המחשוף, לא השובל, לא השיער או האביזרים. נפלא.

קלייר דיינס, שאפו. מודרני, קווים חדים, משחק שחור-לבן, פשוט ונקי. לא שמלה גדולה מהחיים, לא תחפושת ללילה אחד: יופי.