על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

אם חולדאי סובל מאלצהיימר – אני פה כדי להזכיר

את הפרסומת המגעילה שלפניכם ראיתי בעיתון בסוף השבוע האחרון. רואים בה ילדה בלונדינית רצה בגינה הזעירה אך המקסימה שבכיכר הבימה (הלא זעירה והממש לא מקסימה). הכיתוב: "זו לא אמסטרדם – זו תל אביב". לאמור: אפשר ממש להתבלבל!

2014-12-20 20.54.02

תל אביב מלוכלכת, מוזנחת ובעיקר מספקת שירותים גרועים לתושביה שמתגוררים בכל שטח שמדרום לשכונות עבר-הירקון (ניסיתם לחצות כביש בגשם במרכז העיר? סתם גשם, לא מבול – אבל זהו, כל שולי המדרכות הופכים לנהר ובכל צומת – אגם. ימה. לייק מישיגן. וכדי להוסיף שמחה, באה מונית ומרוקנת עליך את תכולת השלולית. הרי את רק הולכת רגל. אין לך משמעות). הנה תמונה קטנה שממחישה את התכנון הלקוי ובעיקר את היעדר הרצון לתקנו: רחוב המלך ג'ורג' פינת החשמונאים, לפני כ-70 שנה, והיום. אני חוצה את הוונציה הזו מדי יום, אגב, בדרכי לאוטובוס לעבודה.

10711064_10152824124266103_4514040519804238183_n

 

לפני חודש בערך היתה לי פגישה בצפון אבן-גבירול. מאוד מאוד לא השכונה שלי. ירדתי מהאוטובוס ונדהמתי: הכביש ישר, המדרכה חלקה ולא משובשת, אף פיסת חרא של כלבים לא נראית באופק. הפחים לא חוסמים את הדרך – בקיצור, עיר. שכונת לב העיר, שבה אני מתגוררת (בין רוטשילד לקינג ג'ורג' לאלנבי) היא אזור מלחמה בשיפוצים: בונים וחופרים והורסים ומשפצים ללא הרף, כשהמצב הטבעי לתושב שם הוא לוחמת גרילה אורבנית – לקפץ בין ערימות החרא, למצוא פח שלא נגנב ע"י נרקומן אוסף בקבוקים, אם מצאת פח תקווה שיש לו מכסה, אם אין לו מכסה כל הרחוב יתכסה בזבל בקרוב. המדרכות שבורות, הניקוז איננו, הביוב מציף, הבניינים מתפוררים, המכוניות חונות על המדרכה, הטוסטוסים והאופניים נוסעים עליה באין מפריע ומצפצפים להולכי הרגל, מכולות בנייה חוסמות חניות ומדרכות ובקיצור – לאף אחד לא אכפת ממי שגר פה. אנחנו רק תפאורה שעוד מעט תתחלף בדרך לעוד בעל בית (ריק) צרפתי מרוצה (ראו הפוסט הזה, שלא התיישן בדקה מאז נכתב)

בדרום תל אביב וביפו המצב כמובן נורא יותר. אין מה להוסיף אפילו. בקיצור, מרוב עצבים על הפרסומת המגעילה הזו החלטתי ליצור מודעות תגובה. הנה הן. לצערי הפוטושופ שלי שבק חיים ולכן השתמשתי בתוכנה מאוד מוגבלת ומאוד מעצבנת ולכן שום דבר לא אחיד או מסודר. ובכל זאת, לא רציתי לחכות.

רון חולדאי, ינעל דינאק.

 

כרזה תל אביב1

צילום: רועי בושי

 

 

tel aviv 2

 

tel aviv 3

צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס

 

 

tel aviv 4

 

tel aviv 5

צילום: מוטי מילרוד

 

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב