בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".
פלורנטין
הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

צו הקלישאה: מיתוסים תל אביביים

באופן לא מפתיע, ככל שגדל מספר האירועים והחגיגות בתל אביב, כן התל-אביבים בוחרים להסתגר בד' אמותיהם ולא להשתתף. זה לא שאנחנו משביתי שמחות, אבל הלילה הלבן השנה הזכיר באופן מדאיג את יום ירושלים: מאות אלפי אנשים שהקשר בינם ובין העיר קלוש ביותר פושטים על הרחובות וחוסמים את נתיבי התנועה, החניה והאוויר.

ירושלמים למדו כבר מזמן לא לצאת מהבית ביום כזה, אבל יום ירושלים יש פעם בשנה, ואילו אירועי הלילה הלבן הם רק טיפה בים חגיגות היחצנות של תל אביב, העיר שאוהבת אורחים, אבל לא תושבים. זה הזמן לנצל את השקט הזמני כדי לבחון כמה קלישאות עירוניות שהפכו את תל אביב לנוצצת ונחשקת מבחוץ.

צילום: פלאש 90

מכירה אינטימית

קל לזהות את המכירות האינטימיות האלה: קהל היעד הוא נשים, ונשים הן גם המעצבות והמוכרות. כולן בוגרות מוסד כזה או אחר לעיצוב, מבית הספר לתפירה של שוש בנצרת עילית עד שנקר. לכולן קראו פעם חגית, גלית או שירן, אבל לא עוד: היום הן חגיתה, גליתה ו star Shiran.

במכירה יש כמה שולחנות ועליהם עגילים מפימו, שרשרות פיברגלס וקשתות לשיער ממיתרי גיטרה, קולבים שמשתלשלים מהם סדיני כותנה פרומים וחמש אפשרויות קשירה. ומה בנוגע לאינטימיות? האם זו ההתגודדות בחדר השינה של בעלת הבית (אין תאי מדידה) בניסיון לקשור נכון את הסרבל-מג'ימיקס-טייץ?
או אולי זה המחיר, שמרוב אינטימיות הוחלט לא לציין אותו על המוצרים עצמם? ואולי זו העובדה שאנחנו מעבירות למעצבות כסף, והן מכניסות אותו לארנק באופן אינטימי, ולא נותנות קבלה (זה ממש לא אינטימי)?

אורבני

את התואר "אורבני" אפשר לנכס לכל צורך. בפועל הוא משמש סופרלטיב מיותר, ובדרך כלל גם מופרך, לתיאור טיפוסים, מקומות או מוצרים שמנסים לשווק לכם כאטרקטיביים.
כיסא בית ספר עם רגליים מצופות צמיג של פיז'ו? רהיט אורבני. כפכפים שעולים כמו לקסוס חדשה? אופנה אורבנית. מובטל בן עשרים שגר אצל אבא ואימא בדופלקס ברמת השרון ובערב נוסע לתל אביב, יושב בפאב ושותה לאחרים מהבירה? משורר אורבני.

מסיבת רחוב

אם המשטרה אישרה את קיום האירוע, אין טעם להגיע. קשה לקרוא "מסיבה" לדחיסה של כמה מאות אנשים לתוך קטע רחוב באורך 25 מטרים שחסומים על ידי ניידת מכל צד. ותשכחו מלרקוד – התנועות היחידות שתעשו הערב הן הדיפת חלקי גוף זרים ומישוש אובססיבי של התיק, לבדוק שהארנק עדיין שם.
אגב, האירועים שהמשטרה לא מאשרת הם הכי טובים, אבל אתם תמיד תשמעו עליהם מאחרים בדיעבד, כי אפילו שאתם בודקים בפייסבוק ובטוויטר ובפורסקוור ובגוגל באז ובאייפון ומחוברים למשדר הטלקינזיס שעל הגג, לא היה לכם מושג מכלום.

הפגנה ענקית

כמה הפגנות ענקיות היו כאן בזמן האחרון? הפגנות באמת, לא אוטובוסים מאורגנים של חרדים שחוסמים את מרכז ירושלים כי הרבי אמר שתלמידות ספרדיות זה שיקוץ. לא הרבה, הא? שום דבר לא מצליח לגרום לישראלים להרים את התחת מהספה: שיח' ג'ראח? עניין של שמאלנים. ההתנתקות? עניין של מתנחלים. להחזיר את גלעד? ברור, אבל ללא שחרור מחבלים.
אפילו להפגנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה הגיעו שני מחנות יריבים – מחנה השמאל ומחנה הליכוד, שלא ידעו שמעל ראשם נרקם דיל לערב אחד בין ראשי מפלגות האופוזיציה כדי להפגין כוח מול ראש הממשלה אז אולמרט.
התוצאה: התנגשויות מילוליות ואף פיזיות בין הצדדים, שלא ממש אהבו את רעיון המחאה המאוחדת. נדמה שהפעם האחרונה שכיכר רבין הייתה דחוסה בהמון אדם סולידרי הייתה בלילה האחרון שלה ככיכר מלכי ישראל. ושם זה נגמר.

AM:PM

ההתחלה הייתה מושלמת. מינימרקטים סקסיים שפתוחים 24 שעות ביממה, לטובת כל מי שחייב מנצ'יז או נתקע בלי טמפונים. תל אביב ביצעה קפיצת מדרגה קמעונאית: רשת צעירה שלא שמעה על חגי ישראל או על חוקי הכשרות. בשלב מסוים הגיעה הנפילה: הרשת נרכשה על ידי טייקון המזון והדלק דודי וייסמן, והבשורה הראשונה שיצאה ממשרדו הייתה טיהור הרשת ממזון לא כשר. לא נורא – מי מסוגל לתקוע ירך חזיר עם אמנטל ב-2:00 בלילה? אולי כדי לפצות את עצמה החלה הרשת להתרחב באופן מפלצתי, כמעט סניף לקילומטר.
בד בבד דלפו ידיעות על תנאי ההעסקה ברשת – שכר הקרוב למינימום וקנסות על איחורים או משגים. ובסניפים? המחירים לעומת זאת מתעדכנים בתדירות מפליאה, ותמיד כלפי מעלה. שווה לחיות בעיר הזאת.

דיור לצעירים

הבדיחה הכי טובה בעיר. לפני זמן קצר התמלא האינטרנט פרסומות מרצדות על מגדלי הצעירים. גלישה באתר האינטרנט של המגדלים מגלה שמחיר דירת שני חדרים מתחיל ממיליון שקלים פלוס (כמובן בקומות הנמוכות), ומטפס לשני מיליון ומעלה ככל שמתקדמים. אני צעירה. אתם צעירים. כמה מאתנו יכולים לגור במגדלי הצעירים? אף אחד.
לקחת משכנתה מטורפת וללוות מההורים בשביל דירת חמישה חדרים בראשון לציון זה דבר אחד, אבל להיכנס לחובות לכל החיים בשביל דירת שני חדרים של 65 מ"ר שממוקמת על אי תנועה בין דרך נמיר לאיילון זו כבר פסיכוזה. כן, זה נשמע זול בהתחשב במחירים המטורפים שבעלי דירות ביד אליהו כבר מבקשים תמורת חורבות הסבנטיז שלהם, אבל בפועל זה רק ניפוח של אותה בועה. תחזיקו אצבעות לפיצוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 20.7.2010