הם מפחדים? לא מספיק

לפני כמה ימים הוא שלח הודעה בפייסבוק. התעלמתי. 15 שנה פלוס-מינוס שאני מתעלמת. לשמחתי לא הייתי צריכה להתחמק ממנו באופן פעיל, כי אנחנו גרים בערים שונות. אבל בפייסבוק הוא צץ הרבה כי הוא (מסתבר) התברג לקבוצה של אנשים שאני מעריכה את דעותיהם ודרכם. לפעמים יצא לי לקרוא בפייסבוק טקסט של הקבוצה הזאת, טקסט שמצא חן בעיניי, ורגע לפני ששיתפתי ראיתי מי חתום עליו – ומחקתי. לא משתפת, לא עושה לייק, לא כלום. לא קיים.

שלשום בבוקר, בעודי מתמתחת במיטה בנחת ומדברת עם החבר שלי, צלצל הסלולרי עם מספר לא מוכר. בצד השני של הקו היה ההוא. הייתי קורקטית – "כן. מה". והוא אמר שהוא חושב על זה הרבה בזמן האחרון בגלל כל הדיבורים שיש עכשיו על העניין של הטרדות ותקיפות מיניות וכל הנשים שיוצאות עם סיפורים שקרו להן, ושהוא דיבר עם בת הזוג שלו והגיע למסקנה שלא היה שום מקרה שהשאיר אצלו תהיות לגבי אם הוא התנהג בסדר – חוץ ממני. והוא רוצה לדעת אם זה רק נדמה לו, או שבאמת קרה משהו.

נשארתי קורקטית. אמרתי לו – כן. היית שיכור ולא הסכמת לקבל "לא". נכון, לא קרה שום דבר שהייתי הולכת בגללו למשטרה, אבל זה לא הפרמטר היחיד. בסופו של דבר הרי עפתי לאוטו ודהרתי הביתה והיה לי די מבהיל ובעיקר מאוד מגעיל.

הגבול היה ברור מלכתחילה (לא שכבתי אז עם אף אחד. נקודה. בלי יוצאים מן הכלל ובלי "לזרום". וכשאני אומרת אז – אני מדברת על פרק זמן של כמה שנים, לא שבוע), והוא ידע את זה כי הודעתי על זה. באותן שנים לא היה מצב שאצא עם מישהו אפילו לשתות קולה בלי ליידע אותו על הגבול הזה, ובשלב מאוד מוקדם בפגישה. לא מעט מהדייטים (הלא-רבים) שלי הסתיימו בנקודה הזו: אני אומרת שאין ולא יהיה מצב לסקס – והם חותכים ועפים משם בלי להשאיר עקבות. גס רוח, אין ספק. אבל לפחות הם נהגו בכנות ולא ניסו "לשכנע". היו גם כאלה שהאיסור הכניס אותם לאקסטרה-מוטיבציה, והיו מוכרחים להוכיח לי שהם יכולים לשנות את דעתי. גם אותם צלחתי בשלום, פחות או יותר.

אז איפה היינו? אה. 15 שנה אחורה פלוס מינוס. הוא היה אז שיכור במידה מסוימת – אבל לא מספיק שיכור מכדי לנהוג, ובטח לא מספיק שיכור כדי להתעלם ממה שאמרתי וביקשתי ואסרתי. אני יודעת בוודאות שלא הייתי שיכורה, מסיבה פשוטה: אני לא שותה אלכוהול (ולא עושה סמים, אבל זה לסיפור אחר). וגם אם הייתי שיכורה, זה בטח לא מצדיק שום דבר.

אז נכון, לא קרה שום דבר מחריד, אבל מה שכן קרה הספיק כדי שלא ארצה לשמוע ממנו או עליו יותר. עד שלשום בבוקר. בכנות, אפשר לומר שהוא היה די בהלם בצד השני של הקו. "וואו, חשבתי שתגידי לי שלא קרה כלום ושזה שטויות, ושסתם לא יצא לנו להיתקל מאז". מה לעשות, זה לא המצב. בכל אופן, סיימנו את השיחה ומיד התיישבתי במיטה להסביר לחבר שלי מה לעזאזל גרם לי להגיד לסלולרי שלי משפטים כמו "היית שיכור ולא היית מוכן לשמוע 'לא'" בשעה 10 בבוקר.

לא סיפרתי לחבר שלי (או לבני זוגי בעבר) שום דבר מהסוג הזה – עד שלשום. לא בגלל שהתביישתי. להיפך – באיזשהו מקום אני באמת חושבת ש(טפו טפו חמסה)אני בת מזל: קרו לי כמה וכמה דברים, אבל שום דבר שמתקרב בכלל לסיפורי האימה של חברות שלי. שום דבר שמצדיק פיקסול של הפרצוף בטלוויזיה, שום דבר הרסני מדי. גם אני נתקלתי בזכרים גסי רוח (ההוא שאמרתי לו שלא יהיו בינינו יחסי מין, והשיב "אז בשביל מה באתי?". דוש, מקווה שחטף קילע), בזכרים אטומים ובזכרים אינטרסנטיים ומגעילים. נתקלתי בזכרים שלא ראו אותי ממטר והחליטו שאני רהיט לשימושם ותו לא. האיש הזה שהתקשר אליי שלשום בבוקר הוא אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה לי.

אבל מה יש כבר לספר? זו הסיבה גם שלא כתבתי שום דבר על #MeToo ועל #גםאני. כי לי עוד איכשהו היה מזל. אתן מבינות כמה זה נורא לומר את זה בכלל? פאקינג מזל!

אם אתה זכר, דע: אין שום פסול בלרצות סקס, בלקוות שיהיה סקס, ומותר גם לבקש סקס. שני הראשונים (לרצות ולקוות) זה משהו שאתם יכולים לעשות בינכם לבין עצמכם בראש, ואף אחת לא תיעלב ולא תיבהל – כל עוד תשמרו את זה לעצמכם.

לבקש סקס זה דבר שמותר לעשות רק במקומות ובזמנים ובסיטואציות שבהם מותר לבקש סקס. לדוגמה: עם בת הזוג. או עם מישהי שאינה בת הזוג, אבל אתם כבר מתנשקים שעתיים על הספה בסוף הדייט וממש ממש ברור שהיא רוצה. איך יודעים שהיא רוצה? נניח, היא מתפשטת בעצמה ואומרת את זה (והיא עושה את כל זה בהכרה מלאה! תארו לכם!). אבל לא בעבודה, לא בצבא, לא באוטובוס – ובכלל, לא לבקש סקס ממישהי אם היא לא הסתערה עליכם מרצונה החופשי.

וחשוב מאוד: גם אם כל התנאים המתאימים התממשו, וביקשתם סקס והיא אמרה לא: לא ללחוץ, לא "לשכנע", לא לעשות שום דבר שיגרום לה להרגיש חרא או לא בסדר עם הסירוב שלה! רבאק, אם אשה רוצה לשכב איתכם – היא תשכב איתכם. כל הקשקושים על "עם כל החוקים האלה, הלכה הרומנטיקה" זה משהו שרק גברים מסוג מאוד ירוד ולא מפותח מסוגלים לומר או לחשוב. אין שום רומנטיקה בחדירה (או בחפינה או בלפיתה או במגע בכלל) לגוף של מישהי שלא רוצה אתכם שם. יש לזה מונח אחר לגמרי.

והנה שני הסנט שלי לשאלת "למה הן נזכרות עכשיו": הן לא. הן תמיד זוכרות. הן לא שכחו אף פעם. ובכל זאת: אני, למשל, אם ההוא לא היה מתקשר – סביר להניח שלא הייתי אומרת מילה לאף אחד. למה? כי ככה. אבל כל מה שקורה עכשיו, כל הסיפורים, כל הגילויים, הכל הוביל בסופו של דבר לזה שהוא יחשוב ברצינות, יסרוק היטב את עברו, ויגיע פתאום למסקנה ש-וואלה, הוא עשה משהו לא בסדר! ככה, בשגרה, הוא לא היה מתעכב על זה עוד רגע. אבל מה שקורה עכשיו מחלחל, וטוב שכך. שיחלחל עד שייבקעו סלעים והאדמה תרעד.

ואם עשיתם משהו כזה – תרגישו חרא עם עצמכם. תרגישו ממש ממש רע. ותפחדו, כי הגיע הזמן שגם אתם תפחדו. גברים שמזיינים בשכל שהם "כבר מפחדים להתחיל עם נשים" לא יודעים פחד מהו, והגיע הזמן שיידעו. שירעדו לכם הביצים, נבלות. שלא תדעו רגע שקט. זהו.

נ.ב, כי אי-אפשר בלי לצחוק קצת: לאור סיפורי ה"גברים בחלוקים", אני מוכרחה לומר: איף! זה פריט לבוש כל כך סליזי ומביך שאין שום דרך לצאת איתו בסדר. לדעתי, אין גבר בעולם כולו – כולל דוגמנים וסלבז – שיכול להיראות סביר בחלוק. למעשה, ההזדמנות הלגיטימית היחידה שמותר לגבר לעטות חלוק כשיש אשה בחדר היא זו: כשהחלוק הוא חלוק רפואי, הגבר מחכה לניתוח פרוסטטה, והאשה היא רופאה מנתחת או האחות המוסמכת שבאה לתקוע לו חוקן בתחת. הנה אפשרות אחת, עם מגוון קסום של הדפסים. תיהנו.

החלוק היחיד שלגיטימי ללבוש כשיש אשה בסביבה

 

 

 

מודעות פרסומת

את אולי קטנה, אבל כמו כל אישה – זונה

אז בתכל'ס זה צריך ללכת ככה (נא לשיר לפי "אהבת פועלי בניין").
מוקדש למשטרת ישראל ולמפכ"ל רוני אלשיך.
***
יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו מטרידים אותך מינית
וגם אם את יודעת שזה פשע
די ברור שלא תתלונני

כשאת לובשת את השמלה האדומה
כל מה שנעשה לך – זאת את שאשמה
ואם תגיבי לא-יפה, נעיר:
"יא מכוערת מי אותך מכיר"

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם הסתובבת לבד עם שורטס או מיני
אז יאמרו שזה מה שחיפשת
ואם נתקוף אותך, לא תאמיני –
איך זאת אשמתך שנאנסת!
כשמסתכלים עלייך רואים רק איברים
ואת יודעת איך זה איתנו, הגברים –
שולחים ידיים למקום רגיש
רק כי חיכית לטרמפ ליד הכביש

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם המפכ"ל
ונבקש שלפחות בחורף
ישתדל לקבור את הסקנדל
אך אם תחליטי דווקא לרוץ לעיתונות
מהר מאוד יגידו שאת עסקת בזנות
ומן הגג או מן המקפצה
נשתין על התלונה שלך, פרוצה

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

(ותמונה שהכנתי בהקשר דומה על שיר אחר -)

12957574_10154258292549059_3828354854816420839_o

עומדת בפיתוי

אם עוד לא שמעתם על 'המרכז לאמנויות הפיתוי', כנראה שאין לכם אינטרנט: הסיפור סביבו הוא נקודת הרתיחה העיקרית של הרשת הישראלית בשבועיים האחרונים. העניין הוא כזה: שני חבר'ה, לא מהזן המקסים, החליטו להקים מוסד בו יעבירו שיעורים אשר תכליתם היא 'כיצד לכבוש כל בחורה' (כך נכתב בפרסומות שלהם ברשת). קהל היעד הוא גברים ש"לא מצליח להם" עם נשים- ובהתחשב במוניטין המפוקפק של הגבר הישראלי (ובתהומות שאליהן דרדרו אותו סדרות ריאליטי כמו 'מחוברים'), לא מפתיע שהיו קופצים רבים על המציאה. המרכז לאמנויות הפיתוי  (להלן- מפ"י) אינו מוסד חדש- הוא קיים למעלה מ-6 שנים, ובאתר שלו נכתב כי שיטתו מבוססת "על ידע אקדמי מתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פסיכותרפיה, ביולוגיה ואתולוגיה". אתולוגיה, אם לא ידעתם, היא "מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית". כן, קראתם נכון. החבר'ה הטובים ממפ"י רואים בנו חיות. עדר בהמות, אם תרצו.

צוות מפ"י מונה 12 גברים ואישה אחת. לגברים (המדריכים) נקשרים כתרים רבים של 'מחקר מעמיק' ו'הבנה פסיכולוגית', אך לאיש מהם אין הכשרה מקצועית בתחומים אלו. האישה היחידה בצוות "מרכזת את כל פעילותו של המרכז בצורה מסודרת ואחראית, תוך שימת דגש תמידי על חיוך מאיר עיניים, איתו היא מקבלת את הלקוחות שמופיעים אצלנו במשרדים". במילה אחת: פקידה. טוב, איזה עוד תפקיד יכולה למלא אישה מלבד "מסודרת ואחראית" עם חיוך מאיר עיניים?

***

בשבועיים האחרונים סוערת הרשת סביב טקסט שכתב אחד מ'תלמידי' מפ"י, שתיאר מפגש שלו עם בחורה. העילגות במקור:

“בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק…זה מה שהם רוצות (אל תקשיבו להן). נתקלתי באינספור התנגדויות בדרך…אבל התמדתי…היא פשוט סירבה להוריד את הבגדים אבל אני קרנף עיוור…לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין…ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!! ואז…הזזתי את התחתון ימינה ובום! הבחורה בהלם תאמת גם אני…אחרי זה הכל זרם".

אם אתם לא בטוחים מה קראתם כרגע, לא צריך לחפור את רש"י מהקבר בשביל הפרשנות: אונס. היא לא רצתה. סירבה מילולית, התנגדה פיזית. אבל הוא "הזיז את התחתון ימינה ובום". הבחורה בהלם וגם אנחנו. מדריכי מפ"י, שהשבוע נערך כנס שלהם (ואליו התפרצו מפגינות ומפגינים בעקבות הפרסום ברשת), לא מבינים מה הבעיה.

***

תסכול גברי הוא עניין מסוכן- הסיכוי שלו להיגמר באלימות גבוה פי כמה מזה של תסכול נשי. קללות, מכות- וגם תקיפה מינית ואונס. ה"גברים" של מפ"י לא מוכנים לקבל עולם שבו נשים מסרבות להצעות מצידם. לכל סיר יש מכסה, כך לימדה אותם אמא, ובמפ"י הלכו קדימה וקבעו שלכל תקע יש גם שקע. צריך רק למצוא את הזווית.

והרי תרגיל בדמיון מודרך לגברים: דמיינו מצב שבו אישה שחיזוריה לא נענים בחיוב מצדכם מפילה אתכם בתרגיל ג'ודו על המשטח הקרוב ותוקפת אתכם מינית. אם זה נשמע לכם כמו משהו לוהט, נסו לדמיין שהמחזרת שלכם היא מחזר ממין זכר- שלאחר כמה משפטי סרק בפאב תופס אתכם בפינה, מפשיל לכם, מכופף אתכם ו"בום!”. אתם בהלם?

***

בסרט 'חיזור גורלי', פוגש מייקל דגלאס את גלן קלוז ללילה אחד של סקס. מיד אחר כך הוא מנתק מגע, אבל היא לא מבינה את הרמז ומתחילה לרדוף אחריו בדרכים שנעשות יותר ויותר אלימות עד הסוף המר. כשאישה לא מוכנה לשמוע 'לא' מגבר היא מוצגת כחלשה ופתטית (כל סרט בנות באשר הוא) או כפסיכופטית במקרה של 'חיזור גורלי'. כשגבר עושה זאת, הוא בסה”כ 'ממוקד במטרה', שכמובן אמורה להיות שלו בסופו של דבר. ואם לא- זו אשמתה של האישה. היא בטח פריג'ידית. או לסבית. איך היא מעיזה לסרב להצעה כל כך מכובדת? חצופה.

***

לשמחתי הרבה, תקופת התיכון והצבא שלי חלפה בטרם צץ מפ"י מהביבים. לא שזה חסך לי את עוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכל מפגש חברתי או זוגי עם בני המין השני באותה תקופה: המעטים שכן נענו לחיזוריי המגושמים (מעולם לא העליתי בדעתי 'להזיז את התחתון ימינה' לאלה שסירבו- לא משנה כמה כואב ומשפיל היה הסירוב) היו עדינים כדחפור די-9 ופירשו את העניין המנומס שלי (כמה נשיקות וחיבוקים) בהם כהיתר 'הכל כלול'. כאשר ניסיתי להעמידם על טעותם, התנהגו כמו זוכים בפיס שהתבשרו על ביטול הפרס: דיברו אליי בזלזול, השפילו אותי בפומבי באמירות מבזות, התעלמו מקיומי מאותו רגע ואילך. ואלה המקרים הקלים. היו גם כאלה שהשתמשו בכוח פיזי. לפי השיטות של מפ"י, הם פעלו נכון- כך יש לנהוג עם נשים אשר דוחות את הצ'ופר המדהים שהצעת להן: הזין שלך. וכקוטן הזין, כך גודל העלבון.

***

תכננתי לפתוח את הטור הזה במשפט "אף פעם לא חיזר אחריי מישהו מ'המרכז לאמנויות הפיתוי', אבל אז גיליתי ברשימת המדריכים את ד'. ד' למד שתי שכבות מתחתיי בתיכון. נער מדוכא ונרפה, שמצא בי עניין והחל לשלוח אליי מכתבים שגוללו, בלשון מסורבלת, את ייסוריו הסבוכים: בן יחיד ואומלל שהוריו האקדמאים המכובדים היו בסכסוך גירושין מדמם ואלים שנמשך שנים ואף פורסם בעיתונות המקומית. הם נהגו להשפיל זה את זו ללא הרף, מבלי לפסוח על בנם. ניסיתי להיות לו חברה נאמנה, האזנתי בסבלנות לצרותיו המייגעות, החוזרות על עצמן. היה ברור שיש לו אינטרס נוסף, לא טיפולי אלא רומנטי. אבל לי לא היה. בדרך כזו או אחרת הוא התגלגל למפ"י כחניך וכעת הוא מדריך מן השורה. אם אף אחד מהמדריכים במפ"י לא זקוק להשכלה כדי להפוך 'מומחה לתקשורת בין גברים ונשים', אז אני בוודאי לא זקוקה לתואר בפסיכולוגיה כדי לקבוע שאת ההשפלה שהייתה מנת חלקו של ד' בבית הוריו הוא מעביר כעת למי שהוא תופס כחולייה החלשה האולטימטיבית: נשים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, ב-24.12.2010