אין ביזנס כמו שואה ביזנס

– "מה זה, על מה ההפגנה?"
– "נגד הפצצה על איראן"
– "למה מה הבעיה בהפצצה על איראן? שיפציצו"
– "אתה מוכן גם למות במתקפת הטילים שתבוא מהם בעקבות ההפצצה שלנו?"
– "איזה טילים, נעליים, הם לא יכולים לעשות לנו כלום…"
– "רגע, אז למה להפציץ אותם?"
– "את יודעת כמה נשק יש להם? הם הולכים להשמיד אותנו!"
– "לא אמרת הרגע שהם לא יכולים לעשות לנו כלום?"

(שיחה שקיימתי עם עובר אורח בהפגנה נגד מתקפה על איראן, 14 באוגוסט 2012)

הגרעין האיראני

צילום מהפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן, 14.8.12 מתחת לאחת מדירותיו של אהוד ברק (אז שר הביטחון) צילום: יוסי גורביץ'. מצולמת: אני, שמצמצתי בתזמון מושלם

תארו לכם את הרטט שהיה עובר בעמוד השדרה שלכם לו נתקלתם היום בעיתון בפרסומת בנוסח הבא:
"לוקחים את הילדים לצימר עם בריכה בצפון? מצופי-השחייה ימנעו מהם אסון!".
אחרי החלחלה היה מגיע תורו של הזעם על בעל העסק הנבזי, שהעז לנצל את שתי הטרגדיות הנוראות שאירעו במושב חד-נס בשבוע שעבר, בהן טבעו שני פעוטות בבריכת הצימר שאליו הגיעו עם משפחותיהם. פרסומת כזו הייתה גוררת שערורייה תקשורתי ואוליגם סגירה של אותו בית עסק, אשר השתמש באסון מחריד לקידום מכירות.

ספק אם בעל עסק כלשהו, נואש ככל שיהיה, יהיה מספיק אטום בשביל לנקוט באסטרטגיה שיווקית שכזו. אולם ישנו במדינת ישראל אדם אחד שכבר שנים משתמש בטריק זהה ומלוכלך יותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בכל יום שואה, בכל שנה משנות שתי הקדנציות האחרונות שלו, משמש נאומו של נתניהו ביד ושם לפרסומת ארוכה למוצר האחד והיחיד שהוא, נתניהו, מחזיק על מדפיו: איראן.
ב-2009 התייחס נתניהו בנאומו לאיראן במילים "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחוייבות העליונה של מדינת ישראל".
ב-2010 אמר נתניהו: "מנהיגי איראן אצים לפתח נשק גרעיני ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל".
ב-2011 אמר: "איראן מתחמשת בנשק גרעיני למימוש איום זה. האיום אינו תיאורטי, הוא ניצב מולנו וצריך לעצור אותו".
ב-2012 : "איראן חמושה בנשק גרעיני היא איום קיומי על ישראל".
ב-2013: "איראן פועלת בכל האמצעים להשמיד את מדינת ישראל".
ביום השואה שצוין בישראל השבוע פתח נתניהו את ישיבת הממשלה כשהוא מצהיר "בראש רשימת מבקשי נפשנו נמצאת איראן" וגם "חמאס מבקש ליצור שואה נוספת". בנאומו באותו ערב ביד ושם, שכולו הוקדש לאיראן וסכנותיה, אמר "היום אנו עומדים בפני סכנה ממשית – איראן שקוראת להשמיד אותנו" והוסיף כי "הסכם עם איראן יביא את העולם לסף תהום".

בישראל החלו לחשוש מ"הגרעין האיראני" עוד מפרוץ המהפכה החומייניסטית ב-1979, וגרעין איראני אין. אגב, לפני המהפכה, בתקופת השאה, ישראל תמכה באופן פעיל בחימוש איראן ובתוכנית גרעין עבורה.
כל עוד איראן לא משיגה נשק גרעיני – נתניהו יכול להמשיך ולהציג את עצמו כקו ההגנה האחרון של ישראל והעולם החופשי, הילד עם האצבע בסכר אשר מונע אסון בעצם היותו – ואין עליו כל חובה להוכיח את "הישגיו". הרי אין עדיין גרעין איראני – משמע נתניהו "מצליח".

ואם יקרה הגרוע מכל שמפניו הוא מזהיר אותנו – אפילו התענוג שב"אמרתי לכם" לא יוותר לנתניהו, שכן הפצצה האיראנית תכחיד אותנו ואותו, ולא יהיה מי שיגיד ומי שישמע מלבד מקקים. כלומר, קיומו של נתניהו כראש ממשלה הוא לימבו: הוא מתנגד לגרעין איראני אך גם מתנגד לשיחות בין איראן למעצמות, שמטרתן למנוע פיתוחו של גרעין כזה.

האובססיה ותחושת הרדיפה של נתניהו השתלטו מזמן על דמותו הציבורית. נדמה שהוא סובל ממה שאפשר לכנות "גלגול נשמות פנטום" – כמו אדם כרות יד אשר חש שהיד שנכרתה "כואבת לו", כך נתניהו (שאינו בן למשפחת ניצולים) משוכנע שהיה בשואה, שכעת אנחנו על סף שואה ושהעתיד היחיד הצפוי לישראל הוא שואה. נתניהו לא יכול לספק לאזרחי ישראל קיום בכבוד מילדות עד זקנה או ביטחון פיזי וכלכלי – אז הוא מוכר להם שואה. אין לו עוד מלבדה.

נתניהו הוא מייצג מושלם למדינה שמניחה, באוזלת ידה המכוונת של הביורוקרטיה שלה, לניצולי שואה למות באלפיהם בחרפת רעב, בעוני מנוול – בעודה נואמת גבוהה-גבוהה על ההכרח לזכור ולא לשכוח. בחירתו הפתולוגית של נתניהו לדבוק בקידום עסקי-איראן שלו באמצעות אפרם של שישה מיליוני נרצחים דומה לחוצפה המשוערת הנדרשת לאותו בעל מפעל למצופי שחייה לפרסם את מרכולתו תוך שימוש במותם של שני פעוטות בבריכת הצימר. יותר מטעם רע – זהו רשע.

 

 

 

מודעות פרסומת

הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.

קו התפר

בואו נתבונן שוב בסערה שהסתחררה בכוס התה הטלוויזיונית בעקבות התאונה שאירעה בשידור 'האח הגדול'. מה היה שם? עורך יושב בחדר הבקרה, מתכונן לשידור קטע עם אחת המתמודדות. לפתע משתלט עליו הילד הרע וגורם לו לפלוט התייחסות מינית, בהמית ומשפילה כלפי אותה מתמודדת. סליחה, זה לא היה ככה. מה שהיה שם זה גבר בעמדת כוח מול אישה בעמדת חולשה: היא נמצאת בחדר מלא מצלמות, לאחר פרק זמן ארוך בו היא כלואה (מרצונה) בחלל אחד עם קבוצת אנשים שנבחרה במטרה מכוונת לעקור זה לזה את העיניים או התחתונים. הוא יושב בחדר מוגן, רחוק מעין הציבור והמתמודדים, מרופד בביטחון שמעניקה לו האנונימיות. מה שהוא אומר או עושה לא שונה ממה ששאר צופי 'האח הגדול' אומרים או עושים כשהם יושבים מול המסך.

בהבדל אחד: הוא העורךהאיש שאחראי להימצאותה של המתמודדת בתכנית. ועוד דבר: המיקרופון שלו היה פתוח. קשה לי להאמין שמילותיו של יורם זק כלפי אותה דנה חורגות מהיחס הרגיל שמעניק צוות התכנית למתמודדים. איזו סיבה יש להם לנהוג בזהירות? הם נסתרים מהעין ומהאוזן, הוראותיהם מניעות מצלמות ויוצרות מניפולציותהגרסה המודרנית לחוטי המריונטה. אם המיקרופון לא היה נותר פתוח, הסטטוס קוו של המשולש צופיםמתמודדיםעורכים לא היה מופר, ולעולם לא היינו נחשפים לפן הזה של התכנית. ברגע אחד נתגלה צידו הפנימי, צד התפר של 'האח הגדול'.


נדמה שיותר מהכעס על ההתבטאות המחפירה של זק, ישנה תרעומת על הגילוי. כמו זוכה חידון טריוויה שמתברר בדיעבד שקיבל את השאלות מראש, כמו סימני מתיחה בוטים מדי על פניה של כוכבת קולנוע נערצתאנחנו לא רוצים לדעת. רובנו מעדיפים לקבל מינון מדוד של 'מאחורי הקלעים', סיור מודרך עם הצצות סנסציוניותבמידה לחייהם של אחרים, בלי הגועל נפש. תראו איך התייחסו פה לרומן בין דנה ספקטור לרן שריג: כל ערכי המשפחה לא יכולים לתרץ את המתקפה הזו על שני האנשים האלה, שחטאו בנורא מכל: הם העזו להראות לנו באמת מה יש שם, בחיים נטולי במאי, אחרי שהמפיק הלך הביתה. הם סירבו להיעלם לנו מהפרצוף גם אחרי שלחצנו על כפתור הכיבוי בשלט. רציתם להציץ לנו? לשחק לנו בחיים? לראות אותנו ברגעי השפל והשיא? בבקשה. קבלו.

ואנחנו נחרדנו. התפזרנו כמו יונים מבוהלות שהאיש שמאכיל אותן השתגע פתאום ובעט בצלוחית הגרעינים. לא רוצים לראות את התפרים.


למעשה, רוב הפרשות והשערוריות של השנה האחרונה היו כאלה שחשפו לעינינו את צד התפר של המציאות. פרשת גלנט מה היא אם לא חשיפת התפרים הגסים של הליך מינוי רמטכ"ל? פרישת אהוד ברקנחשפו התפרים שמחברים אותו ואת חבורת האינטרסנטים הקטנה שסביבו לכיסאותיהם. ענת קם? הטלאים הגסים שתופר צה"ל כדי לצפצף על קביעות בג"ץ בנושאים שבהם נוח לו לעשות זאת והחוט המחבר בקלות בין צו איסור פרסום לשופטת שהייתה תובעת צבאית במשך יותר מעשור. כל החוטים שמרקידים אותנו.

אנשים שיכולים להרשות לעצמם מתארגנים לחיים נטולי תפרים: מגדלי יוקרה שמהם רואים רק גגות וצמרות, לא אנשים, והכניסה והיציאה מהם לא מצריכה מגע או קשר עין עם האנשים שמתחזקים אותם: מנקים, מאבטחים, שומר בחניון. בקניונים ישנם מבוכישירות ואשפה שבהם מתרוצצים מאות אנשים בחלוקים עם סמל של חברות כוח אדם, תופרים שתי וערב עולם שאין להם חלק בו. כמות גדלה והולכת של אנשים מסתפקים בהצצה קצרה בכותרת עיתון שכל מטרת קיומו היא לרפד את כהונתו של ראש הממשלה. הם יודעים זאת, וזה לא משנה להם. בעלי ההון תופרים מעל לראשים שלנו עסקאות שלא נדע את פרטיהן, אלא אם ישתבשו במפתיע. קונים אותנו, מוכרים אותנו, מחכירים אותנו. שר הביטחון החליט לתפור מתקפה על איראן, והדבר היחיד שעצר אותו היה כמה דונמים עודפים בחצר של המועמד המועדף עליו. אנחנו יודעים את זה עכשיו, אבל תהיו בטוחים שמי שאחראי על הדברים האלה ידאג שנמשיך לדבר על העורך של 'האח הגדול' ומה שהוא אמר לדנה.

פורסם במדור 'פרשת השבוע', בכפולה הפותחת של מוסף תרבות, מעריב, שישי 18.2.2011